רחל בת 88 סורגת כל יום. כל צעיף הוא סיפור, כל חוט הוא זיכרון. "אני חושבת על החיילים שלנו ועל החיילים שלא היו לנו אז"/
רחל יושבת בסלון הקטן שלה בבת ים. על השולחן לידה – ערמה של צעיפים מוכנים, סלסלה עם חוטי צמר, ושני מסרגים. "זה מספר 847", היא אומרת ומרימה צעיף כחול-לבן. "אני סופרת. כל אחד". 847 צעיפים בשלוש שנים. זה בערך צעיף אחד כל יום וחצי. "יש לי זמן", היא מחייכת. "ומה אני אעשה? אשב ואסתכל בקירות?" רחל היא אחת מהניצולות שמשתתפות בפרויקט "הקליק השלישי" של עמותת "לחיות בכבוד". אבל היא לא רק באה למפגשים – היא סורגת גם בבית. כל יום.
הילדה מהגטו
רחל נולדה ב-1937 בפולין. כשהמלחמה פרצה, היא הייתה בת שנתיים.
"אני לא זוכרת הרבה", היא אומרת. "יש רק תמונות מטושטשות. אמא שלי מחזיקה אותי, אנחנו רצות. חושך. קור". המשפחה שלה הייתה בגטו. אימא, אבא, שתי אחיות גדולות ממנה. "רק אני ואימא יצאנו", היא אומרת בשקט. "אבא נהרג בגטו. האחיות נלקחו למחנה. לא ראינו אותן יותר".
אימא שלה הצליחה להבריח אותה אל משפחה פולנית שהסתירה אותה. "אימא לא יכלה להישאר איתי", רחל מסבירה. "זה היה מסוכן מדי. היא הלכה למקום אחר. נפגשנו רק אחרי המלחמה".
היא הייתה בת 8 כשהמלחמה הסתיימה.
למדה לסרוג מאימא
"אימא שלי סרגה", רחל מספרת. "אחרי המלחמה, כשהגענו לארץ, היא סרגה כדי להרוויח כסף. היא סרגה סוודרים, כובעים, צעיפים. מכרה אותם בשוק".
רחל למדה ממנה. בגיל 12 היא כבר ידעה לסרוג. "זה היה חלק מהחיים", היא אומרת. "אימא סרגה ואני סרגתי. זה מה שעשינו". היא סרגה כל החיים. לילדים שלה, לנכדים, לעצמה. "זה היה תמיד איתי", היא אומרת. "כשהידיים שלי עסוקות, הראש שלי שקט".
התחלה ב"קליק השלישי"
לפני שלוש שנים, רחל הגיעה לראשונה למפגש של "הקליק השלישי".
"הבת שלי שמעה על זה", היא מספרת. "היא אמרה לי – אימא, את סורגת כל הזמן בבית לבד, בואי תסרגי עם אנשים". בהתחלה רחל לא הייתה בטוחה. "אני לא אוהבת להיות בקבוצות", היא אומרת. "אבל הבת שלי הייתה עקשנית." היא הגיעה. וראתה את הניצולות האחרות יושבות וסורגות. "אז הבנתי", היא אומרת. "הן כמוני. הן מבינות".
כשאמרו לה שהצעיפים הולכים לחיילים, משהו התחבר. "אני חושבת על החיילים שלנו", היא אומרת, "ועל החיילים שלא היו לנו אז".
כל צעיף הוא מחשבה
רחל לא רק סורגת. היא חושבת תוך כדי סריגה. "כשאני סורגת, אני חושבת על החייל שיקבל את זה. אני מדמיינת אותו בצפון, בקור. אני רוצה שיהיה לו חם".
לפעמים היא חושבת על החיילים שהייתה רוצה שיהיו לה בשואה. "אם היה לנו צבא אז", היא אומרת, "אולי הכול היה אחרת".
היא סורגת כל צעיף בקפידה. "לא יכול להיות חור", היא אומרת. "לא יכול להיות טעות. הצעיף צריך להיות מושלם". למה? "כי מגיע לחייל צעיף טוב", היא עונה בפשטות.
מספר 847
כל צעיף שרחל מסיימת, היא רושמת בפנקס קטן.
"התחלתי לספור מהיום הראשון", היא מספרת. "רציתי לדעת כמה עשיתי". היא מראה את הפנקס – עמודים של תאריכים ומספרים. "יום ראשון, 15.3.22 – צעיף 1 כחול, יום שני, 17.3.22 – צעיף 2 אפור". וכך הלאה, 847 שורות. "זה נותן לי הרגשה שאני עושה משהו", היא אומרת. "שאני לא סתם יושבת". לפעמים היא מסתכלת על המספר ולא מאמינה. "847 חיילים שיש להם צעיף בזכותי", היא אומרת. "זה הרבה".
השגרה היומית
רחל סורגת כל יום. אין יום בלי סריגה.
"אני קמה בבוקר, עושה קפה, ויושבת לסרוג", היא מספרת. "זאת השגרה שלי". היא סורגת שעתיים בבוקר, שעה אחר הצוהריים, עוד שעה בערב. "זו לא עבודה", היא אומרת. "זה משהו שאני אוהבת לעשות". כל צעיף לוקח לה בערך יומיים. "תלוי בגודל", היא מסבירה. "יש צעיפים קטנים שלוקחים יום, ויש גדולים שלוקחים שלושה". היא לא עוצרת. "מה אני אעשה בזמן?" היא שואלת. "טלוויזיה? זה משעמם. זה לפחות משהו טוב".
החיבור לחיילים
פעם אחת, רחל קיבלה מכתב מחייל.
"הוא כתב לי", היא מספרת ועיניים מתייבשות. "הוא אמר שהוא קיבל את הצעיף שלי בלבנון, והוא לובש אותו כל יום. הוא אמר תודה". היא שומרת את המכתב במגירה. "אני מוציאה אותו לפעמים וקוראת", היא אומרת. "זה גורם לי להרגיש טוב". המכתב הזה שינה משהו בה. "הבנתי שזה באמת מגיע אליהם", היא אומרת. "שיש חייל אמיתי שלובש את מה שאני עושה". מאז, כל צעיף שהיא סורגת – היא חושבת על החייל הספציפי שיקבל אותו. "אולי הוא זה שכתב לי", היא אומרת. "אולי לא. זה לא משנה. חשוב שהוא יהיה חם".
הקשר בין הדורות
"יש משהו מיוחד בזה", רחל אומרת. "אני ניצולת שואה. אני יודעת מה זה לא להיות מוגנת. אני יודעת מה זה פחד". היא מסתכלת על הצעיף בידיים. "והחיילים האלה", היא ממשיכה, "הם מגנים עליי היום. הם נלחמים שלא יקרה שוב". זה המעגל. "אני נותנת להם צעיף קטן", היא אומרת. "והם נותנים לי את החיים שלי".
כשהגוף מתעייף
בשנה האחרונה, רחל מרגישה שהידיים מתעייפות יותר מהר. "הגיל", היא אומרת. "אני בת 88. הידיים כבר לא מה שהן היו". לפעמים היא צריכה לעצור, לנוח. "אבל אני ממשיכה", היא אומרת. "אולי יותר לאט, אבל אני ממשיכה". היא לא רוצה לעצור. "מה אני אעשה בלי הסריגה?" היא שואלת. "זה מה שמחזיק אותי". הבת שלה דואגת. "היא אומרת לי – אימא, תנוחי", רחל מספרת. "אבל אני לא יכולה. יש עוד חיילים שצריכים צעיפים".
החלום להגיע ל-1,000
"יש לי מטרה", רחל אומרת. "אני רוצה להגיע ל-1,000 צעיפים". עוד 153 צעיפים. בקצב הנוכחי שלה, זה עוד חצי שנה בערך. "אני מקווה שאצליח", היא אומרת. "בעזרת השם".
למה 1,000? "זה מספר עגול", היא מחייכת. "ו-1,000 חיילים עם צעיפים – זה משהו".
המשמעות
"אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה", רחל אומרת. "למה כל יום? למה כל כך הרבה?"
היא חושבת רגע לפני שהיא עונה. "כי אני יכולה", היא אומרת בפשטות. "כי יש לי ידיים שיכולות לסרוג. כי יש לי זמן. וכי יש חיילים שצריכים". היא מסתכלת על הצעיף הכחול-לבן, מספר 847. "וגם", היא מוסיפה בשקט, "כי כשאני סורגת, אני לא לבד. אני חושבת על החייל. אני מרגישה שאני עושה משהו חשוב". היא מתחילה שורה חדשה. מסרג אחד נכנס, מסרג שני יוצא. החוט עובר, הצעיף גדל. "זה צעיף 848", היא אומרת. "עוד 152 עד אלף".
