טעינת עמוד זה עלולה להימשך מספר דקות ...

 

לחזרה לעמוד הראשי - לחץ כאן

 

זכרונות משפחה ותלאות השואה

 

הקדמה

 

בצעירותי , עד  כמה  שזכור  לי , המושג  " קירבת  משפחה "  או  המילה 

 

"שורשים"   לא  אמרו  לי  כלום .

 

חוץ  מהמשפחה  הקרובה  הורים , אחים , ואחיות , לא  עניין  אותי  כלום.

 

הסתפקתי  בידיעת  השמות  של  הסבים  והסבתות , הדודים  והדודות .

 

מדי  פעם  ביקרתי  אצל  אחדים  מהם , במיוחד  אצל  אלה  שגרו  קרוב .

 

אחר כך , כשהתבגרתי  ונשארתי  לבד , אחרי  שכולם  הושמדו  בשואה ,

 

התחלתי  לעשות  סיכומים , מי  ומה  נשאר  מכל  המשפחה  הגדולה , לפחות 

 

מצד  אמא .

 

הסיכום הוא עצוב  וכאוב .יש לי נקיפות מצפון על כך שלא התעניינתי                  

 

בשורשים  בזמנים  שהיתה  עוד  אפשרות  לשאול  ולקבל  תשובות  מהדור

 

הקודם , אך השכל  בא  באיחור . לכן  חושב  אני  שרצוי , ואולי  גם  חובה  עליי

 

להביא  את  המעט  שידוע  לי  ולהעלותו בכתב , על  הדורות  הקודמים

 

 של  משפחתי , שהיו  ואינם  עוד.

 

בתוך  סבך  מחשבות  המתרוצצות  במוחי , ופוקדות  אותי , לעיתים 

 

בעקשנות , שואל  אני  את  עצמי : האם  הגורל  הטיב  עימי ?!   אני,  אוד

 

מוצל  מאש, נשארתי  לבד  ויחידי  ממשפחה  גדולה . האם  זאת  באמת  זכות ? 

 

עולה  מחשבה  האומרת  את  ההיפך,  אני  מגרש  אותה , אבל  היא מתגנבת 

 

ומופיעה  במחשבה,  ושוב  שואל  אני  את  עצמי : מה  זכותי ? ובמה  אני 

 

יותר  טוב  מכולם ?  וממשיך  אני  להיות  שקוע  במחשבותי , וחוזר  חמישים

 

שישים  שנה  אחורנית , ושואל  שאלה  היפוטטית : אתם אחיי  ואחיותיי 

 

היקרים, כיצד הייתם  מגיבים  לו  ידעתם  איזה  גורל  מר  מצפה  לכם,  מי מכם

 

בחרב , מי  באש , מי  ברעב , ומי  בצמא ,ומי  בכל  מיני  מיתות  משונות אשר          

 

בהן  כולכם  תמותו ולא  יישאר  מכם  זכר , פרט לאחיכם, אשר אחד  ויחידי , ייצא 

 

מהגהינום  הזה  שלם.  ואחיכם,  הפליט  מגיא ההריגה  האיום, יבנה  בית  בישראל 

 

וב"ה  בהצלחה , עם  אשה  נחמדה  ואהובה , ויחדיו  יביאו,  בנים  טובים 

 

ומצליחים . 7  נכדים ונכדה. ( עד  כתיבת  השורות  האלה ). ב"ה , כולם  ביחד  וכל 

 

אחד  לחוד  טובים  ומוצלחים.  אני  באמת  מאושר , ומודה  ל-ה'  על  החסד .

 

אחיי  ואחיותיי , אני  יודע  שאהבתם  אותי , כמו  שאני  אהבתי  ואוהב  אתכם ,

 

אתם  וודאי  מפרגנים  לי , אבל  קנאה  קיימת , זה  טבעי  ואין  להתכחש . לכן  אני 

 

שואל  שוב  ושוב : במה  זכיתי ?

 

למה  דווקא  אני  ולא  אתם ?  הרי  הייתם  טובים  ממני .

 

ואתם , הורי  היקרים  והקדושים , שנהרגתם  על  קידוש  השם , והעם  היהודי ,

 

אתם  בטח  מליצי  יושר  לבנכם  ששרד , לכלתכם , לנכדכם , ולנינים  שלכם .

 

לצערי,  אין  לי  אפילו  קבר , שאוכל  להזיל לידו  דמעות , ולבקש  מכם  סליחה 

 

ומחילה .צער  גידול  בנים  תמיד  היה , ואני  לא  הייתי  יוצא  מהכלל ,וודאי לא 

 

פעם  הרגזתי  אתכם  וודאי  לא  תמיד  התנהגתי  כראוי. אבל,  דעו  לכם  הורים 

 

יקרים , אחיי  ואחיותיי , במחשבותיי  אתם  קיימים , וזוכר  אני  אתכם , את  

 

כולכם , ותמיד  תמיד  לטובה. יהי  זכרכם  ברוך   לעד .

 

לכן,  החלטתי  לכתוב  בשפתי  הדלה . לא  ספר , אלא  העלאת זכרונות  ושמות  של 

 

קרובי  משפחה .

 

אולי , ביום  מן  הימים , אחד  מן  המשפחה , או  מהנכדים  ירצה  לדעת  קצת   על

 

השורשים . מניין  בא ?  ומי  היו  הסבים  של  הסבים ? או אז יוכל  להיעזר 

 

בכתובים  הללו . הם  לא  מגיעים  רחוק , אבל  טוב  קצת  מלא  כלום . 

 

 

 

תשרי תשנ"ח .                                                                          יעקב ק .

 

 

הספר

 

ווישניץ – מקום מגורי הסבים שם נולדה אימי ז"ל .

 

את הסבא   מצד  האמא,  סבי  ר'  יעקל ,  לא  הכרתי .  אני,  נושא  את  שמו.

 

הוא  היה  גר  בעיירה  יהודית  קטנה , בגליציה  המערבית,  בפולניה . לפני  מלחמת 

 

העולם  הראשונה , 1918 - 1914 , היה  שם  המקום  " ווישניץ ". עיירה המרוחקת

 

כשלושים  ק"מ  מקראקוב .

 

עיר  יהודית  טיפוסית . הבתים  קטנים . חשמל  לא  היה  אז  בבית .

 

בראש  הגבעה  היה  בניין  גדול , בלילה  היה  מואר  הוא  במנורות  חשמל , כנראה 

 

על  ידי  גנראטור .

 

היה  זה   " בית  הסוהר " אחד  מהגדולים  בפולין  באותה  תקופה , ועל  ידו  טירה 

 

עתיקה .

 

בילדות , בחופשות  הקיץ , היינו נוסעים  לכמה  שבועות , לסבתא  ברכה , לווישניץ,

 

כדי לנוח  ולהנות מהאויר  הטוב  והשקט .

 

לסבא  שלי  היו  2  נשים  שילדו  לו ( כך  נדמה  לי ) 20  ילדים . האמא  שלי,  ליבה, 

 

הייתה  מהנישואים  השניים . 

 

אחיה  הצעיר  של  אמא , שמעון , אישתו  לורצ'יה  עם  שתי  בנותיהם , גרו  ביחד 

 

עם  הסבתא  ברכה .

 

הבית  לא  היה  גדול , חד  קומתי , אבל  מרווח . החדרים  היו  גדולים ,  והמטבח 

 

ענק . החלונות  של  הסלון  פנו  לרחוב  הראשי , שהוביל  לכיוון  הטירה  ובית 

 

הסוהר .

 

בבית  היית  חצר  גדולה , עם  רפת  ואסם . אגם  קטן  עם  הרבה  צפרדעים . גינה 

 

גדולה , והרבה  דשא  ועצי  פרי . תרנגולות  היו  מסתובבות  בחצר  הבית 

 

ומקרקרות . בסוף החצר , הייתה  גדר  לאורך  כל  הגינה , שהייתה  גובלת  עם  

 

הכנסיה .

 

סבא  יעקב ( יעקל )  , נולד  בשנת 1830  ונפטר  בשנת  1915 

 

בווישניץ , על  יד  בוכניה , בפולין .

 

כאמור  היו  לו  שתי  נשים  ונולדו  לו  כ- 20  ילדים , 17  מהם  חיו  לאחר  הלידה .

 

את  רובם  הגדול    הכרתי .

 

מאשתו  הראשונה , שאינני  יודע  את  שמה  נולדו :

 

1.  הדס.

 

2. שמואל .

 

3. חיים .

 

4. רחל  לאה

 

5. אטילה

 

6. מינדלה 

 

7. יוסף

 

8. רבקה 

 

אישתו  השניה , סבתא  שלי , ברכה, נפטרה  בשנת  1933  בווישניץ. 

 

היו  לה  9  ילדים :

 

1. שרה , אשר  בתה , צילה גרה  בחיפה .

 

2. ליבה , אמא  שלי .

 

3. גיצ'י  .

 

4. משה  , עבר  את  השואה  ונפטר  בגרמניה .

 

5. דוד , עבר  את  השואה  ונפטר  בחיפה . ( אביו  של  ווילי ).

 

6. יחזקאל , עבר  את  השואה  ונפטר  בבלגיה . ( אביה  של  בטי ).

 

7. ראובן, עבר  את  השואה  ונפטר  בחולון . ( אביהן  של  בטי ורותי ).

 

8. שמעון , הבן  הצעיר ,  נשאר  בווישניץ  עד  1942 , ונספה  בשואה .

 

9. צילוש , אמא  של  ברוניה ויעקב החיים  באמריקה .

 

מספרים  שהסבא , ר'  יוקיל  , היה  ידוע  כאיש  מכובד  האוהב  את  הבריות 

 

ובעל  צדקה  מפורסם . בתקופה  מסויימת  היה  ראש  קהילה  בווישניץ .

 

אני  עוד  זוכר , מביקורי  אצל  סבתא  ברכה  בווישניץ , את  השולחן  הארוך ,

 

 עם  שני   הספסלים , שהיו  מיועדים  לעניים  בשבתות  ובחגים .

 

סיפר  לי  יהודי  מווישניץ , שאתם , בניי , חיים  ונתי , הכרתם  אותו . האבא  של 

 

דודה  סלה , ר'  הרשיל  , הוא  סיפר  לי  הרבה  סיפורים  שהיו  ידועים 

 

אודות  הסבא . בין  היתר,  בצעירותו , הוא  וחבירו  אספו  תרומות  צדקה  לעניים ,

 

התרומה  שקיבלו  מהסבא , הייתה  בערך  חצי  מכל  התרומות  שאספו  בכל  העיר

 

 (והוא  לא  היה  עשיר ).

 

 ה " דברי  חיים "  מצאנז  זצ"ל , כשהיה  בווישניץ  היה  מתארח  אצל  הסבא .

 

באחד  הימים היה  מטייל  שלוב  זרוע  ביחד  עם  הסבא  בגינה  של  הבית . השיחה 

 

ביניהם  נשארה סוד , אבל  אנשים  שהיו  קרובים  להם  מספרים  שה"דברי  חיים"

 

הציע עסקה  לסבא , שאחרי  120  שנה  יתחלקו  שוה  בשוה  בשכר  המצוות .הוא

 

מלימוד התורה , והוא  מהצדקה  וגמילות החסדים .

 

ועוד  סיפור . הסבא  נסע  פעם  ברכבת , פתאום  הייתה  מהומה , במרכזה , אשה

 

הבוכה  וצועקת  שאין  לה  יותר  חשק  לחיות , כי  גנבו  לה  את  כל  הכסף . הכסף 

 

היה  " הנדוניה "  שהייתה  מיועדת  לבתה  המבוגרת . מה  היא  תעשה  עכשיו ?!

 

הבכי  היה  קורע  לב , וריגש  את  כולם . הסבא  קם  ממקום  מושבו  ברכבת , ניגש 

 

לאשה  המסכנה , ושאל : " מהו  הסכום  שנגנב  ממך ? " , כששמע  את  התשובה 

 

מפי  האשה  הממורמרת , אמר  לה : " גבירתי , אנא  הפסיקי  לבכות , אני  מצאתי 

 

את  הכסף " . הוא  הוציא  את  הארנק  ונתן  לה  את  כל  הסכום  שנגנב  ממנה .

 

שמעתי  עוד  הרבה  סיפורים  בשבחו  של  הסבא .

 

את  הסבתא  ברכה  אני  זוכר  טוב  מאד . היא  הייתה  אשה  נמוכת  קומה , עם

 

לחיים  אדומות  וחלקות . אגב , היא  הייתה  הדודה  של  צשיה  ושל 

 

שלמה .

 

כשבאתי  בקיץ , בחופשות , להתארח  אצלה  בווישניץ , השתדלה  להנעים  לי  את 

 

הזמן , ולדאוג  למחסורי .

 

משפחת  אבי  ז"ל  הייתה  קטנה . היו  לו  רק  שתי  אחיות . אחת , שמה  רייזל ,

 

נשואה  ללרהפט , ולהם  היה  רק  בן  אחד  זלמן  שמו . האחות  השנייה  לא   היתה    

 

נשואה .

 

את  הסבא  מצד  האבא  לא  הכרתי . שמו  היה : ר'  זלמן  . בן  אדם 

 

מכובד  מאד , כך  שמעתי  מאמי  ז"ל . כנראה  היה  זה  אב  חורג . אבי  היה  חיים 

 

בן  שמואל . את  הסבתא  מצד  אבי  אני  זוכר . את  שמה  שכחתי , וחבל .

 

משפחה  קטנה  במושגים  של  הזמנים  ההם .        

 

 

אבי  ז"ל , עד  כמה  שידוע  לי , נולד  בעיר  קז'נוב , וגר  אחר כך  בוויליטשקה ,

 

יותר  נכון , קלאסנו , שם  היו  גרים  היהודים  הראשונים  מוויליטשקה .

 

 שם  בקלאסנו  אני  נולדתי .

 

זוכר  אני  את  הבית , הגינה  עם  השולחן  והספסלים  שבחצר . והחנות  הייתה 

 

פונדק  קטן  בקצה  העיר , בבעלותינו .

 

הפולנים  היו  שותים  כל  מיני  משקאות , ובירה  מהחבית , ולפעמים  היו 

 

משתכרים  ועושים  מהומות .

 

אבי  היה  איש  חזק , ממש  גיבור . הפולנים  העריכו  את  הגבורה  שלו  והתנהגו 

 

אליו  בכבוד . האנטישמיות  לא  הייתה  אז  מורגשת , אבל  תיגרות  בין  השיכורים 

 

היו  תמיד , והסיכונים  היו  גדולים . לכן  לא היה  מנוס , אלא  לעזוב  את  המקום.

 

עברנו  למרכז  קלאסנו , שכרנו  דירה  אצל  משפחת הרשטל . הדירה  הייתה  קטנה

 

והיה  צפוף . מה  היה  מקור  הפרנסה  באותה  תקופה ? אינני  יודע , המעבר  תמיד 

 

קשה .

 

זכורים  לי  שני  אירועים  מהזמן  הזה :

 

בפינת  החדר  הייתה  עומדת  מיטה  מתקפלת . הייתי  בגיל  ארבע-חמש . כנראה 

 

שהייתי  עייף . נכנסתי  בין  הקיפולים  של  המיטה , ונרדמתי . אף  אחד  לא  ידע 

 

איפה  אני , חיפשו  וחיפשו , ולא  מצאו   אותי , עד  שמאוחר  בלילה  פתחו  את 

 

המיטה , והאבידה  נמצאה .

 

הסיפור  השני:  החלון  במטבח  היה  נמוך , בגובה  השולחן , והיה  פונה  לחצר 

 

הבית . החצר  הייתה  גדולה  ומשותפת  לעוד  בית . ערב  אחד  ישבתי  על  יד 

 

השולחן  והסתכלתי  החוצה . בחוץ  היה  חושך , ופתאום  ראיתי  דמות  של  אישה, 

 

עם  מטפחת  על  ראשה . הפנים  שלה  היו  מפחידות , כמו  מכשפה  בציורים . אני 

 

כל  כך  נבהלתי , כמעט  התעלפתי . התחלתי  לצרוח  ולבכות . הבכי  היה  היסטרי. 

 

אבי  ז"ל  לקח  אותי  על  הידיים , ויצא  איתי  לחצר , לרחוב , ולכל  החדרים ,

 

והשתדל  לשכנע  אותי  שזה  רק  דמיון , ולא  קיים  דבר  כזה . הפחד  נשאר  בליבי 

 

הרבה , הרבה  זמן .

 

כשהייתי בגיל  שמונה- תשע   עברנו  לגור  בוויליטשקה , מרחק  2  ק"מ  מקלאסנו.

 

הדירה  שלנו  הייתה  דירת  גג  בקומה  השנייה . החדר  היה  גדול  מאד , והמטבח 

 

ענק . בחצר הבית  היה  מרתף . שכרנו  אותו . הוא  שימש  לנו  מחסן   לעורות  לפני 

 

העיבוד . הפרנסה  הייתה  די  קשה .

 

אחר  כך  היינו  שותפים  לבית  מלאכה  למטריות . גם  זה  לא  היה  משהו  מיוחד .

 

הייתי  ילד  שובב . כמו  כל  הילדים  הלכתי  ל " חדר " . בחדר , עשינו  כל  מיני     

 

מעשי  קונדס  עם  הרבי  " המלמד " . חיבלנו  בחשמל , שלא  נצטרך  ללמוד 

 

בערבים  בחורף , ועוד  כל  מיני  תכסיסים . בימי  חמישי  הייתה  בחינה  בפרשת 

 

השבוע . כנראה  לא  הייתי  מוכן  דיי , וביימתי התעלפות . הרבי  נבהל . בליווי  שני

 

תלמידים  שלח  אותי  הביתה . כמובן  שזאת  הייתה  הצגה . לא  נשארתי  הרבה 

 

זמן  בבית . יצאתי  החוצה  ושיחקתי  עם  החברים . במקרה  עבר  הרבי , וראה 

 

אותי  משחק  ומשתולל . וודאי  אמר  לעצמו,  ב"ה  שהתאוששתי .

 

שבוע  לאחר מכן , גם  ביום  חמישי , לפני  הבחינה  בפרשת  השבוע , חזרתי  על 

 

אותו  תרגיל , והתעלפתי . הרבי  לא  היה  כל כך  טיפש , וחשד  שזאת  הצגה . לקח 

 

את  המקל , וכיבד  אותי  בכמה  מלקות . הנה  מעשה  קסם , התעוררתי  במקום ,

 

אין  זכר  להתעלפות . בצעקות  ובבכי  הבטחתי  חגיגית  לרבי , שלא  אתעלף  יותר 

 

בימי  חמישי .

 

אמא  הלכה  פעם  ברחוב  על  יד  הבית  שלנו . גרנו  בקומה  ב' , והיא  ראתה  כיצד 

 

אני  עובר  מחלון  אחד  לשני , מרחק  2-3  מטרים,  על  בליטה  בקיר  חיצוני  של 

 

הבית . הבליטה  הייתה  בערך  ברוחב 25  ס"מ , והייתה  מקשרת  בחוץ  בין 

 

החלונות . היא  כמעט  התעלפה  מרוב  פחד.  לא  יכלה  לצעוק , ולהזהיר  אותי ,

 

מחשש  שאיבהל  ואפול . אח"כ  קיבלתי  מכות  בטוסיק  ולמחרת  היו  סורגים  על 

 

החלונות .

 

בחורף  של  שנת  1928-1929  שהיה  קר  במיוחד , 35  מעלות  מתחת  לאפס ,  

 

נפטרה  אחותי  הצעירה , חנה  איידל .

 

בדירה  הזאת  נולדו  עוד  2  אחים : צבי  יוסף , ואברהם  דוד . הלידות  היו  בבית .

 

המיילדת  באה  ואותי  גירשו   מהבית . אני  זוכר  שאמרו  לי : " לך  לשחק  בחוץ "

 

אבל  את  הצעקות  של  היולדת , של  אימי , אני  זוכר  היטב .

 

החיים  לא  היו  קלים . פתחנו  חנות  לגלנטריה . לאט  לאט , התחיל  המצב 

 

הכלכלי  להשתפר .

 

עברנו  לדירה  יותר  גדולה , ושם  גרנו  עד  פרוץ  המלחמה  בשנת  1939 .

 

התקופה  הזאת  אהובה  עליי . המעבר  מילד , נער  לגבר , זכורה  לי  היטב . בגיל

 

שאחרי  הבר  מצווה  בהיותי בן ארבע  עשרה - חמש  עשרה , התחלתי  לעזור

 

בחנות. כל  המשפחה  הייתה  עסוקה  בחנות . ההורים , שתי  האחיות  הגדולות

 

צשקה  והלה , שתי  אחיותי הצעירות  רבקה  וסלה , וגם אנכי . הייתה  גם  בחורה ,

 

קרובת  משפחה  מאיזה  כפר  לא  רחוק  מאיתנו שהייתה  גרה  אצלנו , ועבדה

 

בחנות .

 

בבית  היו  שתי  עוזרות , טבחית  יהודיה , וגויה  לעבודות  ניקיון . גם  הן  היו   

 

גרות  אצלנו .

 

לימודי קודש  התחילו  להצטמצם  אצלי . שיעור  קצר  לפנות  בוקר , ולפעמים  עוד 

 

שיעור  בלילה  באחד  הימים  של  השבוע . כל  היום  הייתי  עסוק  בחנות ,

 

וכשאחותי  הבכורה  התחתנה  בשנת  1937 , אני  הייתי  הספק  הראשי  של 

 

הסחורות  לחנויות .

 

החנות  שלנו  הייתה  צרה  וארוכה  מאד, לא  גדולה.  היו  לנו  המון  פריטים 

 

למכירה  שלא  שייכים  לגלנטריה  כמו : קוסמטיקה , כובעים , תכשיטים , נעלי 

 

בית , נעלי  ילדים , סוכנות  כביסה  לחולצות  ולצווארונים , מטריות , מקלות 

 

הליכה , וכמובן  גלנטריה : ביגוד  לגבר  אישה וילד , חוטי  תפירה  וצמר . עבדנו 

 

בחנות  קשה  והרבה  שעות . משבע  וחצי  בבוקר  עד  תשע  בערב , ולפעמים , עד 

 

שעה  אחת  עשרה  בלילה . הפסקת  צהריים  לא  הייתה  קיימת .  

 

אחרי  שצשקה  התחתנה , ועזבה  את הבית  נסעתי  כל  יום  לקראקוב , עיר  גדולה 

 

במרחק  12  ק"מ  מוויליצ'קה . קניתי  את  הסחורות  שהיו  רשומות  בפנקס 

 

ובערב  חזרתי  הבייתה , תמיד  מלא  חבילות . עד  שפתחנו  את  החבילות , וסידרנו 

 

את  הסחורות  באיצטבאות  היה  די  מאוחר . אבל  הייתי  צעיר , בין שמונה  עשרה        

 

עשרים   ולא  הרגשתי  עייפות .

 

מהבוקר  עד  הצהריים  עמדתי  בחנות  ועזרתי  במכירות . בצהריים  אספתי  את 

 

הכסף  מהקופה , בפנקס  עם  הרישומים  בדקתי  איזה  פריטים  חסרים  וצריך 

 

לקנותם  והלכתי  לרכבת  לפעמים  בריצה . הנסיעה  לקראקוב  ארכה  בין  עשרים                         

 

וחמש  לשלושים  דקות . הלכתי  מסיטונאי  אחד  לשני , החבילות  הצטברו ,

 

אספתי  את  כולן , התיישבתי  בכרכרה  הרתומה  לסוס , או  שנסעתי  בחשמלית .

 

הגעתי  לתחנת  הרכבת  ואחרי  כחצי  שעה  של  נסיעה  הגעתי  חזרה  לביתי .

 

בלילות  אהבתי  לקרוא . לא  פעם  נרדמתי  עם  ספר . בשבתות  קמתי  מוקדם 

 

מאוד וקראתי  ספר . רוב  הספרים  שקראתי  נכתבו  בפולנית , לפעמים  גם 

 

באידיש . כמעט  כל  שבוע  החלפתי ספר  בספריה  שבקראקוב .

 

לחברים  לא  היה  לי  הרבה  זמן . בשבתות  נפגשנו  ב " שומר  הדתי " - תנועת  בני 

 

עקיבא  של  היום , טיילנו , ושמענו  הרצאות  מפי  המדריכה  סלה הגרה

 

היום  בת"א , ושמה  פלה  .

 

כמו  כל  הצעירים , התחלנו  להתחבר  אחד  עם  השני . השכנה  שלי , חנה  ,

 

הייתה  בגילי .  היינו  חברים  טובים . חזרנו , תמיד , ביחד  הבייתה . הסניף  של 

 

תנועת  הנוער  היה  בקלאסנו כשני קילומטר מהבית . בלילה  בהיר  אחד , לפני 

 

שנפרדנו , התנשקנו . הייתה  זו  הנשיקה  הראשונה  שלי .

 

אחרי  ארוחת  הערב  היה  לי  קשה  להירדם . היו  לי  נקיפות  מצפון , כאילו 

 

ביצעתי  פשע , אבל  התגברתי  על  כך  מהר  ונהפכנו  לחברים  קרובים .

 

בשנת  1933  כשהיטלר  עלה  לשלטון  בגרמניה , המצב שם השתנה  לרעה .

 

האנטישמים  הרימו  ראש . הגבלות , חוקים , וגזירות  נגד  היהודים  נהפכו  ללחם 

 

חוק, וככל  שהזמן  עבר , היהודים  סבלו  יותר . גם  בפולניה , השנים  שלפני  1939 

 

היו  עצבניות  ומלאות  חשדות . חשנו  איך  עננים  מתקדרים  נעשים  כבדים 

 

ושחורים . הערכנו  שתקופה  קשה  עלולה  לבוא . דיברו  על  מלחמה  בין  פולניה 

 

לגרמניה , ובמלחמות  יש  תמיד  סבל  ואובדן . המצב  רוח  אצל  היהודים  היה 

 

ירוד . בתת  הכרה  קונן  פחד  ועצב , אבל  החיים  נמשכו .

 

בחופשת  הקיץ - חודש  לפני  המלחמה , ביליתי  במחנה  קיץ  ב " שומר  הדתי " ,

 

בהרי  הקרפטים .טיילנו  הרבה  וטיפסנו  על  ההרים .

 

בחצי  השני  של  אוגוסט  1939 , הייתה  בפולניה  אוירת  מלחמה . אנשים  היו 

 

צמודים  לרדיו . ויש  לציין , לא  בכל  בית  היה  רדיו , וטרנזיסטורים  עוד  לא 

 

נולדו . נערך  גיוס  לצבא  הפולני . פרידות  משפחתיות  נראו בתחנות  הרכבת 

 

ובהן  האימהות  והנשים   בוכות .

 

נערך גיוס  כספים  לצבא  הפולני . מהיהודים  דרשו  דרישות  כספיות  גדולות .

 

בנאומים  של  ראשי  השלטון נשמעו אזהרות  לגרמניה . האוירה  הייתה 

 

מחושמלת.  היה  קצת  בלאגן  ופחד . אבל  פאניקה  ממש , לא  הייתה .

 

בראשון  לספטמבר , יום  שישי , בשעות  מוקדמות  של  הבוקר  שמענו  צפירות 

 

אזעקה , נהימות  של  אוירונים , ויריות  של  הנ"מ  הפולני . יצאתי  החוצה . ראיתי 

 

הרבה  אוירונים  גרמניים  בשמים  וסביבם  מתפוצצות  פצצות באויר  . לצערי , אף 

 

אוירון  לא  נפגע . אני  בספק  אם  היה  אז  חיל אויר  פולני , ואם  כן , הוא  היה 

 

דל  מאד . 

 

היום  הראשון  של  המלחמה  עבר  אצלנו  בשקט .  התחילו  לאגור  מצרכים 

 

חיוניים . כל  החנויות  היו  פתוחות . לא  הייתה  בהלה . שום  תנועה  של  קניות 

 

מיוחדות . הכל  היה  בשפע  וללא  תורים . בלב  היהודים  היה  פחד  למה  שעלול 

 

לקרות . הלב ניבא  רעות . כל  פעם  ניתנו הוראות  חדשות  מהשלטון  המקומי . לא 

 

דרך  הרדיו , אלא  באמצעות מודעות  המודבקות  ברחובות .

 

בלילות , הרחובות  לא  היו  מוארים , ובבתים  השתמשו  בנרות . בליל  שבת  חזרנו 

 

מוקדם  מביכנ"ס . התפילה  הייתה  קצת  חפוזה . סעודת  השבת  נערכה לאור 

 

הנרות . אחרי  הסעודה  יצאנו  לרחוב . היה  חושך . אנשים  התגודדו , וסיפרו  כל 

 

מיני  סיפורים . למחרת , בשבת , הלכנו  למקומות  שאפשר  היה  לשמוע  חדשות 

 

ברדיו . אצלנו בבית  לא  היה  רדיו . האוירונים  המשיכו  לטוס , הלוך  וחזור , ללא 

 

שום  הפרעה , כנראה  שהפצצות  נגד  מטוסים  נגמרו . אנשים  התחילו  לדבר 

 

ולחשוב  האם  יש  צורך , או  כדאי  לברוח , ולאן .

 

ביום ראשון , 3  בספטמבר , כל  העיר  הייתה  כמרקחה . אנשים  ארזו  " פקעלך ", 

 

ועזבו . לאן , ולמי ? אף  אחד  לא  ידע . השמועות  היו  שהגרמנים  מתקרבים .

 

המגיפה  של  עזיבה  הדביקה  כמעט  את  כולם . אני , שתי  אחיותיי  הצעירות ,

 

רבקה וסלה , והבחורה  שעבדה  אצלנו  בחנות , והשכנה , יותר  נכון , החברה  שלי, 

 

חנה  גולד , החלטנו  שבורחים  ועוזבים . לאן ? לא  ידענו .

 

הייתי  צעיר , בן  21 , עם  ביטחון , חסון . לא  חשבתי  הרבה . ארזנו  תרמילים  עם 

 

קצת  אוכל , מגבת , חולצה  להחלפה , זוג  תפילין  וסידור . נתנו  נשיקות  פרידה ,

 

וקבלנו  ברכות  מההורים . יצאנו  לדרך , כמובן  ברגל .

 

בשעת  אחה"צ  עזבנו  את  העיר . אני  הגבר , עם  ארבע  בחורות  צעירות , נהפכנו 

 

לפליטים . הייתי  מדי  צעיר  בכדי  לחוש  את  גודל  האחריות  שלקחתי  על עצמי .

 

כאמור , הלכנו  ברגל . בספטמבר , בפולניה , לפעמים  קר  וגשום . למזלנו , מזג 

 

האויר  היה  יפה . לאף  אחד  מכל  היהודים  בווליטשקה , לא  היה  אז  רכב .

 

הרכבות  והאוטובוסים  לא  פעלו . המון  אנשים  נראו בדרכים . לא  רק  יהודים ,

 

גם  פולנים . כולם  נעו  מזרחה . לפנות  ערב  הגענו  לעיר  ניפולומיצה , כ 15  ק"מ 

 

מוויליטשקה . היה  לנו  שם  קרוב  משפחה . לנו  אצלו  על  הרצפה  באחד 

 

החדרים.  כל  הרחובות  והכבישים  היו  מלאים  באנשים  בפליטים . אף  אחד  לא 

 

ידע  לאן  הם  הולך . מפות , כמובן , לא  היו , וגם  לא  היה  צורך  בהן . למחרת 

 

בבוקר המשכנו  הלאה  והלאה . בלילות  ישנו  באסמים , ברפתות , ולפעמים  על 

 

הדשא . למזלנו , מזג  האויר  היה  יפה . בשבת  נחנו  בכפר  קטן , אצל  משפחה 

 

יהודית , באסם  של  תבואה  וקש . היה  שם  בסביבה  נחל  עם  מים  זורמים 

 

ונקיים . התרחצנו , והצטיידנו  באוכל . נחנו  כל  השבת . כפי  שציינתי  קודם :

 

הייתה  בריחה  המונית , וגם  בלאגן . בכי  של  ילדים  נשמע  זקנים  וחולים     

 

נראו שוכבים  פה  ושם . ונוסף  לכל  זה , לפעמים  נשמעו  ההפצצות  מן  האויר 

 

ויריות  נורו  על   הקהל  מן  האוירונים . בין  ים  הבורחים  היו  גם  חיילים  פולנים 

 

בודדים .

 

הגרמנים  השיגו  אותנו . הם  עברו  באופנועים  עם  סירות  ובג'יפים , והאנשים 

 

כמו  עדר  בלי  רועה , הולכים  ובורחים . לאט , עשינו  חושבים . מה  הטעם 

 

בבריחה ? הרי  הגרמנים  השיגו  אותנו  מזמן .

 

החלטנו  לחזור  הבייתה . אחרי  כשבועיים   של הליכה  , חזרנו , עייפים  ותשושים.

 

כשהתקרבנו  לווילטשקה , השעה  הייתה  חמש  לפנות  ערב . עצרנו  ליד  הבית 

 

הראשון  שהיו  בו  יהודים . נכנסנו , ושאלנו  מה  נשמע  בעיירה  שלנו . התשובה 

 

הייתה  נוראה  ומפחידה . אסון  גדול  פקד  אותנו .

 

התברר  שהגרמנים  היו  כבר  כמה  ימים  בוויליטשקה , ומדי  פעם , אספו  יהודים 

 

לעבודות  שונות . ואתמול , אספו  שלושים  ושניים  יהודים . ובמקום  להביא 

 

אותם  לעבודה , העבירו  אותם  מחוץ  לעיר וירו  בכולם . את  ההרוגים  השאירו 

 

בחוץ , והסתלקו . השמועה  התפשטה  מהר  בכל  העיר . הגברים  ברחו  או 

 

התחבאו , ולא  היה  מי  שיביא  את  הקדושים  לקבר  ישראל . הטרגדיה  הייתה 

 

נוראה . אנחנו  הכרנו  אחד  את  השני , כמו  בכל  עיירה , וידענו  מיהם  ההרוגים .

 

בלית  ברירה , הנשים  לקחו  את  היוזמה , וקברו  את  יקיריהן .

 

אני  מצטט  כמה  משפטים  מהספר  על  וויליטשקה , מאנשים  שהיו  עדים 

 

להשתלטות  הנאצים  על  עיירתנו , וגיוס  הקהל  לעבודות : " רדיפת  יהודי 

 

וויליטשקה , ורציחתם , החלה  מן  היום  הראשון  בו  דרכו  קלגסי  צבא  גרמניה 

 

בעירנו . מיד  עם  בואם  העירה , הייתה  שאלתם  הראשונה  " איפה  היהודים ? " .

 

את  הגברים  המעטים  שמצאו  בעיר , גייסו  מיד  לניקוי  כיכר  השוק . תוך  איום 

 

במוות  ביריה , אולצו  לטאטא  את  הכיכר  בידיים , ולאסוף  בתוך  כיסיהם  את 

 

גללי  הסוסים . זאת  הייתה  הופעתם  הראשונה  של  הגרמנים .

 

ב - 12  בספטמבר , 1935 , יומיים  לפני ראש  השנה , הגיעו  לעיירתנו  פלוגת 

 

חיילים  גרמניים  במדים  שחורים , ועליהם  תווי  גולגלות  מתים . הם  פנו  מיד 

 

לעירייה , לשם  קבלת  רשימת  התושבים  היהודיים . עם  הרשימה  בידיהם , פשטו 

 

על  בתי  היהודים , וצדו  שלושים  ושניים  גברים .

 

הביאום  לכיכר  העיר . העמידום  בשורה  אחת , ופקדו  עליהם  לשים  את  ידיהם 

 

מתחת  לראשם . במשאיות  הובילו  אותם  אל  מחוץ  לעיר , שם  נצטוו  לרדת 

 

ולהסתדר  בשמיניות . ואז ירו  בהם  הרוצחים , שורה  אחר  שורה , עד  האחרון .

 

את  חללים  השאירו במקום  הטבח , כי  אצה  להם  הדרך  לעיר  אחרת , לימנובה, 

 

לבצע  שם  באותו  היום  טבח  דומה . באו  הפולנים , והודיעו  כי  צריך לאסוף  את 

 

הגוויות , ולקוברן . מאחר  והגברים , כאמור , נעדרו  מן  העיר , נאלצו  הנשים 

 

לקבור  את  מתיהן . יצאו  הנשים  האבלות  והעמיסו  את  יקיריהן  על  עגלה 

 

רתומה  לסוסים . העבירו  אותם לבית  קברות , וקברו  אותם  בקבר  אחים , בבית 

 

העלמין  בקלאסנו . כך  התחילה  החיה  הנאצית  את  שלטונה  בעיירתנו  " .

 

אני  חוזר  לסיפור  שלי . למחרת  הטבח , חזרנו  לווליטשקה  ושמענו  על  הטרגדיה 

 

והאסון  שהתרחש  ביום האתמול.  הפחד  היה  גדול.  הגענו לביתה של  משפחת

 

אייזן.  משפחת  אייזן  עברה  לגור בקומה  העליונה.  בקומה  הראשונה  גרה 

 

משפחת  ברגר,  שם  שמענו  את החדשות  המרות.

 

פגשנו  שם  כמה  גברים  יהודיים.  צבי  ובנו  יאיר שהיה  חבר  טוב  שלי 

 

מהתנועה.  יאיר    נפל  מאוחר  יותר,  במלחמת  השחרור,  בגוש  עציון.

 

יאיר  היה  חבר  בקבוצה.  יהי זכרו  ברוך.  בצלאל ובנו  היו  גם  במקום  ועוד 

 

מספר  גברים  היו  ביחד  עמנו.  כמובן  אחרי  ששמעתי  מה  קרה , לא  חזרתי 

 

הבייתה , נשארתי  ללון  אצל  משפחת  ברגר . הבנות  הלכו  הבייתה , למחרת 

 

מצב  הרוח  היה  קשה  מאוד , אמרנו  תהילים  לזכר  קדושים  ובכינו.

 

אחרי  הצהריים  שמענו  דפיקות  בדלת , אחת  הבנות  ניגשה  לראות  מי  שם. 

 

אחרי  שניות   ספורות  היא  חזרה  בריצה  מבוהלת,  וצעקה  בלחש:  " הגרמנים 

 

הגסטאפו,  תברחו,  תברחו ".  מרוב  בהלה,  במקום  לברוח  דרך  החצר  לשדות, 

 

עלינו  אני  והבן  של  בצלאל  מלר,  במדרגות  שהובילו  למשפחת  אייזן.  הדירה 

 

היתה  ריקה  מהדיירים,  ואנחנו  חיפשנו  מקום  מסתור .  חזרנו  לחדר  המדרגות, 

 

ממול  הייתה  עוד  דלת  לבויידם,  הבויידם  היה  חצי  ריק.  ראינו  סולם  שנשאר 

 

על  הקיר  ושמה  היה  עוד  בויידם  קטן ,  עלינו  מהר  למעלה  והעלינו  את  הסולם 

 

אחרינו.  היה  שם  הרבה  אבק,  ונישה(בליטה  פנימית),  של  מדרגות .  התחבאנו 

 

שם,  שוכבים  ושומעים  את  הפסיעות  הכבדות  של  הגרמנים.

 

הם  עלו  במדרגות  לקומה  ב'  למשפחת  אייזן,  תוך כדי  עשיית  חיפוש  בבית, 

 

הזיזו  כל  מיני  חפצים  ושאלו  בגרמנית : " ווא  זונט  די  לווטא" (איפה  הם? ) 

 

הכוונה  היתה : איפה  משפחת  אייזן?  ואנחנו  היינו  בטוחים  שמחפשים  אותנו.

 

התברר  שמשפחת  אייזן  תרמה  סכום  כסף  גדול , בהתרמה  נגד  גרמניה ,

 

והגרמנים  מצאו  את  הרשימה  ובאו  לנקום . אנחנו  שכבנו  בשקט , ושמענו  כל 

 

מילה , כל פסיעה . הם  יצאו  מהדירה , ופתחו  את  הדלת  של  הבוידים , הסתובבו 

 

וחפשו . גרמני אחד  שאל  את  השני  מה  נמצא  למעלה  בהתכונו  לבוידים  העליון. 

 

ואז , אחד  הושיט  את  ברכו , ושילב  עליה  את  שתי  כפות  ידיו . השני  שם  רגלו 

 

עליהם , והתרומם , מציץ  לכיוונינו . ואנחנו  שוכבים  בעיניים  עצומות , ורועדים .

 

כשההשפעה  של  האירועים  הטרגיים  והטריים  של  יום  האתמול , מגבירה  את 

 

פעימות  הלב , הן  מהירות  וחזקות , הן  כל  כך  חזקות  שיכולות  להסגיר  אותנו .

 

המחשבות  רצות  כמטורפות . אני  חושב  כמה  זמן  נשאר  לי  עוד  לחיות .

 

הגרמנים  כל  כך  קרובים  אלינו , כמעט  מגלים  אותנו . מה  עושה  יהודי  במצב 

 

כזה ? בלחש  אני  אומר : "שמע  ישראל  ה'  אלוקינו  ה'  אחד " , וממשיך  בוידוי :

 

"אשמנו , בגדנו , גזלנו ..." . כנראה  שהגרמנים  לא  רצו  להתלכלך  מהאבק 

 

והלכלוך  שהיה  שם , והסתפקו  במבט  חפוז , ולמזלנו , לא  עלו  למעלה . נשארנו 

 

לשכב  במקום  עם  המחשבות  והפחדים  הנוראים , עד  שהחשיך  בחוץ . אז  אזרנו 

 

אומץ  והורדנו  את  הנעליים  כדי  שלא  ישמעו  הפסיעות , ובשקט  הורדנו  את 

 

הסולם , וירדנו  למטה  למשפחת  ברגר . להפתעת  כולם , נכנסנו  לדירה , יחפים 

 

ומלוכלכים . איפה  הייתם  כל  הזמן ? שאלו  אותנו . הסברנו  להם  היכן  היינו .  

 

הבחורה  שליוותה  את  הגרמנים  למעלה , לדירה  של  משפחת  אייזן , בזמן 

 

החיפוש  אמרה  בתדהמה : " לו  הייתי  יודעת  שאתם  נמצאים  על  הבוידים 

 

העליון  בזמן  שהגרמנים  טיפסו  וחיפשו  שם , הייתי  מתעלפת " . ביקשנו  מברשת 

 

לנקות  את  האבק  מהבגדים . התרחצנו , ונשארנו  במקום  כל  הלילה .  

 

למחרת , מוקדם  בבוקר , עזבנו , והלכנו  לכיוון  הדירה  שלנו . הבחור  שהיה  איתי 

 

גר  רחוק . בקצה  השני  של  העיר  היה  מסוכן  להסתובב . גם  בבית  היה  מסוכן 

 

להישאר . מול  הדירה  שלנו  היה  בית  חרושת  למחברות  של  משפחת  גולד .

 

קיבלנו  רשות  להתחבא  שם .

 

היה  זה  ערב  ראש  השנה , 1939 . עלינו  על  עליית  הגג  של  בית  החרושת , ושם 

 

היינו  כמה  ימים , כולל  ראש  השנה . אחר  כך , הבחור  שהיה  איתי  הלך  לביתו .

 

אני  לא  רציתי  להישאר  בוויליטשקה , והלכתי  לקראקוב , כמובן  ברגל , לדירה 

 

של  הדודים  , ההורים  של  יענקלה  וברוניה . הדוד  והדודה  עזבו 

 

את  קראקוב , ועברו  לווישניץ . הדודה , צילוש  זינגר , הייתה  אחות  אימי

 

מווישניץ . בקראקוב , בדירה  של  הדודים , היה  אבי  ז"ל  כבר  כמה  ימים .

 

בקראקוב  הייתה  אוירה  אחרת . יהודים  הסתובבו  ברחובות  בלי  הגבלות .

 

כמובן , כל  אחד  לפי  הצורך .

 

בערב  יום  כיפור , בהיותי  ברחוב  " רבינה  מיזלסה " , ראיתי  מחזה  עצוב ,

 

שהשפיע  עלי , והשאיר  רושם  כבד . שני  גרמנים ארורים במדים , עצרו  יהודי  זקן 

 

בלבוש  דתי . הצמידו  אותו  אל  הקיר , קרעו  מתחת  למעילו  את  ארבע  הכנפות ,

 

עם  הציצית . גרמני  אחר  שם  את  הטלית  הקטן  עם  הציצית  על  הכידון  של 

 

הרובה , ושרף  אותם . הגרמני  השני  הוציא  מכיסו  זוג  מספריים , והוריד  לישיש 

 

את  הזקן  והפיאות , עם  תנוך  אזנו . הדם  טפטף , ונספג  בגדיו . מסביב  עמדו 

 

אנשים , כמובן  פולנים , והסתכלו . הצגה  ללא  תשלום .

 

רצתי  מהר  הבייתה , וסיפרתי  לאבי  את  מה  שראיתי . ביקשתי  ממנו  שיוריד 

 

את  הזקן . זקן  של  כמה  עשרות  שנים . ובהסכמתו , הורדתי  לו  את  הזקן . הכל 

 

התרחש  שעות  ספורות , לפני  תפילת  " כל  נדרי " . 

 

למחרת , בבוקר  יום  כיפור , התאספו  כמה  יהודים  בדירה  של  הדודה  היכן  

 

ששהינו . כולם היו  מאותו  הבניין . היה  מנין , והתפללנו . באמצע  התפילה , ראינו 

 

דרך  החלון , שהגרמנים  נכנסים  לחצר . אנחנו  היינו  בקומה  השלישית . בבנין   

 

היו  עוד  שניים  שלוש  קומות . החצר  הייתה  מרובעת  ומשותפת  לשני  בניינים   

 

בני  חמש  שש  קומות .

 

תוך  דקות  ספורות , ברחו  כל  המתפללים . נשארנו , אבי  ז"ל  ואני , בחדר , יחד 

 

עם  הרבה  טליתות  על  השולחן  שאנשים  השאירו  במנוסתם . למזלנו , הגרמנים 

 

לא  הגיעו  אלינו . הם  אספו  כמה  אנשים , ועזבו .

 

נדמה  לי , שאז  החלטתי , שאני  לא  נשאר  עם  הגרמנים . אחרי  הכנה  של  כמה 

 

ימים , נפרדתי מההורים  ומיתר המשפחה . עליתי  על  הרכבת  בקראקוב , וכעבור 

 

כמה  שעות  הייתי בפשמישל . בעיר  פשמישל  עובר  נהר  סן .

 

הגרמנים  כבשו  את  פולין  מצד  מערב , עד  נהר  סן , והרוסים  כבשו  את  פולין 

 

מצד  מזרח , עד  נהר  סן . הסן  היה  הגבול  ביניהן . המקומיים , שגרו  בפשמישל ,

 

הכירו  היטב  את  הנהר , וידעו  את  עומק  המים  בכל  מקום . הרוחב  של  סן 

 

במקום  הזה  היה  כ- 20  מטר .

 

הלכתי  לכפר  קטן , הליכה  של  15 דקות , מתחנת   הרכבת  בפשמישל . הגעתי 

 

לכתובת  של  פולני מקומי  שתמורת  סכום  כסף  קטן , לקח  אותי  באמצע  הלילה

 

למקום  מסוים , ואמר : " כאן  אפשר  לחצות  את  הנהר  בלי  פחד . העומק  של 

 

המים , מקסימום , חצי  מטר " . וכך  היה . עברתי  את  המים  תוך  דקה , שתיים .

 

אני  בפשמישל , אבל  מהצד  הרוסי . התרחקתי  קצת  מהנהר . הוצאתי  מהתרמיל 

 

זוג  מכנסיים , וגרביים , והחלפתי  את  בגדי  המלוכלכים . שאלתי  מישהו  היכן 

 

נמצאת  תחנת  הרכבת . כעבור  נסיעה  של  שעתיים  הגעתי  לעיר  הגדולה , לבוב

 

באידיש : למברג .

 

לבוב  היא  עיר הבירה  של  מערב  אוקראינה . גרו  שם  הרבה  יהודים . פגשתי  שם 

 

הרבה  מכרים , וביניהם , חברי  הטוב  מוויליטשקה , יעקב  לרמר . הוא  הזמין 

 

אותי  לגור  אצלו , בדירה  שהוא  ואחיו  שכרו . מעניין  שאשתי , מירה , וכל 

 

משפחתה , היו  אז  בלבוב . לא  עלה  על  דעתי , שאשתי  לעתיד  נמצאת  כאן .       

 

לאחר  שהייה של  מספר  שבועות  בלמברג , חיפשתי  דרכים  לנסוע  לארץ  ישראל. 

 

היו  כמה  אלטרנטיבות : דרך  רומניה , דרך  ליטבה , דרך ווילנה ודרך  יפן . כל 

 

הדרכים  האלו , היו  קיימות   בתיאוריה . אמרו  שאפשר  להגיע  דרכן  לארץ 

 

ישראל אבל  אף  אחד  לא  ניסה  ולא  ידע  מה יכולות  להיות  התוצאות . רציתי 

 

מאד   שההורים  בבית  ידעו  את  כוונותיי . לא  היה  דואר , טלפון , או  אמצעי 

 

תקשורת  אחרים , שיכולתי  להודיע  להם . סיפרתי  לחברי , יעקב, באיזו 

 

קלות  עברתי  את  הגבול , ושעכשיו  זה  צריך  להיות  עוד  יותר  קל . מאחר ואני 

 

מכיר  את  המקום  ולא  נזקק  לשירותים  של  מבריח  גבולות . גם  הוא  רצה 

 

לנסוע  לארץ  ישראל , ולעדכן  את  הוריו . החלטנו  שניסע  לפשמישל , לחצות  את 

 

הנהר , ומשם  לנסוע  עם  הרכבת  לקראקוב , נספר  להורים  על  כוונותינו  לעלות 

 

לארץ  ישראל , נקבל  מהם  את  ברכת  הדרך , ונחזור  לכאן . הסכמנו : נוסעים .

 

אחרי  שבאנו  לפשמישל , והתקרבנו  לנהר  סאן  בכדי  לחצותו , ציפתה  לנו 

 

הפתעה . שני  חיילים  רוסים  שכבו  על  האדמה , במארב . הם  חיכו  לנו .

 

המרחק  בינינו  היה אפס . כמעט  דרכנו  עליהם . הם  קמו  מהר , כשהכידונים  של 

 

הרובים  נוגעים  בבית  החזה  שלנו , וצעקו  בשפה  הרוסית : " רוקי  ווירח " 

 

להרים  ידיים . לקחו  אותנו  למפקדה . אחרי  חיפוש  ובדיקה , העבירו  אותנו 

 

לבית  הסוהר  בפשמישל . בבית  הסוהר הפרידו  בינינו . חברי , יעקב  ,

 

השתחרר  לאחר  כמה  ימים , ואילו אני  נשארתי  במעצר  זמן  רב . התנאים  בבית 

 

הסוהר  היו  גרועים  ביותר. בתא  חדר  של  ארבעה  על  ארבעה  מטרים , היו 

 

כעשרים  וחמישה  אנשים . מיטות  או מזרונים , כלל  לא  היו . כולם  ישבו  על 

 

הרצפה . היה  צפוף , מחניק , ומסריח . וגרוע  מכל  היו הכינים . אנשים  ישבו  חצי 

 

עירומים , גרדו  את  הגוף , וחפשו  את  הכינים . הכינים  הינן  צרה  צרורה . הן 

 

עוברות  מאחד  לשני . מהגירודים  מקבלים  פצעים  וזה  כואב  ומדכא .  לא  היתה 

 

אמבטיה  או  מקלחת , לא  היו  בגדים  להחלפה, ולא  היו  תרופות . הכינים 

 

התרבו  מהר  מאד , הן  היו בכל  מקום : בגוף , בבגדים , בין  החפצים , בשמיכות , 

 

שרצו  על  הראש , ובמקומות  אחרים . הכינים  מטילות  ביצים  בסיטונות , וכך 

 

במהירות יש  גנרציה  חדשה  של  מוצצי  דם , ואי  אפשר  להיפטר  מהם .

 

התעסוקה  היחידה  בכלא  הייתה  ביעור  כינים . ישבנו  כל  היום  על  הרצפה , 

 

והרגנו  אותן  בלא  הצלחה . לא  יכולנו  להן . הן  עברו  מגוף  לגוף , מבגד  לבגד .

 

פעם  אחת , מוקדם  בבוקר , אפשר  להגיד , עם  שחר , דלת  התא  נפתחה . סוהר 

 

או  חייל  עמד  בפתח , וביקש  ארבעה  אנשים , שיתנדבו  לעבודה . קפצתי  על 

 

המציאה . נתנו  לנו  שקים  ריקים . הלכנו  למאפיה , להביא  לחם  לאסירים .

 

אנחנו  ארבעה , ואיתנו  שומר  אחד  חייל . באמצע  הדרך , אחד  מאיתנו  ניצל 

 

הזדמנות , וברח . החייל  לא  התרגש  בכלל , עצר  עובר  אורח  ברחוב , צירף  אותו 

 

אלינו , ואנחנו  שוב  ארבעה .

 

במאפיה , מילאנו  את  השקים עם  לחמים , וחזרנו  לבית  הסוהר  עם  הלחמים .

 

אחר  כך  החזירו  אותנו  לתא  שלנו , עם  הדייר  החדש , במקום  זה  שברח . לא 

 

עזרו  שום  דיבורים , הוא  לקח  ארבעה  והחזיר  ארבעה . הצרה  הייתה , שלא 

 

ידענו  לדבר  בשפה  הרוסית , וגם  לא  היה  עם  מי  לדבר .

 

פעם  לקחו  אותי  בהתנדבות , לחלק  מים  בתאים . מילאתי  דלי  מים  ע"י  הברז ,

 

והיה  לי  ספל  אחד . החייל  פתח  תא , ואני  נכנסתי  פנימה  עם  המים , וכל  אסיר 

 

קיבל  ספל  מים . כשנגמרו  המים , דפקתי  בדלת . פתחו  לי  את  הדלת , ומילאתי 

 

עוד  פעם  דלי  מים , ונכנסתי  לתא  אחר - כך  זה  נמשך . באחד  התאים , אחרי  

 

שגמרו  לשתות , דפקתי  בדלת , והיא  לא  נפתחה , המשכתי  לדפוק , והסתכלתי 

 

דרך  העינית . החייל  במסדרון , כנראה , לא  היה  במצב  רוח  טוב . הדפיקות  שלי 

 

בדלת  עצבנו  אותו . הוא  ניגש  לדלת  ובידו  מפתח  גדול  שפותח  את  הדלתות ,

 

נתן  מכה חזקה  בזכוכית  העגולה  עם  המפתח  שבידו . העיניים  שלי  היו  צמודות 

 

לזכוכית  מבפנים . הזכוכית  התנפצה  לרסיסים , והעיניים  שלי  התמלאו  בשברי 

 

זכוכית . התחלתי  לצרוח , הכאבים  היו גדולים , לא  יכולתי  לראות , כל  האנשים 

 

בתא  התחילו  לצעוק , החייל  נבהל  קצת . לקחו  אותי  לבי"ח , למחלקת  עיניים ,

 

ברגל , כמובן . הרגשתי  טעם  עיוור . שני  מתנדבים  הלכו  איתי , והחזיקו  אותי 

 

משני  הצדדים . אני  הייתי  באמצע  עם  עיניים  סגורות , בליווי  שמירה . הגענו 

 

לביה"ח . הטיפול  היה  ב"ה  טוב . הוציאו  לי  את  הזכוכית  במקום . תודה  לה' ,

 

זה  נגמר  בטוב . לא  הייתה  לי  הזדמנות  לברך  ברכת  הגומל . חזרתי  לבית 

 

הסוהר , התא , הצפיפות , הכינים , הפרצופים  הלא  מגולחים , והתנאים  הקשים 

 

ששררו  במקום  השכיחו  ממני  את  הנס  שקרה  לי , ראייתי  ניצלה  ב"ה . נשארתי 

 

בבית  הסוהר  שם , בפשמושל , עוד  חודשיים , עד  סוף  דצמבר  1939 . החורף  אז 

 

היה  קשה  במיוחד .          

 

ב- 1  לינואר  1940  הוציאו  אותנו  מבית הסוהר , והביאו  אותנו  לתחנת  הרכבת 

 

במקום . הקרונות  היו  רגילים  למראה  מסדרון  צר  לאורך  כל  הקרון , ותאים 

 

תאים .בכל  תא  היו  שני  ספסלים . כל  ספסל  לארבעה  אנשים  בישיבה . כאן 

 

מתחיל  השינוי : מעל  לראשם  של  האנשים  שישבו  על  הספסלים  הייתה  תקרה 

 

עם  חור  מרובע  באמצע . הכנסנו  את  הראש  לתוך  הריבוע , ועלינו  למעלה -

 

לקומה  ב' , ושם  שוב  שני  ספסלים , משני  צדדים , לעוד  שמונה  אנשים .

 

הסיכום : בכל  תא  היינו  שישה  עשר  אנשים , שמונה  למעלה , שמונה  למטה .

 

בחוץ  קר  מאד , ובפנים  חום  בלתי  רגיל . החימום  בקרון  עבד  כל  הזמן , ללא 

 

הפסקה . החלונות  סגורים  ומסוגרים , בלתי  ניתנים  לפתיחה , גם  הדלתות 

 

סגורות . אנחנו  בפנים , סגורים  כמעט  הרמטי . ישבנו  כמעט  ערומים  מרוב  חום. 

 

הכינים  עשו  בנו  שמות . במסדרונות  עומדים  שומרים . ביקשנו  והתחננו  שיפתחו 

 

קצת  את  הדלת , שיפסיקו  את  החימום , כי  אנחנו  נחנקים  ואין  טיפת  אויר .

 

לחיילים  הייתה  רק  תשובה  אחת  "נסה  לז'וא" - אסור . פעם  ביום  קיבלנו 

 

אוכל : מנה  לחם , דג  מלוח , ומים . בבוקר  ובערב  יצאנו  לשירותים  שהיו  בקצה 

 

המסדרון . אוי  ואבוי  למי  שהיה  צריך  לשירותים  במשך  היום  או  הלילה . אבל 

 

גרוע  מכל , החום  והכינים . צחוק  הגורל : בחוץ  קר  מאד . ינואר  1940 , אני  לא 

 

אגזים  אם  אומר  שהטמפרטורה  בחוץ  היא  -20  מעלות . אחרי  כמה  ימי  נסוע 

 

הגענו  לעיר  צ'רניגוב . אוקראיינה  הרוסית . הרכבת  נעצרה  מחוץ  לעיר  , בשדה .

 

גובה  השלג  בחוץ  היה  כמה  עשרות  צמ"ט . על  יד  הרכבת  עמדו  הרבה  מכוניות

 

דומות  למיניבוסים , עם  חלונות , וילונות , עשה  רושם  טוב  מבחוץ . על  יד 

 

המדרגות  של  הקרון  נעצרה  מכונית  מיניבוס , הדלת  נפתחה , ונכנסנו  פנימה .

 

משני  הצדדים  ספסלים  מקרשים . חושך , אין  זכר  לחלון  או  וילון . בתקרה  של 

 

הרכב  חלון  קטן  מסורג , רואים  את  השמיים . אחרי  כמה  דקות  נסיעה  הרכב 

 

נעצר , ויצאנו  החוצה , מסתכלים  מסביב . אנחנו  נמצאים  בחצר  של  בית  הסוהר 

 

בעיר  צ'רניגוב .

 

עברנו  רישום . שאלו  כל מיני  שאלות , פרטים . מובילים  אותנו  לבית  מרחץ  פעם   

 

ראשונה  מאז  שנעצרתי , יותר  מחדשיים . גילחו  לנו  את  כל  השערות  של  הראש 

 

והגוף . מעניין , דווקא  גילוח  שערות  ממקומות  אינטימיים  שבגוף  בוצע  ע"י 

 

נשים . הבגדים  עברו  דזינפקציה . קיבלנו  בגדי  אסירים . הנקמה  בכינים  הייתה 

 

מתוקה . פיזרו  אותנו  בתאים . הגודל  של  החדר  היה  5*5  מ'  בערך . על  הרצפה 

 

היו  מזרונים  משני  צדדים , לפי  מספר  האנשים . כעשרים  מזרונים  בחדר  שלנו . 

 

 

בקיר  החיצוני  היו  שני  חלונות  עם  סורגים , אבל  לא  באמצע  הקיר , אלא 

 

למעלה , ע"י  התקרה . אם  הגובה  שלי  היה  שלושה  מטרים , והייתי  ניגש  לחלון, 

 

גם  אז  לא  הייתי  רואה  כלום . ארגז  מעץ  היה  מחובר  לחלון  מבחוץ , רק 

 

מלמעלה  לכיוון  השמיים  היה  פתוח .             

 

ביום  לפעמים  ראינו  את  השמש , והכוכבים  בלילה , אולי  גם  ציפור  עפה ,

 

סליחה , גם  עננים  ראינו ...  כך  בערך  היה  נראה  השיכון  החדש . יש  לציין ,

 

לעומת  בית  הכלא  בפשמושיל , כאן  היה  לוקסוס . כל  החפצים  האישיים  כולל 

 

הבגדים  נלקחו  מאיתנו , כמובן  תעודות , תמונות , תפילין , כסף , שעון , ולא 

 

זכינו  יותר  לראותם  עד  היום  הזה .  

 

עברנו  למסדר  חיי  בית  הסוהר , חוקיה  ומינהגוהא . הריהוט  היחיד , פח  אשפה 

 

גדול , עמד  בפינת  החדר  עם  מכסה  ששימש  כבית  שימוש  ומזרונים  על  הרצפה. 

 

על  כל  מזרון  שתי  שמיכות  ישנות  ובלויות , וזה  הכל . על  דברים  כמו  כסא ,

 

שולחן , איצטבאה , יכולנו  רק  לחלום .

 

פעם  אחת  יצאנו  לכמה  דקות  לחצר , טיול  של  10-15  דקות . בזמן  הטיול  היינו 

 

מוכרחים  רק  ללכת . לא  לשוחח , לא  להתגודד  בקבוצות , לא  לעמוד , לא  לשיר

 

רק  לנוע  מסביב  לחצר . הגובה של  החומות מסביב  לחצר  חמישה  מטרים בערך ,  

 

ומכל  ארבעת  הצדדים  ניצב  בראש  החומה  מגדל  עם  שומר  מזויין . פעמיים 

 

ביום , בוקר  וערב , יצאנו  לשירותים , שם  גם  היה  ברז  מים . באמצע  היום  עמד 

 

לרשותנו  פח  האשפה  שבחדר . לא  היה  לנו  שום  קשר  עם  העולם  החיצון ,  

 

היינו  מנותקים  לגמרי . עיתון , רדיו , דואר , ספר , או  איזו  תעסוקה , לא 

 

בשבילנו . היה  צפוף . היינו  יהודים  עם  פולנים  ביחד . בינינו  היו  כחמישה

 

דתיים. סידור , תפילין , ספר  או  לוח , לא היה  לנו . התחלנו לחשוב  ולטכס עצה : 

 

מה  עושים ? כדאי   לא   לאבד  את   הזמן , לדעת   שבתות , חגים  וזמנים . בכוחות 

 

משותפים  התחלנו  לעבוד  על  לוח  עברי . ידענו  כמה  כללים . החודשים  העבריים 

 

הם  אחד  חסר  ואחד  מלא , אבל  החודשים  חשון - כסלו  אינם  קבועים , אלא 

 

משתנים . ידענו  גם  את  הכלל  לא  אד"ו  ראש  ולא  בד"ו  פסח , כמו  כן , ידענו

 

את  הכלל  א-ת  ב-ש . עבדנו  קשה . איכשהו  התבשל  לנו  לוח  עברי , בתקוה 

 

שדייקנו  ולא  טעינו . ידענו  מתי  יהיה  פסח , ראש  השנה , יום  כיפור  , וכו' . הכל 

 

כמובן , לפי  הלוח  שלנו , תוצרת  עצמית .

  

האוכל  בבית  הסוהר  היה  אחיד  ולא  השתנה . בבוקר , מנת  לחם , כפית  סוכר 

 

קטנה  וכוס  תה . לא  היו  משחקים , חומר  קריאה  או  כתיבה . היה  באמת  קשה 

 

להתמודד  עם  הזמן . למדנו  שפת  אסירים  ע"י  נקישות  בקיר . סיפרנו  סיפורים ,

 

תפסנו  זבובים , היה  מאד  משעמם . היה  בינינו  בחור  אקדמאי , משכיל , עם 

 

הרבה  ידע . הוא  נתן  לנו  לפעמים  הרצאות  על  פיסיקה  והנדסה , אבל  לא 

 

עיכלנו  את  זה . הכנו  דמויות  של  שח-מאט  מלחם , ושיחקנו . כחדשיים  לפני 

 

פסח , התחלנו , הדתיים  שבינינו , לאסוף  את  כפיות  הסוכר  שקיבלנו  בכל  יום ,

 

וכשהגיע  פסח  היו  לכל  אחד  מאיתנו  כמה מאות  גרמים של  סוכר . בליל  הסדר,

 

כשכולם  כבר  נרדמו , התיישבנו , הדתיים , בפינה , ומילאנו  קופסת  גפרורים 

 

ריקה  בסוכר . עשינו  קידוש  וסידרנו  את  הסדר . ליקקנו  קצת  סוכר , אמרנו  את 

 

ההגדה  בעל  פה , כפי  שזכרנו . בכל  פעם , כשהיינו  צריכים  לשתות  כוס  יין  או 

 

לאכול  מצה , מרור  או  כרפס , ליקקנו  קצת  סוכר . הסוכר  לא  המתיק  את 

 

המרירות . ההרגשה  הייתה  קצת  אחרת , שונה , רחוק  מאד  מחגיגית , בהחלט 

 

קצת  סיפוק , כאילו  קיימנו  מצוה , התגברנו  על  הרשע  ויכולנו  לו . והעיקר ,

 

אולי  התפילות  ישפיעו  ויעזרו . אז  הבטחנו  לעצמנו , שאם  ה'  יעזור  לנו  ונהיה 

 

חופשיים , נשים  קופסת  גפרורים  עם  קצת  סוכר  על  שולחן  הסדר  בליל  הסדר ,

 

לזכר ...  וכך  אני  נוהג  עד  היום  הזה .

 

לאחר  השחרור  לא  נשאר בינינו , ארבעה - חמישה  דתיים  מבית  סוהר בצ'רניגוב,   

 

שום  קשר .

 

חג  הפסח . שלושה  ימים  התקיימתי  על  מעט  הסוכר  ועל  מים . נחלשתי  כהוגן ,

 

וביום  הרביעי , בלית  ברירה , התחלתי  לאכול  חמץ . זה  היה  פסח  של  שנת 

 

1940 . בחודש  יולי  באותה  שנה  נקראתי  למשרד  בית  הסוהר , והודיעו  לי 

 

שהמשפט  לגביי  התנהל  בהיעדרי , במוסקבה , ודנו  אותי  לחמש  שנים  עבודת 

 

פרך . פסקי  הדין  לא  היו  אחידים . היו  שקיבלו  שלוש  שנים , חמש , ואף  שמונה 

 

שנים . לכולם  היה  אותו  סעיף  אשמה , מס'  58 , על  נסיון  לעבור  את  הגבול .   

 

לאחר  מספר  ימים  העבירו  אותנו  לבית  סוהר  גדול , לקיוב . שם  ריכזו  אסירים 

 

מהרבה  מקומות . היינו  כמה  אלפים . העמיסו  אותנו  בקרונות  משא . בכל  קרון 

 

חמישים  איש . צפוף  מאד . יושבים  כל  הזמן  על  הרצפה , כך  גם  ישנים  בלילות.

 

במקום  אחד  יש  חור  עגול  ברצפה , ותקוע  שם  משפך  גדול . זהו  בית  השימוש 

 

שלנו , בלי  שום  מחיצה , בלי  וילון , הכל  גלוי . כמובן  שמבחוץ  הדלתות  סגורות 

 

על  בריחים , ושומרים  חמושים  מלווים  אותנו  לאורך  כל  הדרך .    

 

רעבים , צמאים  ומלוכלכים  היינו . גם  הכינים  חזרו  אלינו  במלוא  העוצמה .

 

מצב  הרוח  ירוד  והתנאים  קשים  מאד . נוסעים  ונוסעים  בלי  לדעת  לאן , הכל 

 

סגור . אחרי  נסיעה  של  כחודש  ויותר  באותו  הקרון , בתנאים  של  בהמות ,

 

הגענו   לתחנה  הסופית  בצפון . המקום  נקרא  "קוטלאס" . היה  זה  מחנה  ענק ,  

 

מגודר  ושמור , כנראה  מחנה  מעבר . פגשנו  שם  אסירים  מכל  הסוגים  ומכל

 

המינים : רוסים , פולנים  והודים . אנשים  מכל  מיני  ארצות  באירופה , גם  סינים 

 

יפנים  או  קורייאנים . קשה  להבדיל  ביניהם , בכל  אופן , מלוכסני  עיניים . היו   

 

שם  אסירים  עם  פסקי  דין  שונים , עד  מאסר  עולם . כשאמרתי  שיש  לי  חמש   

 

שנים  צחקו  ממני , ואמרו  לי  שזה  פסק  דין  ילדותי . בקוטלאס  התרחצנו  בפעם 

 

הראשונה  אחרי  שישה  שבועות , והבגדים  עברו  דזינפקציה .

 

ההפקרות , הבלאגן  והטרור  חגגו  שם . לא  היה  שם  בעל  בית . לא  היה  עם  מי 

 

או  למי  לדבר . חוק  הג'ונגל  היה  כמעט  החוק  היחידי  ששרר  שם . רוסים 

 

פושעים  שלטו  בכל . לכל  אחד  היו  25-30  שנות  מאסר . בסכינים  שלופים ,

 

ניגשו  לאלו  שהיו  להם  חפצים , מזודות  או  תרמילים , ואמרו: " אם אתה  רוצה 

 

לחיות , שתוק ".אני  לא  פחדתי . ממילא  יש  לו  מאסר  עולם . תוך  כדי  דיבור 

 

ואיום , השני תפס  בכוח  את  התרמיל  או את  המזודה , ושניהם  הלכו . הם  \

 

אפילו  לא  פתחו  את  המזודה . הם  זרקו  אותה  מאחורי  החומה  או  הגדר , אחר 

 

כך  ניגש  השומר  מבחוץ  ולקח  אותה , ובתמורה , הם  הפושעים  קיבלו  לחם 

 

וסיגריות . לא  היה  למי  להתלונן . הצוות  ששירת  אותנו  בתוך  המחנה  היה 

 

מורכב  מאסירים . המגע  היום  יומי  היה  רק  איתם .

 

אחרי  כמה  ימים  העבירו  אותנו  לשפת  נהר  גדול  ורחב . זה  היה  הנהר  הצפוני 

 

ברוסיה . שמו  היה  "דבינה" . העמיסו  אותנו  על  ספינת  מסע  לא  גדולה .

 

הצפיפות  הייתה  כה  גדולה . קשה  לתאר  אותה . לא  זכורה  לי  כזו  צפיפות 

 

במשך  כל  חיי . על  סיפון  הספינה  התיישבנו  בשורות  על  הרצפה , גב  לגב , צפוף 

 

צפוף , ברכיים  צמודות  לחזה , שורה  על  יד  שורה  ללא  רווח  בין  השורות . כך 

 

ישבנו  כל  שלושת  ימי  הנסיעה . כך  גם  ישננו . קשה  היה  לחלץ  יד  או  רגל .

 

האוכל  היה  בא  פעם  ביום: מנה  לחם , דג  מלוח  ודלי  מים  טרי , ישר  מהנהר ,

 

וזה  הכל . היינו  כאלף  איש . אחרי  שלושה  ימי  נסיעה  בספינה  הגענו שוב 

 

למחנה  מעבר , הפעם  יותר  מסודר . אנשי  ההנהלה  היו  רוסים  במדים . הם 

 

הנהיגו  קצת  סדר  בתוך  הבלאגן , ריכזו  אותנו  בקבוצות  קטנות . לכל  קבוצה 

 

היה  ראש  קבוצה , וכך  זה  נמשך  כל  הזמן . עלינו  לרכבת  משא  עם  הרבה 

 

קרונות . הקרונות  היו  פתוחים , ללא  גג . רכבת  ארוכה  מאד , כמה  עשרות 

 

קרונות . שומרים  מזויינים  שמרו  עלינו  כל הזמן , וליוו  אותנו . התיישבנו  שוב 

 

על  הרצפה  בשורות  ובצפיפות , גב  לגב , ונוסעים . משני  הצדדים  של  פסי 

 

הרכבת  היה  יער  סמוך  שכולו  עצים  ועצים , יער  של  עצים . במשך  שלושת  ימי 

 

נסיעה , כמעט  ללא  הפסקה , יום  וליל , לא  ראינו  שום  דבר , שום  בית , כלום .

 

רק  מצד  ימין  ומצד  שמאל  יער , עצים  ועצים . כל  כמה  שעות  הרכבת  נעצרה 

 

על יד  צריף  מעץ . בפנים  היו  גרים  אסירים . הם  סיפקו  שירותים  לקטר : מים ,

 

פחמים  או  עצים . אחרי  שלושה  ימי  נסיעה  הרכבת  נעצרה . אין  יותר  פסי 

 

רכבת . שוב  אנחנו  במחנה  מעבר , יותר  נכון , מגרש  גדול , מגודר , בתוך  היער ,

 

כמה  צריפים  עם  מזון  וכלי  עבודה . בחוץ  עמדו  משאיות . בתוך  היער  היה 

 

כביש  של  כמה  עשרות  קילומטרים . הכביש  היה  עשוי  כולו  מבולי  עץ ,

 

והמשאיות  היו  נוסעות  על  הבולים , במקום  האספלט . עלינו  על  המשאיות 

 

ונסענו . הטלטולים  היו  רבים  ועזים . קפצנו  באויר . אחרי  נסיעה  של  שעה -

 

שעתיים  הגענו  עוד  פעם  למחנה  מעבר . אותו  המודל . מגרש  גדול  בתוך  היער ,

 

מגודר  עם  שמירה . לא  יכולנו  להבין  מה  ערך  השמירה . הרי  אנחנו  נמצאים 

 

הרחק  ביער , אלפי  קילומטרים  של  יער מסביב , בלי  שום  יישוב . אין  לאן 

 

לברוח , להיפך , מי  שמתרחק  מהקבוצה  הוא  אבוד  ואין  לו  שום  סיכוי  לשרוד .

 

נשארנו  כאן  כיומיים . קצה  העולם , הכל  נגמר . אין  רכבת , אין  פסי  רכבת , אין

 

כבישים , לא  נהר , לא  דרך  או  שביל . אין  אפילו  ציפור  באויר . רק  אנחנו 

 

וסביבינו  עצים  צפופים , גבוהים  וחזקים . היינו  בערך  כאלף  איש . כולם 

 

אסירים , רובם  יהודים  ופולנים . גם  קצת  רוסים  ואחרים .  

 

ישננו , כמובן , תחת  כיפת  השמיים . זה  היה  סוף  אוגוסט . למזלנו , מזג  האויר

 

היה  יפה . כאן  חילקו  אותנו  לשתי  קבוצות , יותר  נכון  לשתי  מחנות . מחנה  44 

 

ומחנה  45 . כל  קבוצה  מנתה  בערך  כחמש  מאות  איש . אני  הייתי במחנה  45 .

 

הפרידו  בינינו . קיבלנו  ציוד , אוכל  וכלי  עבודה  בשביל  כל  המחנה . היינה 

 

חייבים  לקחת  הכל  איתנו , בשבילנו . כל  אחד  קיבל  חבילה  כבדה , שקי  מזון ,

 

סירים , גרזנים , מקושים , מסורים , חבלים , כל  מיני  ברזלים , אתים . המשקל 

 

של  המסע  היה  די  גדול , היה  כבד . מסודרים  בקבוצות  ובליווי  מדריך 

 

ושומרים  מזויינים , יצאנו  לדרך  מוקדם  בבוקר , למסע  שנמשך  כמעט  כל 

 

היום. בתוך  היער , בין  העצים , הלכנו  וסחבנו  את  הדברים  על  הגב . לפנות  ערב 

 

הגענו  למקום  מסוים  בתוך  היער . על  עץ  אחד  היה  שלט  קטן , שעליו  היה 

 

כתוב  "מחנה  45" . המנהל , אזרח  רוסי , אמר  לנו : " רבותי , כאן  המקום 

 

שלכם " . זרקנו  את  המשא  מהכתפיים . עייפים  ושבורים  שכבנו  לנוח . קיבלנו 

 

מנת  לחם  ומים , נשכבנו  על  האדמה  וישננו . ביער , האדמה  מכוסה  בעשב  ירוק 

 

וסמיך , לא  גבוה . זה  נראה  כמו  שטיח  של  קטיפה . בפולנית  קוראים  לזה 

 

"מך" . כשרוצים  להוריד  את  המך , חותכים  אותו  לקוביות , כמו  הדשא 

 

הסינתטי , אבל  הרבה  יותר  עבה  וסמיך . במקום  הזה  עוד  לא  דרכה  רגל 

 

אנוש. בבוקר , עם  שחר , צלצול  פעמון . קמים  על  הרגליים , עומדים  ומוכנים .

 

לא  היה  צורך  להתלבש . ישננו  בבגדים  על  הדשא . אין  בית  שימוש  ואין  מים 

 

לרחוץ  את  הידיים  ואת  הפנים . שומעים  צעקות  "להסתדר  בשורות ! " . מנהל 

 

המחנה  נואם  ומבשר  לנו : " זה  הבית  שלכם . נבנה  צריפים , נקים  מנה , נעבוד 

 

ונגור  כאן . העבודה  תתבצע  לפי  הנורמות  המקובלות  לאסירים . התשלום  עבור 

 

העבודה  יהיה  האוכל  שתקבלו . הנורמה  בשלמותה , כלומר : 100%  מזכה  את 

 

האסיר  בחצי  כיכר  לחם , כף  מרק  בבוקר , כף  מרק  בצהריים  וכף  מרק  בערב ,

 

וכפית  אורז  מבושל  או  תפוחי  אדמה . מי  שיעשה  רק  50%  מהנורמה  יקבל 

 

חצי  מנה  לחם  ופעמיים  כף  מרק , ומי  שיעשה  25%  מהנורמה  יקבל  250  גרם 

 

לחם  ופעם  ביום  כף  מרק ". קיבלנו  עצה  טובה  מהמנהל : כדאי  לנו  להיות 

 

ילדים  טובים  ולמלא  כל  יום  את  הנורמה . הסיסמה  המפורסמת  ברוסיה 

 

אומרת  " מי  שעובד  אוכל , ומי  שאינו  עובד  אינו  אוכל " .    

 

בינתיים , קיבלנו  פרוסת  לחם  וכף מרק  דליל , אבל  חם . לכל  אחד  הייתה 

 

קופסת  פח  ריקה  משימורים , כמו  של  נס קפה  או  יותר  גדולה . היא  שימשה 

 

לנו  להרבה  מטרות : לצלחת , כוס , ספל  או  סיר . מעניין , היא  הייתה  ממש 

 

פרווה . אוכל  בשרי  או  חלבי , בכלל  לא  היה  קיים  אצלנו  כלל  במחנה . גם 

 

דברים  אחרים , כמו ביצים , פירות , חלב , גבינה , ירקות , דבש , ריבה , לא  היו 

 

קיימים . לא  בבית  הסוהר  ולא  במחנה . רק  מרק  ולחם , ולפעמים  כף  אורז  או 

 

תפוחי  אדמה . אנחנו  עדיין  עומדים  בשורה  ושומעים  את  ההרצאה  של  מנהל 

 

המחנה . מכריזים : " כל  אחד  שיודע  עבודת  נגרות , לצאת  מהשורה ! " . קבוצה 

 

קטנה  התייצבה . הוטל  עליהם  לבנות  צריפים  לשומרים , והיתר  קיבלו  כלי 

 

עבודה , מאורגנים  בקבוצות  קטנות . ארבעה  עד  שישה  אנשים , התחלנו  לנסר 

 

עצים  ולהפילם . לעקור  את  השורשים  עם  הדשא  ולהקים  מחנה . התאריך  היה 

 

1  לספטמבר  1940 , אחרי  ישיבה  של  כמעט  כשנה  בבית  הסוהר . במשך  כל 

 

הזמן  לא  עשינו  שום  דבר , הכוונה  היא  לעבודת  כפיים . אחרי  טלטולים  של 

 

כל  הדרך  הארוכה , כמובן , הכושר  הפיסי  היה  ירוד  מאוד , גם  הידיים  היו 

 

מפונקות  מלעבוד , אמנם  מאונס , אבל  עובדה : פתאום  משתמשים  במסורים ,

 

גרזנים , אתים , מקושים . כל  אחד  קיבל  בועות  ופצעים  על  הידיים , שהקשו 

 

לעבוד , אבל  מוכרחים  להמשיך . עקירת  השורשים  הייתה  עבודה  מלוכלכת .

 

החול  והאפר  של  האדמה  נכנס  בין  הפצעים  בידיים . לא  היו  מספיק  מים 

 

לרחוץ  את  הפצעים . בכלל , הייתה  לנו  בעיה  עם  המים . גילו  מים במרחק  קצר 

 

מהמחנה , והעבירו  את  המים  בדליים  למחנה . הרבה  זמן  לא  התרחצנו , ושוב 

 

צרות  עם  הכינים , אבל  לא  רק  הכינים . היו  הרבה  צרות . בסיטונאות . צרה 

 

רודפת  צרה , וכל  אחת  הייתה  גדולה  מחברתה . הרעב  התחיל  לתת  את 

 

אותותיו . עד  עכשיו , כשהיינו  רעבים ( זה  קרה  לא  פעם ) לא  הוצאנו  אנרגיה 

 

מהגוף , ועכשיו  חייבים  לעבוד . אם  רוצים  להישאר  בחיים  מוכרחים  להוציא 

 

אנרגיה  בכדי  להרויח  חתיכת  לחם . פשוטו  כמשמעו : התנאים  היו  איומים . אי 

 

אפשר  לתאר  אותם . גם  מזג  האויר  התאכזר  אלינו . הגשמים  יורדים  בלי 

 

הפסקה , ביום  ובלילה . גשם  לא  חזק , אבל  טורדני . הכל  רטוב . אין  בגדים 

 

להחלפה , קר  מאד , ועובדים  כל  היום  בגשם , מהבוקר  עד  הלילה . אחרי 

 

יומיים  מאז  שהגענו  לכאן , נגמר  הלחם  שהבאנו  איתנו . מאפייה  לאפיית  לחם 

 

לא  הייתה . עשו  פיתות . קיבלנו  פיתה  ליום , או  חצי  פיתה  עם  כף  מרק  דליל .

 

המרק  היה  עשוי  מכרוב , או מתפוחי  אדמה . לפעמים  היו  במרק  דגים  קטנים 

 

מאד . כמו  סרדינים  קטנטנים , כאלה  שרואים  באקווריום . אבל  צריך  להיות 

 

בר  מזל , שלכף  המרק  שקיבלת  יתגנבו  דג  או  שניים  כאלה , או  תפוח  אדמה .

 

בלילות  שכבנו  על  האדמה  הרטובה . כך  ישננו , תחת  כיפת  השמיים . עד  שהיו 

 

לנו  צריפים  לקח  כשבועיים . מיטה , מזרן  או  כיסוי , לא  היה  קיים  דבר  כזה .

 

שוכבים  מסביב  למדורה . האדמה  בוצית  ורטובה . הבגדים  בלואים , קרועים 

 

ורטובים . הגשם  יורד . קר  ועצוב . הכינים  לא  מתחשבות  באף  אחד , ומוצצות

 

את  הדם  בלי  רחמנות . מתפשטות  מחלות  מידבקות : דזינטריה , טופוס , ועוד 

 

כל  מיני  מחלות  אחרות . אין  תרופות , אין  בית  חולים , אין  בית , אין  גג  על 

 

הראש . בכל  בוקר  יוצאים  לעבודה . העבודה  הייתה  עקירת  עצים  ושורשים .

 

להכין  אדמה  לפסי  הרכבת . הניהול  היה  לקוי , ממש פשע . במקום  לגמור  את 

 

העבודות  בתוך  המחנה  תחילה , ולהקים  צריפים  וקורת  גג , החליטה  ההנהלה:

 

זכות  קדימה  להכנת  הקרקע  למסילת  הברזל . רק  קבוצה  קטנה  טיפלה  בהכנת 

 

המחנה  למגורים . קודם  כל  בנו  צריפים  לחיילים  ששמרו  עלינו , אחר  כך 

 

מטבח  וצריף  לחולים , צריף  לבית  מרחץ , גדר  מסביב  למחנה , ולבסוף , צריפים 

 

בשבילנו . כאמור , בעבודות  הבנייה  השתתפה  קבוצה  לא  גדולה  של  אנשים 

 

שהכריזו  על  עצמם  בתור  נגרים , ולכן  זה  לקח  הרבה  זמן . בינתיים , אנשים 

 

התחילו  למות . כל  יום  יותר  ויותר . בבוקר , לפני  היציאה  לעבודה  היה  מסדר ,

 

ספירת  אנשים . מנהל  המחנה  מתלונן : " לא  עובדים  מספיק ! " . מאיימים 

 

עלינו  בכל  מיני  איומים , ואז  בנשימה  אחת  הוא מכריז  ואומר : " ישנה  קבוצה 

 

קטנה  שכן  עובדת  כראוי , ולכן  הם  יקבלו  פרס " , והוא  קורא  את  השמות של 

 

האנשים  שבקבוצה . זאת  הייתה  הקבוצה  שלנו . היינו  חמישה  אנשים  בקבוצה .

 

האמת , אחד  מהקבוצה  נתן  לממונה  על  העבודה  זוג  כפפות . הוא  היה  רושם 

 

את  הנוכחות . כשהקבוצה  שלנו  עקרה , לדוגמה  שנים  עשר  עצים  ליום , הוא 

 

רשם  לנו  עשרים  ושניים , הרבה  יותר  מהנורמה . לא  פלא  שהפכנו 

 

ל"סטאכאנובצים" . מי  שעושה  יותר  מהנורמה  נקרא  כך . הקבוצה  שלנו  קיבלה 

 

פרס . הפרס  היה  חצי  ק"ג  קונפטים , דובשניות  קטנות , לכל  הקבוצה , מאה 

 

גרם  לכל  אחד . אז  זה  היה  בשבילנו  הרבה , כולם  קינאו  בנו . זמן  קצר  לאחר 

 

קבלת  הפרס , קיבלתי  הקסנשוס . הגב  נתפס  לי  בצורה  חמורה . לא  יכולתי 

 

לעשות  שום  תנועה . הלכתי  לרופא . היה  לנו  רופא  אחד , יהודי  אסיר , כמונו .

 

הוא  התנצל , אך  לא  יכל  לשחרר  אותי  מללכת  לעבודה , או  לעזור  לי  במשהו .

 

בפקודה , משחררים  רק  מי  שיש  לו  חום  גבוה , או  את  מי  שהגוף  שלו נפוח .

 

לצערי , לא  נכנסתי  עדיין  לקטגוריה  הזאת . לא  רק  שלא  יכולתי  לעבוד , לא 

 

יכולתי  להתכופף , להרים  יד . לא  הייתה  ברירה , הלכתי  לעבודה . עמדתי  כל 

 

הזמן  בלי  יכולת  לעבוד . הגשם  הדק  והטורדני  הציק  לי  מאד . הייתי  לא  רק 

 

ממורמר  ושבור , אלא  גם  חולה  ומיואש . בינתיים , אחד גורר את  השני  כשלא 

 

עובדים . למחרת  לא  מקבלים  אוכל . המחשבות  רצות  וחולפות , ממש  שחור  לי 

 

בעיניים  ומר  על  הנשמה . פתאום  אני  שומע  שמדברים  אליי . החייל  ששמר

 

עלינו  ראה  אותי  עומד  כל  הזמן  ולא  עובד . ניגש  ושאל : " מדוע  אתה  לא 

 

עובד ? " . עניתי  לו : " אני  חולה  ולא  מסוגל  לעבוד " , ושאלתי " איפה  הצדק ?" 

 

והמשכתי  " רק  לפני  יומיים  הייתי  סטאכאנוביץ , עובד  מצוין , וקיבלתי  פרס 

 

בחור  הזה . עכשיו  אני  חולה , הרופא  לא  משחרר  אותי . אני  עומד  כאן  בגשם 

 

ורועד  מקור , מבלי  אפשרות  אפילו  להפעיל  את  הגוף  בכדי  להתחמם. למה  לי 

 

חיים  כאלה ? " אמרתי " יותר  טוב  למות  ולהיגאל  מהצרות " . על  זה  הוא  ענה 

 

לי : " אם  אתה רוצה  למות , אני  יכול  לעזור לך . מי  שבורח , זכותי  לירות  בו" .

 

מבלי  לחשוב  לשנייה , הסתובבתי  והתחלתי  ללכת  לתוך  היער . זוכר  אני , הכל 

 

היה  מעורפל בעיני , החושים  היו  מטושטשים , מהעיניים  זלגו  דמעות , הרגליים 

 

הולכות  בלי  לשאול  אותי , העיניים  מסתכלות  ולא  רואות  כלום . אני  ממשיך 

 

ללכת . פתאום  אני  שומע  צעקה  ברוסית  "סטוו" - עמוד . לא  נעצרתי . המשכתי 

 

ללכת  בצעדים  יותר  מהירים  ובעיניים  סגורות . עוד  פעם  "עצור" . אני  ממשיך 

 

ללכת , אני  או  הרובוט  שנהייתי  דוחף  אותי  קדימה . בצעדים  מהירים  הוא 

 

מתקרב , עובר אותי  ומכוון  את הרובה  אליי  ומצווה  ברוסית : " דאווי  נאזאד ",

 

בחזרה  בבקשה . חזרתי , והוא  אחריי . "תיגש  למדורה , פקד " . הייתה  מדורה 

 

קטנה  שלו , של  החייל  השומר  עלינו . הוא  עמד  כל  היום  על  ידה , והתחמם .

 

ניגשתי  למדורה . הראש  עדיין  מסתובב , אני  אפטי . הוא  הוריד  את  הרובה ,

 

עמד  על  ידו  ואמר : " אתה בן  אדם  צעיר  ומיואש . חבל  עליך . התנאים  שלכם 

 

גרועים  מאד , אנחנו  יודעים  זאת  ומצטערים , אבל  במחנות , יום אחד  לא  דומה 

 

לשני . מחר  יכולים  להשתפר  התנאים , ומי  שמתייאש  לא  מחזיק מעמד , הוא 

 

אבוד . תשתדל  להתגבר . חבל  עליך , בן  אדם  צעיר ". כל  היום  עמדתי  על  יד 

 

המדורה , התחממתי  והתייבשתי  במקצת . בערב  חזרנו  למחנה . כעבור  שעה ,

 

הוא  השומר  בא  למחנה , מצא  אותי , ונתן  לי  חצי  לחם  ודג  מלוח  שלם . זו 

 

הייתה  בשבילי  ממש  הצלה . בימים  שלא  עבדתי , קיבלתי  רק  פעם  אחת  ביום 

 

כף  מרק  ופרוסת  לחם  קטנה  בבוקר . החייל  הזה  הביא  לי   עוד  כמה  פעמים 

 

אוכל . הלחם  שאפינו  היה  גרוע  מאד , שחור , רטוב  וכבד , אבל  בשבילנו  זה 

 

היה  יותר  טעים  משוקולד . הרעב  היה  כבד  מאד  מאד , היו  מקרים  של  חטיפת 

 

לחם  אחד  מהשני  בכח . גרנו  כבר  בצריפים . הגג  של  הצריף  היה  מקוביות 

 

דשא  במקום  רעפים , ושזה  ספג  הרבה  גשם , הוא  התחיל  לטפטף  על  הראשים.

 

אפילו  הגשם  בחוץ  כבר  הפסיק . הצריפים  היו  ארוכים . הקורות  מבולי  עץ . בין 

 

בול  לבול  סתמו  את  החריצים  עם  דשא . הצריף  היה  ריק  לגמרי . משני 

 

הצדדים  בפנים  הצריף  היו  דרגשים  ששימשו  לנו  למיטות . הדרגש  היה  מסגרת,

 

חצי  מטר  גובה , ועליה , במקום  קרשים , היו  בולי  עצים  דקים  וצעירים .

 

העצים  לא  היו  מקולפים , מעובדים . אלה  כמו  שהם , קצת  עקומים , כאן 

 

בליטה , שם  שקע , פה  גיבנת , ישר  מן  הטבע . זה  מה  שהיה , ועל  זה , אנחנו ,

 

האסירים  היינו  צריכים  לשים  את  הגוף  עם  העצמות . אחרי  יום  עבודה  קשה 

 

ומפרך , לקומפלט  הזה  היו  טיפות  מים  מהגג  שטפטפו  עלינו  מהקוביות  דשא ,

 

שאכסנו  בתוכם  מים  מהגשמים . קרשים  לא  היו  על  הדרגשים . אמנם  הייתה 

 

קבוצה  קטנה  של  אסירים , שלושה , ארבעה  אנשים  שעבדו  רק  בניסור  עצים 

 

לקרשים , אבל  לא  בשבילנו , האסירים . לא  היו  מזרנים  או  שמיכות . כל  אחד  

 

קיבל  מקום  בדרגש . אלו  היו  המיטות  שלנו . אם  למישהו  היו  איזה  פעקל'ה 

 

או בגד , זה  שימש  לו  כרית  מתחת  לראש . הכינים  הציקו  לנו  מאד . שוב  עברו 

 

כמה  שבועות , בהם  לא  התרחצנו . בלילה  היה  חושך  בצריף . לא  היו  נרות  או 

 

נפט . מדי  פעם  הדליקו  קליפות  לבנות  מעץ  מסוים . זה  בערך  כמו  גפרור , ונתן 

 

אור  לכמה  דקות . שכבתי  על  דרגש  ולא  יכולתי  להירדם . הרגליים  כאבו  ולא 

 

נתנו  לי  מנוחה . פתאום  רואים  אור  בצריף . מישהו  הדליק  קליפה  מעץ  בכדי 

 

לחסל  כמה  כינים  שהציקו  לו . ניצלתי  את  האור . קיפלתי  את  המכנסיים 

 

למעלה , ומה  אני  רואה  ? הרגליים  שלי  נפוחות . ברגע  הראשון  שמחתי , אקבל 

 

שחרור  מן  העבודה . בבוקר , מוקדם  לפני  המסדר , רצתי  לרופא  והראתי  לו  את 

 

רגליי . הוא  ביקש  ממני  שאלך  לעבודה , ובערב  הוא  יתן  לי  שחרור  למחר , וכך 

 

היה . למחרת  בבוקר , כולם  יצאו  לעבודה . אני  נשארתי  עם  עוד  כמה  חולים 

 

בצריף . כעבור  שעה  נכנס  אחד  מן  המשגיחים  הרוסים  לצריף  עם  מקל  קטן 

 

ביד , ואומר  לי  ולעוד  אחד  שהיה  על  ידי : " שניכם , בואו  איתי ! " , " לאן ?"

 

שאלנו . " לעבודה "  ענה . " אנו  משוחררים " אמרנו . " מי  שיחרר  אתכם ? " ,

 

הוא  שואל . " הדוקטור " ענינו . הוא  הרים  את  המקל  ואמר  ברוסית : " וואט 

 

דוקטור ! " - זה  הדוקטור . לא  עזר  כלום . הוא  לקח  אותנו  להכין  עצים 

 

למדורה  בשביל  השומרים , ששמרו  בלילה  מסביב  למחנה . יצאנו  אל  מחוץ 

 

למחנה , אני  והשני , צוקר  היה  שמו . הוא  היה  גבוה  ורזה . עברנו  על  יד  צריפי 

 

המגורים  של  השומרים . מרחוק  רואים  גומה  קטנה  באדמה  עם  מי  גשם ,

 

שבתוכה  צף  ראש  של  דג  מלוח . רצנו  מהר  לתפוס  את  המציאה . אדון  צוקר 

 

היה  גבוה . הוא  לא  רצה  לפספס  את  ההזדמנות . השטתח  על  האדמה  בכל 

 

אורכו , עם  הפנים  לתוך  הגומה , תפס  את  הראש  של  הדג  מלוח  לתוך  הפה 

 

בעזרת  השיניים , וגמר  אותו  בלי להשתמש  כלל  בידיים . ממש , כמו  חיה 

 

אוכלת. באותו  רגע  נעצרתי  ואמרתי  לעצמי : ריבונו  של  עולם , תראה  לאיזו 

 

דרגת  שפל  הגענו . אנא  ממך , מספיק . רחם  עלינו  והושיענו .

 

התקרבו  החגים , הימים  הנוראים , לפי  הלוח  שקבענו  לעצמנו . בחוץ  היה  קר ,

 

גשום  ושלג . בליבנו  רע  ומר . חדשות  יומיות : כמה  מתו  היום ? כמה  אתמול ?

 

ומה  הלאה? . אין  אפילו  סדק  קטן  של  אור , של  תקוה , של  איזה  דבר  טוב .

 

קשה  לי  להבין  היום , איך  ייתכן  שלא  ארגננו  מנין  או  איזו  תפילה  לראש 

 

השנה . זה  עבר  כמו  כל  יום  רגיל . הרי  ידענו : מחר  ראש  השנה , ובכל  זאת  לא 

 

עבר  שום  רעד  בגוף . הלכנו  לעבודה , ממורמרים  ורעבים  כמו  בכל  יום . אבל 

 

בערב  יום  כיפור  אמרתי  לעצמי : ביום  כיפור  צמים , ולא  עובדים . את  החלק 

 

הראשון  קיימתי , צמתי . את  החלק  השני  לא  הצלחתי  לקיים . למה ? בגלל  חוש 

 

הריח  של  כלב . ביום  הכיפורים , לפנות  בוקר , קיבלנו  כרגיל , את  ארוחת 

 

הבוקר, מנת  לחם  וכף  מרק . את  המרק  לא  שתיתי , ואת  הלחם  שמרתי  לעצמי 

 

עד  לאחר  הצום . כשכולם  התכוננו  למסדר  הבוקר  וליציאה  לעבודה , אני 

 

התחבאתי  בקצה  המחנה , במקום  בו  ניסרו  בולי  עץ  לקרשים . הייתה  שם 

 

הרבה  פסולת  של  עצים  ונסורת . בדמדומי  הבוקר  הזזתי  כמה  קרשים , והכנתי 

 

קצת  פסולת , לכסות  את  עצמי . נשכבתי , ומה  אני  מגלה ? מישהו  הקדים  אותי.

 

נשכבתי  על  ידו , ואמרתי  לו : " זוז  קצת  הצידה " . הוא  לא  ענה  ולא  הגיב .

 

נגעתי  בו . הוא  היה  קר . זה  היה  בן  אדם  מת . נשכבתי  על  ידו  וכיסיתי  את 

 

עצמי  עם  פסולת  של  עצים . שוכב  ומחכה , עד  שכולם  יצאו  לעבודה , ואז  אני 

 

אומר  לעצמי : אצטרך , איכשהו , להגיע  לצריף , אחרי  שכולם  יצאו  לעבודה .

 

אבל  במסדר  עושים  ספירת  אנשים . בודקים  את  הרשימה  של  המשוחררים  ע"י 

 

הרופא , ואת  הרשימה  של  המתים , ומגלים  שחסרים  כמה  בודדים . עושים 

 

חיפוש  במחנה , ובעזרת  חוש  הריח  של  הכלבים  מגלים  את  העריקים , מעמידים 

 

אותם  בשורה , ובליווי  כלב  ושומר  מביאים  אותם  לעבודה . כמובן  שהכלב  גילה 

 

אותי  מתחת  לערימת  העצים . הוא  התנפל  עליי , רצה  לטרוף  אותי . קמתי  מהר,

 

ומרוב  פחד  הצטרפתי  לעוד  כמה  אנשים  שעמדו  כבר  בשורה . בקצף  הנביחות ,

 

כמעט  בריצה  הגענו  לעבודה . לא  שכחתי  שהיום  יום  כיפור . צמתי , התפללתי 

 

קצת  תוך  כדי  עבודה , ובכיתי  חרישית , בלי  שמישהו  ירגיש . כך  עבר  עליי  יום 

 

הכיפורים  של  שנת  1940. העבודה  שלי  בכריתת  עצים , כמעט  נגמרה . הקטע 

 

שלנו , של  שלושה , ארבעה  קילומטרים , וברוחב  של  ארבעה  חמישה  מטרים ,

 

היה  ריק  מעצים . עכשיו  עברנו  לעבודות  עפר , חפירות  ויישורים . הכננו  את 

 

הקרקע  למסילת  הברזל . כאן  התנהלה  העבודה  ללא  נורמות , אבל  השגיחו 

 

עלינו  שלא  נתבטל . הקושי  בעבודה  היה  הקור . לא  היו  לנו  כפפות . הידיים 

 

קפרו  מקור , האדמה  קפואה . רק  עם  מקוש  או  עם  מוט  ברזל  אפשר  לחפור 

 

באדמה . האדמה  כמו  אבן . בכל  מכה  מתפוררת  חתיכה  וקופצת  הצידה .

 

להחזיק  מוט  ברזל  ביד  כשהטמפרטורה  היא  מתחת  לאפס , בלי  כפפות . את 

 

הטעם  הזה  לא  שכחתי  עד  היום  הזה . אין  למי  לדבר , אין  למי  להתלונן . היו 

 

שתי  אפשרויות : לא  לעשות  כלום . לעבוד  ולרעוד  כמו  עלה , זה  היה  מוות 

 

בטוח . הקור  גמר  את  אלה  שהחליטו  לבחור  בדרך  זו . לצערי , היו  רבים  כאלה,

 

ושילמו  בחייהם . האפשרות  השנייה  הייתה  לא  להיכנע , לחזיק  את  מוט  הברזל 

 

בידיים  קפואות  ופצועות . הכאב  הפיסי  היה  בלתי  נסבל , הגיע , כמו  שאומרים ,

 

עד  מתחת  ללב . בכל  הכוחות  דפקתי  עם  הברזל  באדמה . לא  כדי לחפור , אלא 

 

בכדי  שלא  אקפא  למוות  בקור . התנאים  במחנה  לא  השתפרו . הרעב  היה  כבד .

 

האנשים  היו  נראים  כמו  דחלילים . לא  מגולחים , מלוכלכים . הכינים  חוגגות 

 

והורגות  אותנו . לא  קיבלנו  בגדים , לא  מזרנים  או  שמיכות , הנעליים  קרועות .

 

להרבה  אנשים  אין  נעליים , רק  סמרטוטים  של  שקים , אין  לבוש  חורפי . אין 

 

חימום  בצריף , אין  מים  חמים  להתרחץ , אין  תרופות . אין  ולא  קיים  יום

 

מנוחה  פעם  בשבוע , כמו  שמקובל  בכל  העולם . בכל  יום  מתים  יותר  אנשים .

 

גם  החיים  היו  חצי  מתים . אני  הייתי  חולה  במחלה  ושמה  "צינגה" . זאת

 

מחלה  מאד  לא  סימפטית , הגוף  מתכסה  בפצעים  מחוסר  ויטמינים , לא  רואים 

 

בלילה , ובשלב  מתקדם  השיניים  נושרות  מהפה . הגוף  לא  מגיב  לכל  מיני 

 

דברים , התגובות  נעשות  איטיות . ב"ה , אצלי  המחלה  לא  הייתה  בעיצומה . היו 

 

רק  סימנים  של  המחלה .

 

השמועות  אומרות  שמתוך  חמש  מאות  איש  נותרנו  מאתיים  אנשים . כל  לילה ,

 

כששכבתי  לישון , קריאת  שמע  שלי  הייתה  לגמור  כבר  עם  כל  זה . ביקשתי  מה' 

 

שלא  אקום  בבוקר .

 

המצב  היה  הרבה  יותר  רע  מגרוע , קשה  לתאר  במילים . אף  אחד  לא  הרביץ

 

לנו  ולא  צעק  עלינו , אלא  התנאים  הקשים , חוסר  אירגון , ההנהלה , הבדידות ,

 

המקום  הנידח , הנתק  מהציוויליזציה , מזג  האויר  הקשה , חוסר  האכפתיות  של 

 

הממונים . הכל  ביחד  היה  קשה  מאד . ביום  היינו  עסוקים  בעבודה , לא  היה 

 

זמן  למחשבות . בלילות  המחשבות  הציקו  לנו  קשות .

 

כשחולפת  מחשבה  ושואלת : יש  לי  פסק  דין  של  חמש  מאות  שנים , וכאן  אנחנו 

 

בסה"כ  רק  חודשים , ובתוך  זמן  כה  קצר  מחמש  מאות  אנשים  נשארנו  רק 

 

מאתיים . מיותר  להסביר  מה  מחשבה  כזאת  עושה  לבן  אדם . הייאוש , חוסר 

 

האונים  והאומללות  גורמים  להשפלה  ולדכדוך .

 

והנה  קרה  דבר  מעניין . בזמן  הקריטי  הזה  באה  הישועה . אחרי  ארוחת  הבוקר, 

 

בפעם  הראשונה  מאז  שהגענו  לכן , לא  יצאנו  לעבודה . שלושה  קצינים  במדים 

 

באו  לביקורת . כשראו  באיזה  תנאים  אנחנו  חיים  ומה  המצב  הבריאותי  של 

 

האנשים , חיסלו  את  המחנה  במקום . העבודה  הופסקה  בו  ביום . את  מנהל 

 

וסגנו  העמידו  למשפט . אותנו  העביר  לבתי  חולים  או  למחנות  מסודרים 

 

אחרים, הכל  לפי  הוראות  הרופאים .

 

עליי  לציין  עובדה . הניהול  הכושל  שגבל  בפשע  חמור  ובחוסר  התחשבות  בחיי

 

אדם , לא  היה  על  פי  הוראות  הממשלה . זה  היה  מקרה  טראגי  שבו  הרבה 

 

אנשים  שילמו  בחייהם . האחראים : ההנהלה  המקומית  של  אחד  או  שני 

 

אנשים .

 

הקדשתי  לחודשיים  האלה  "מחנה  45" הרבה  זמן  והרבה  דפים , כי  האמת  היא 

 

שהיה  זה  מחנה  מאד  יוצא  דופן . אני  חושב  שבין  עשרות  או  אולי  מאות 

 

מחנות  עבודה  בסיביריה , לא  היה עוד  מקרה  דומה .

 

מהשיחות  שהיו  לנו  עם  הרבה  אנשים  אח"כ , במקומות  אחרים , כל  אחד  סיפר 

 

את  סיפורו . לא  נתקלנו  בדבר  דומה  לשלנו . שילמנו  מחיר  יקר  מאד  מאד .

 

אני  מודה  לה'  שיצאתי  מהגהינום  הזה  שלם . לצערי , לא  רבים  זכו  לזה . זו 

 

הייתה  תמצית  של  חודשי  ספטמבר - אוקטובר  ב"מחנה  45"  בסיביריה 

 

הרחוקה.

 

אותי  העבירו  למחנה  אחר  ומסודר . תקופה  קצרה  לא  עבדנו  בכלל . כל  יום 

 

עברנו  בדיקות  רפואיות , קיבלנו  תרופות , בגדים  והתרחצנו . גילחו  אותנו. כל 

 

אחד  קיבל  מקום  משלו . כאן  הדרגשים  היו מקרשים . ישר  וחלק . מזרן 

 

ושמיכה. האוכל  היה  משביע . במקום  הנעליים  הקרועות  קיבלנו  מגפיים  מבד 

 

עבה . גרביים  בכלל  לא  היו  לי . כאן  קיבלנו  חתיכות  בד , ועטפנו  איתן  את 

 

הרגליים , במקום  גרביים . בצריף  היה  תנור . בחוץ  קר  ובפנים  חם . ממש  גן 

 

עדן. היינו  מאושרים . בכינו  משמחה . ב"ה  ניצלנו . הגן  עדן  והשמחה  באו 

 

לקיצם  לאחר  תקופה  קצרה , בתום  שבועיים  בערך . הרופאים  החליטו  שאנחנו 

 

מסוגלים  לעבוד . בינתיים , לא  עבודה  פיסית  קשה . שלחו  אותנו  למחנה  אחר .

 

זה  היה  בית  מלאכה  לסנדלרות  ולחייטות . עבדנו  בלילות ונחנו  בימים . פגשנו 

 

שם  הרבה  אסירים  מלוכסני  עיניים  מקוריאה , סין , אנגליה , יפן  ועוד . כל 

 

הסביבה  בה  היינו  מלאה  מחנות  עבודה , והאנשים  כולם  אסירים . הכל  נמצא 

 

בלב  היערות . מסביב  מאות  מאות  קילומטרים , ייתכן  גם  אלפי  קילומטרים .

 

רק  עצים  ויערות . המרחק  בין  מחנה  למחנה  הוא  כמה  קילומטרים . כאמור ,

 

עכשיו  אנחנו  במחנה  שבו  יש  כל  מיני  בתי  מלאכה . היו  שם  צריפים  לסנדלרות 

 

וצריפים  לחייטות . כאמור , בכל  המחנות  נמצאים  רק  אסירים .

 

בערב , הביאו  לנו  ממחנה  מסוים  את  הבגדים  הקרועים , ואת  הנעליים  או 

 

המגפיים  של  האסירים . במשך  הלילה  תיקננו  את  מה  שהיה  צריך  תיקון .

 

לפנות  בוקר  החזירו  לאסירים  את הבגדים  המתוקנים , ואנחנו  הלכנו  לישון ,

 

אחרי  ליל  עבודה  ארוך  בחורף . הלילות  בסיביריה  ארוכים  מאד  בחורף , ובקיץ 

 

אין  בכלל  לילה . זה  מה  שנקרא    "הלילות  הלבנים" . באמצע   הלילה  אפשר 

 

לקרוא  עיתון  לאור  הלילה . אין  שמש , אבל  גם  לא  חושך . אנחנו  עכשיו  באמצע 

 

החורף . בחוץ  קר  מאד . לאחר  שלושה  חודשים , זה  היה  ינואר  או  פברואר

 

 1941 . הוחלט  שאנחנו  מסוגלים  לעבוד  עבודה  פיסית  יותר  קשה . שלחו  אותנו 

 

למחנה  אחר . שם  היה  בית  חרושת  ללבנים , בלוקים . שם  לא  רצו  לקבל  אותנו.

 

ראו  את  תיקי  הבריאות  שלנו . אמרו : זה  לא  חומר  בשבילנו . סוג  הבריאות 

 

שלנו  היה  L . F . T  . זאת  אומרת : אם  אנחנו  עושים  25%  מהנורמה , נחשב  לנו 

 

כ - 100% , ואנחנו  צריכים  קבל אוכל ( זה  היה  התשלום ) , כמו  אחד  שעשה 

 

 100%  מהנורמה , ולכן  לא  רצו  לקבל אותנו  לעבודה  גופנית  קשה .

 

חזרנו  למחנה  הקודם . הדרך  בחזרה  הייתה  סלולה . ההליכה  הלוך  וחזור  ברגל ,

 

תחת  שמירה , כמובן , הליכה  של  יותר  משלוש  שעות  כל  צד . השבילים 

 

והדרכים , הכל  בתוך  היער . העצים  מכוסים  בשלג . בחוץ  קר , קר  מאד. אין 

 

טיפת  רוח , העצים  והענפים , שום  דבר  לא  זז . בשמיים  מליוני  כוכבים . אף 

 

פעם  לא הייתי  מאמין  שקיימים  כל  כך  הרבה  כוכבים . כל  סנטימטר  כוכב . הם 

 

נוצצים . האורות  שלהם  בגוונים  שונים . הגודל  לא  אחיד . אחדים  מקרינים 

 

חוזק  ועצמה , אחדים  חלשים  ומסכנים , כאילו  נלחמים  על  חייהם . הבלילה 

 

והערבוב  משלימים  האחד  את  השני . הקסם  והיופי  גורמים  להתפעלות ,

 

לשיכרון . נזכרתי , קראתי  פעם  ספר , והסופר  כותב  "כמה  לילות  סיביריה 

 

יפים" , אבל  בהחלט  לא  דומה  קריאה  לראיה . בחוץ  לילה  בהיר . השלג  על 

 

העצים  קפוא , הכל ללא  תנועה . העצים  נראים  כאילו  עטופים  ביהלומים . הכל 

 

נוצץ  ומזהיר . מחזה  נהדר . חבל  שאני  לא  יכול  להתבטא  ולצייר  את  היופי  של 

 

הטבע , אבל  יחד  עם  היופי  וההוד , הטמפרטורה  הייתה  בסביבות  40  מעלות 

 

מתחת  לאפס . היה  קשה  לנשום . נחנקנו  מהאויר  הצח  והקר . הריסים  והגבות ,

 

כל  השיער  נהפך  לסיכה  מכוסה  בקרח  בגלל  האדים  מהפה . מסביב  מליוני  עצי 

 

אשוח . כולם  מקושטים  בלבן  ונוצצים . הזהירו  אותנו  ללכת  וללכת , ולא 

 

להיעצר . מי  שנעצר מסתכן  בחיים  שלו . אפשר  לקפוא  מהקור . ראינו  מרחוק 

 

דב  לבן  הולך  מאחורינו . האמת , קצת  פחדנו . השומר  שליווה  אותנו  דרך  את 

 

הנשק  ועמד  על  המשמר . באמצע  הלילה  חזרנו  לבית  המלאכה  שלנו .

 

למחרת  שלחו  אותנו  למחנה  אחר , שם  הייתי  עד  השחרור . המקום  החדש 

 

נקרא  "אונבלידנו  גורודוק" - מחנה  של  נכים , שם  פגשתי  את  בן  עירי  מנדל 

 

גרוס  מויליטשקה . מנדל  גרוס  מבוגר  ממני  בשנתיים  שלוש . הוא  גר  קרוב 

 

לביתי , ממש  שכן . התפללנו  באותו בית  הכנסת . בחנוכה , שיחקנו  תמיד  ביחד 

 

בקלפים . הוא  היה  מתמיד , לומד  כל  היום . היה  תלמיד  חכם  וחריף , אבל 

 

טיפוס  קצת  מצחיק . שנינו  שמחנו .

 

העבודה  במחנה  החדש  הייתה  שוב  כריתת  עצים . בניגוד  למחנה  הראשון , לא 

 

עקרנו  כאן  את  השורשים  והדשא , רק  הפלנו  אותם . הורדנו  את  הענפים 

 

ושרפנו  אותם . מה  שהציל  אותנו , אותי , סוג  הבריאות  הנמוך  שהיה  לי . אם 

 

עשיתי  ביום  25%  מהנורמה , זה  נחשב  לי  כנורמה  שלמה  של  100%  עליה 

 

מקבלים  אוכל  בנורמה  של  100% . 25%  מהנורמה  הייתי  מסוגל  לעשות , אבל 

 

הייתי  צריך  לעבוד  די  יפה , לא  להתבטל .

 

התנאים  שם  היו  רגילים . לא  היינו  שבעים , אבל  גם  לא  רעבים . היינו  אסירים 

 

לכל  דבר . עבדנו  מן  הזריחה  ועד  השקיעה . הלכנו  לעבודה  ועבדנו  בה  תחת 

 

משמר .

 

התקרב  פסח  של  שנת  1941 . מנדל  גרוס  אומר  לי  שיש  לו  כמה  מאות  גרם  של 

 

קמח , והוא  רוצה  לאפות  מצות , אבל  אין  לו  שום  אפשרות . הוא  שאל  אותי 

 

אם  אני  יכול  לעזור . אמרתי  שאנסה . מנדל  גרוס  עבד  בתוך  המחנה , במטבח .

 

בערב  פסח  הלכתי  לעבודה  והקמח  איתי . הליכה  של  כשעה  וחצי  לכיוון  אחד ,

 

כך  היה  יום  יום . עבדנו  בכריתת  עצים . התחלפתי  עם  חבר  אחד  בעבודות . הוא 

 

עבד  במקומי  בכריתת  עצים , ואני  במקומו  בהורדת  הענפים  ושריפתם . לצורך 

 

זה  הייתה  מדורה . הצטיידתי  בשתי  קופסאות  ריקות  משימורים . באחד  אספתי 

 

שלג  ושמתי  על  המדורה . השלג  נמס  והפך  למים . את  את  החפירה  שמתי  על 

 

האש  לחימום . בקופסה  השנייה  עירבבתי  חצי  מהקמח  עם  המים , לשתי  את 

 

התערובת  לעיסה , העברתי  את העיסה  מיד  ליד  באויר  כדי  להפוך  את  הבצק 

 

לצורה  של  מצה . הנחתי  אותה  על האת  המחוממת . לאחר  כמה  דקות  הפכתי 

 

אותה  על  הצד  השני . עוד  כמה  דקות , ולבסוף  קיבלתי  מצה , אם  כי  עבה  מאד,

 

אבל  כשרה . הכל  נעשה  מתוך  פחד  ודפיקות  לב  שהממונה לא  יתפוס  אותי .

 

כמובן  שהחברים  השגיחו  בשעת  המעשה  על  המתרחש  מסביב . באותה  צורה 

 

הכנתי  עוד  מצה . את  שתי  המצות  החבאתי  מתחת  למעיל . הייתי  מאד  מרוצה 

 

מעצמי . קיימתי  מצוה  ב"ה . כשחזרתי  מעבודתי  למחנה , כבר  חיכה  לי  מנדל 

 

גרוס  והסתכל  בעיני . רמזתי  לו  שהצלחתי . מסרתי  לו  את  שתי  המצות . הוא 

 

שאל  אותי  אם  אוכל  להחזיק  מעמד  למשך  ימי  החג , אם  נתחלק  שוה  בשוה ,

 

כלומר  מצה  אחת  לאיש (!) . עניתי  לו : " אינני  בטוח " . לבסוף  הוסכם  בינינו :

 

הוא  קיבל  מצה  וחצי  ואני  חצי  מצה . ואמנם , מנדל  גרוס  גמר  את  כל  החג 

 

במצה  וחצי . ואני  עם  חצי  מצה  החזקתי  מעמד  שלושה  ימים , ומזה  נתתי 

 

כזית  בליל  החג  הראשון  לחברי שישן  לידי . שמו  היה  לבקוביץ , מהעיר  קוטנה 

 

שבפולין . יש  לציין  שאני , בניגוד  למנדל  גרוס , עבדתי  כל  הזמן  עבודה  גופנית 

 

קשה . כך  עבר  עליי עוד  פסח  אחד  בטייגות  סיביריה  הצפונית , בעבודות  פרך 

 

של  גדיעת  עצים  גדולים  וחזקים . כמובן  שבשלושת  ימי  הפסח  הראשונים 

 

הייתי  רעב  וחלש , אבל  עבדתי  כרגיל . לאחר  החג  נעלם  מנדל  גרוס . כנראה 

 

בגלל  דעות  פוליטיות  שלחו  אותו  למחנה  עונשין . נדמה  לי  שהזהרתי  אותו  לא 

 

פעם  אחת , שינצור  את  לשונו . מחנה  העונשין  היה  מפורסם  בתנאיו  הקשים 

 

ובצינוק , משם , כנראה , לא  חזר  יותר ...

 

אני  נשארתי  במחנה  עוד  מספר  חודשים . לראשונה  חוויתי  חויה , כאשר  לילות

 

יולי - אוגוסט  היו  בהירים  באורם , כמו  ביום . אפשר  היה  לקרוא  עיתון  או 

 

ספר  באמצע  הלילה , בלי  להזדקק  כלל  לאור  מלאכותי . מאידך  גיסא , בחורף 

 

פיגר  השחר , ועלה  רק  בשעות  תשע , עשר  בבוקר , ובשעות  שתיים , שלוש  אחר 

 

הצהריים , שבה  והשתלטה  החשיכה . כלומר , לילה  ארוך  של  שמונה  עשרה ,

 

תשע  עשרה  שעות .

 

העבודה  במחנה  הייתה  מונוטונית . כל  יום  אותו  דבר : קמים  מוקדם , אוכלים 

 

ארוחת  בוקר , מסדר - ספירה , ויוצאים  לעבודה  תחת  שמירה . בזמן  האחרון 

 

עבדנו  רחוק  מהמחנה . הליכה  של  כשעתיים  לכיוון  אחד . הכל  בתוך  היער .

 

שביל  צר  בין  העצים . עובדים  כשתים  עשרה  שעות , וחוזרים  למחנה .

 

ביום  בהיר  אחד , נדמה  לי  שזה  היה  1  לספטמבר  1941 , כשחזרנו  לפנות  ערב 

 

מיום  עבודה  רגיל , לפני  שנכנסנו  למחנה , עומד  מנהל  המחנה  על  יד  השער 

 

ומצווה : " כולם  לעמוד  בשורה ! " . הוא  מחזיק  בגליון  נייר , ומכריז : " כל 

 

האנשים  שאקרא  בשמם , לצאת  מהשורה " . כמובן  שגם  אני  הייתי  בין 

 

הקרואים . עברנו  לשורה אחרת . אז  הוא  פנה  אלינו , ובישר  לנו  בכמה  מילים :

 

" מהרגע  הזה , אתם  משוחררים . עליכם  להיכנס  למחנה , לאכול  ארוחת  ערב  ,

 

לקחת  את המיטלטלים , אם  יש  למישהו  משהו , ולצאת  מחוץ  לשער " . השמחה

 

כמובן , הייתה  גדולה . אמרתי  בליבי : יום  גדול  לנו . הנה  ישועת  ה'  כהרף  עין .

 

אנחנו  אנשים  חופשיים  ב"ה . לאחר  ששוחחנו , נכנסנו  למחנה , אכלנו  ארוחת  

 

ערב , לקחנו  את  החפצים , נפרדנו  מאלה  שנשארו , יצאנו  דרך  השער  מחוץ 

 

למחנה , בפעם  הראשונה  בתור  אדם  חופשי . כל  היהודים  והפולנים  שוחררו ,

 

פרט  ליהודי  אחד , ושמו  לבקוביץ , שהיה  חבר  לדרגש  שלי . משום  מה , שמו  לא 

 

הופיע  בין  המשוחררים . כמובן  שהוא  התאכזב  מאד . נפרדתי  ממנו  בצער ,

 

ניסיתי  לנחם  אותו  עד  כמה  שיכולתי , והבטחתי  לו  שאם  אוכל  אצור  איתו

 

קשר . כשעה  לאחר  השחרור , היינו  כולם  מחוץ  למחנה , מחכים  להוראות . מנהל 

 

המחנה  נפרד  מאיתנו  במילים  קצרות  של  משפט  אחד  או  שניים , והזהיר

 

אותנו, שלמרות  שאנחנו  משוחררים , חובה  עלינו  לציית  להוראות  החייל 

 

המלווה  אותנו , עד  שנגיע  למחנה  המעבר , שם  ירכזו  אותנו , ויחליטו  מה 

 

הלאה. בחוץ  היה  כבר  לילה , חשוך , אבל  ראו  במקצת . אולי  היה  אז  לילה  של 

 

ירח  מלא , או  השפעה  של  הלילות הבהירים  שחלפו  כבר .

 

התאריך , 1  לספטמבר  1941 . עמדנו  בשורה , כמו  שהיינו  רגילים  בכל  יום , לפני 

 

יציאה  לעבודה . גם  הפעם  שמענו  בפעם  האחרונה  את  הפזמון  המוכר  לנו , מפי 

 

החייל  המלוה . " מי  שלא  יציית  להוראות , או  מי  שינסה  לברוח , זכותי לירות 

 

בו  ולהרוג  אותו  בלי  אזהרה מוקדמת " . זזים . הולכים  בשורה . השבילים  די 

 

רחבים . הדרך  לא  מוכרת לנו , הכל  בתוך  היער . כאמור , ליל  ירח , רואים  את 

 

הדרך  שלפנינו . הלכנו  בערך  כשעתיים  עד  שהגענו  לנהר  די  רחב . במקום  זה 

 

הייתה  תחנת  מעבר  לצד  השני  של  הנהר . היו  שם  כמה  סירות  קשורות  עם 

 

חבלים  לבולי  עץ  שהיו  תקועים  בשפת  הנהר . הכל  חופשי  ופתוח . אין  אחראי ,

 

שירות  עצמי . מי  שבא  מתיישב  בסירה , משחרר  את  החבל , ועובר  לצד  השני .

 

ושוב  קושרים  את  הסירות  לבולי  העץ  שנמצאים  בצד  השני . יוצאים . הסירה 

 

נשארת  בצד  השני . התנועה  מאד  דלילה . יש  מספיק  סירות . אין  אנשים . אחרי 

 

שחצינו  את הנהר , הלכנו  עוד  כשעה . הכל  שבילים  בתוך  היער . חייל  מזוין 

 

מלוה  אותנו  כל  הזמן , עד  שהגענו  לאיזה  מחנה  גדול  מאד . היו  שם  הרבה 

 

צריפים . כמובן  שהמחנה  היה  מגודר , אבל  בשער  לא  היה  משמר . נכנסים 

 

ויוצאים  חופשי  חופשי . אני  לא  יכול  לשכוח  את  ההרגשה  הנפלאה  של  החופש .

 

בפעם הראשונה  אחרי  שנתיים , אני  אדם  חופשי , יכול  ללכת  ימינה  ושמאלה 

 

כרצוני . השמחה  גדולה . פגשנו  שם  הרבה  אנשים  מכל  מיני  מחנות  שבאו 

 

לפנינו . נמצאים  כאן  יומיים  ויותר . כאמור , זה  היה  מחנה  מעבר . ריכזו  כאן 

 

אלפים  אלפים . קיבלנו  מקומות  לינה . היינו  נרגשים מאד , קשה  היה  להירדם .

 

למחרת  הסתובבנו  במחנה . חיפשנו  מכרים . יצאתי  בפעם  הראשונה  דרך  השער ,

 

מחוץ  למחנה , ליער , בלי  ליווי . מצאתי שיחים  קטנים  עם  המון  אוכמניות . לפני 

 

שאני  מנסה  לקטוף  אחדות , אני  מסתכל  באופן  אינסטינקטיבי  מאחוריי . איפה 

 

השומר ? ב"ה  אין  שמירה , אין  רובה . אני  חופשי , שמח  ומאושר . בירכתי  ברכת

 

" בורא  פרי  העץ " וברכת  " שהחיינו " , שהייתה  תרתי  משמע , ואכלתי 

 

אוכמניות  כאוות  נפשי . למחרת  נקראתי  למשרד , קיבלתי  תעודת  שיחרור ,

 

ומענק , כמה  עשרות  רובלים . בכרטיס  שלי  רשום , לפי  החישוב  שלהם , שאני 

 

חייב  להם  סכום  נכבד  עבור  האוכל  והדיור  שקיבלתי  במשך  היותי  אסיר .

 

העבודה  שעבדתי  במחנות  בכל  יום , מהבוקר  עד  הערב  במשך  כל  הזמן , לא 

 

כיסתה  את  האוכל  והדיור  שקיבלתי  אצלם . יש  לציין  שעבדנו  שלוש  מאות 

 

שישים  וחמישה  ימים  בשנה . יום חופש  בסוף  השבוע , לא  היה  קיים  כלל .

 

אפילו  בראשון  למאי , שהוא  חג  לאומי  גדול , עבדנו . לפי  הרישומים  שלהם ,

 

נשארתי  חייב  לממשלה  הרוסית  סכום  כסף . בכל  זאת , נתנו  לנו , לכל  אחד ,

 

מענק , כמה  רובלים  יחד  עם  תעודת  שיחרור , כאמור  לעיל . קיבלנו  כל  מיני 

 

הוראות  בעל  פה , בין  היתר , שמותר  לנו  לנסוע  בכל  המקומות  שברוסיה , חוץ 

 

מערי  הבירה . מצויד  בתעודה  וכמה  רובלים  בכיס , החלטתי לחזור  למחנה 

 

העבודה  האחרון  שלי , להיפגש  עם  חברי , לבקוביץ  שנשאר  שם . לנחם  אותו 

 

ולספר  לו  שהוא  לא  היחיד  שנשאר , שנשארו הרבה  בודדים  בכל  מיני  מחנות ,

 

שהממשל  ישחרר  גם  אותם  בקרוב . ראיתי  זאת  כחובה  וכמצוה  לעשות . כשאני 

 

מסתכל  על  זה  בעיניים  של  היום , קשה  לי  להבין  איך  העזתי  לעשות  דבר  כזה. 

 

מנין  לי  הביטחון  הרב  הזה  שדרוש  לבצע  פעולה  כזו , שהיא  כרוכה  בסיכונים 

 

רבים : א. לא  הכרתי  את  השטח . כל  הדרך  שהלכנו  לכאן  לאחר  השיחרור  

 

הייתה  בלילה . ב. במקרה  הטוב , זאת  הליכה  של  שלוש  שעות  בכיוון  אחד ,

 

כלומר  הלוך - חזור  זה  שש  שעות . ג. באמצע  הדרך  יש  מכשול , נהר . אני  לא 

 

יודע  להשתמש  בסירות . אין  שום  שילוט , אין  כבישים , רק   שבילים . אין  את 

 

מי  לשאול  במידה  וטועים  בדרך . ד. האם  יתנו  לי  להיכנס  למחנה ? והעיקר :

 

אני  יכול  בינתיים  לפספס  את  הכל  כשאחזור . אף אחד לא  ידע  מתי  מפנים 

 

אותנו  הלאה . אבל  ידעתי  שזו  מצוה , וזכרתי  את  מה  שכתוב  " שלוחי  מצוה 

 

אינם  ניזוקין " . הייתי  גם  צעיר , ולצעירים  יש  ביטחון . גם  לא  היה  מי  שיגיד 

 

לי : " תחשוב  פעמיים ! " . לא  היה  לי  חבר  קרוב  או  ידיד  ממש . למחרת , אחרי 

 

ארוחת  הבוקר , יצאתי  לבד  לדרך . התפללתי  לה' : רק  שלא  אטעה  בשבילים .

 

התנועה  שם  מאד  דלילה , כמעט  אפס . אוי  ואבוי  אם  טועים . כל  הסיפור 

 

נמצא  בתוך  יער  ענק  של  אלפי  קילומטרים  מסביב . פה  ושם  מחנה  עבודה . אין 

 

עיר  או  כפר , אין  שלטים  או  הוראות . יש  רק  סיכוי  לגשם  היום . קצת  מעונן .

 

לאחר  הליכה  של  כשעה  בערך , יש  לציין , לא  היה  לי  שעון . אני  חושב  שלאף 

 

אסיר  במחנה  לא  היה  שעון . זה  לא  כמו  היום , לכל  ילד  יש  שעון . שעון  היה 

 

דבר  יקר , ושעוני  יד , כמעט  ולא  היו , רק  שעוני  כיס . ולמי  שכן  היה  שעון , אז 

 

בזמן  המעצר  הרוסים  לקחו  את  התעודות , השעונים , החפצים , הכל . גם  את 

 

הבגדים , ונתנו  לנו  בגדי  אסירים . אני  חוזר  לאן  שהפסקתי : אחרי  הליכה  של 

 

כשעה  בערך , הגעתי  לנהר . פחדתי להיכנס  לבד  לסירה ,שהזרם  לא  יסחוף  אותי.

 

חיכיתי  קצת , ולמזלי , באו  שני  אנשים . הצטרפתי  אליהם , ועברנו  את  הנהר 

 

לצד  השני . המשכתי  ללכת  בשבילים  עם  הרבה  פחד  בלב : האם  אני  בדרך 

 

הנכונה , עד  שהגעתי  למחנה  שלי  " אינולידנו  גורודוק " , זה  היה  שם  המחנה

 

ממנו  שוחררנו . השוער , החייל  שעמד  בשער  הכיר  אותי . התחתי  לשוחח  איתו .

 

הוא  היה  מעוניין  לדעת  מה  קורה  איתנו . סיפרתי  לו  למה  חזרתי  לכאן ,

 

והראיתי  לו   את  תעודת  השחרור  שקיבלנו . בלי  בעיות  הוא  נתן  לי  להיכנס 

 

למחנה . האכזבה  הייתה  גדולה  מאד . לבקוביץ  עדיין  היה  אסור , ויצא  עם 

 

כולם  לעבודה , משם  חוזרים  לפנות  ערב . לחכות  עד  הערב  ולחזור  לבד  בלילה ,

 

זה  היה  בלתי  אפשרי , לכן  ביקשתי  מאנשים  שם  שימסרו  ללבקוביץ  שאין  לו 

 

מה  לדאוג . הוא  לא  יחיד , ובקרוב  ישחררו  את כל  אלה  שנשארו . מסרתי  ד"ש ,

 

וחזרתי  ב"ה  בשלום  בחזרה  למקומי . פספסתי  את  ארוחת  הצהריים , אבל 

 

הייתי  מרוצה  ממה  שעשיתי . אגב , את  לבקוביץ  לא  ראיתי , ולא  שמעתי  ממנו 

 

עד  היום .

 

למחרת  בבוקר  העבירו  אותנו  למקום  אחר , ומשם  לרכבת . ברכבת  היה  צפוף 

 

מאד . רכבת  מיוחדת בשבילנו . היינו  יהודים  ופולנים  נוצרים . פתאום  התברר לנו 

 

כמה  הפולנים  אנטישמיים . היעד  היה  העיר  קויבישוב , ושם  נתגייס  לצבא 

 

הפולני  "צבא  אנדרס" . הגויים  הפולנים , שהיינו  איתם  ביחד  שנה  שנתיים ,

 

כאסירים , וסבלנו  ביחד  לאורך כל הדרך , הכרנו  אותם  כאנשים  פשוטים .

 

פתאום  התברר  לנו  שהאחד  רב  אלוף , השני  רב  סרן , השלישי  קצין  בדרגה 

 

אחרת . הם  התחילו  לאים עלינו . עכשיו  בצבא  הם  יהיו  קצינים  שלנו , ואנחנו 

 

נשרת  בצבא  תחת  פיקודם , והם  ישלמו  לנו  עבור  כל  הסבל  שסבלו  במשך  כל 

 

הזמן . אנחנו , היהודים , האשמים , ואנחנו  צריכים  לשלם  את  המחיר , כאילו

 

אנחנו  סבלנו  פחות  מהם . הרי  היינו  ביחד  כל  הזמן , בבית  הסוהר  ובמחנות .

 

ממש  בסירה  אחת .

 

נסענו  כשבועיים  ברכבת . בדרך  קיבלנו  מזון . פחות  או  יותר , הכל  היה  מאורגן,

 

לעומת  הנסיעות  הקודמות  בתור  אסירים . עכשיו  היה  לוקסוס , רכבת  נוסעים 

 

רגילה . גם  מרעב  לא  סבלנו , אבל  הביגוד  היה  עוד  מהמחנה ,מכנסיים  ומעיל 

 

עבה  עם  הרבה  טלאים . הטלאים  היו  ריבוע  של  בד  שק . שק  ממש , מקמח  או 

 

מתפוחי  אדמה , תפור  ידנית  עם  מחט  וחוט  מסביב  לחור . בגד  תחתון , כמו :

 

חולצה , תחתונים , גופיה  או  גרביים  כלל  לא היו  לנו . כבר  שבועיים  לא 

 

התרחצנו . הכינים  החלו  שוב  לבקר  אותנו . אורחים  מאד  לא  רצויים . הגענו 

 

לעיר  קויבישוב , מרכז  רוסיה . החלטתי  שאני  נפרד  מהפולנים  האנטישמיים ,

 

ולא  ממשיך  איתם  לצבא  הפולני . שהם  יהיו  הקצינים  שלי ? שום  חפצים  לא 

 

היו  עליי . גם  תרמיל  או  תיק  יד  לא  היו  לי . כשהרכבת  נעצרה , ירדתי  ויצאתי 

 

החוצה . אני  נמצא  מחוץ  לתחנת  הרכבת  קובישוב , עיר  גדולה . המון  אנשים 

 

מסתובבים  ברחובות . אוטובוסים  וחשמליות . הכל  נע  במהירות . הרעש  רב , הכל 

 

נראה  לי  משונה .בבית  הסוהר  וביערות  היה  שקט . אפילו  סוס  ועגלה  לא 

 

ראיתי . כאן  אני  הולך  ברחוב  סואן , בתים  גבוהים , חנויות , נשים  וילדים . אני 

 

לגמרי  לבד . אין  חבר  או  קומפניסט . קצת  מפחד  וקצת  נהנה . אני  ממשיך 

 

ללכת  ללא  כל מטרה . האמת , אין  לי  מה  להפסיד . מדי  פעם  עוברים  ושבים 

 

 

מסתכלים  עליי , יותר  נכון , על  הלבוש  שלי . המודעות  שאני  יוצא  דופן , ושאני 

 

נראה  בעיני  אנשים  כמו  קבצן  צעיר , עושה  אותי  רגיש מאד  למבטם  של 

 

אחרים. בכל  זאת  לא  התביישתי , והמשכתי  ללכת . בחוץ  היה  קריר  אבל  יפה .

 

חודש  ספטמבר  ברוסיה  הרחוקה . זוהי  כבר  תחילת  החורף .

 

השנה  1941 . רוסיה  נמצאת  במצב  מלחמה  עם  גרמניה . הרבה  חיילים 

 

מסתובבים  ברחובות  וגם  הרבה  פליטים  רוסים , יהודים  ואחרים  שנאלצו  לעזוב 

 

את  בתיהם  בגלל  המלחמה  והקרבות  במקום  מגוריהם . פה  ושם  רואים  תורות 

 

של  אנשים  על  יד  חנויות . אני  ממשיך  ללכת  יחידי , לבדי , בעיר  זרה . אין 

 

מכרים , אין  כתובת  ואין  מטרה . המחשבות  עושות  את  שלהן : חושבות ,

 

מנסות  לעזור , ושואלות  אותי : לאן  אתה  הולך ? איפה  תישן  בלילה ? מה  

 

תאכל ? מתי  תתרחץ ? מנין  תיקח : חולצה , תחתונים , סבון , מגבת  ומים ? הלילה 

 

מתקרב . מתחיל  להיות  קצת  קר . גם  הבטן  דורשת  קצת  אוכל  ושתיה . נעצרתי 

 

לרגע . עושים  חושבין . החלטתי , אחורה  פנה ! חוזרים  לתחנת  הרכבת . המקום 

 

היחיד  שאמצא  גג  על  הראש , ומשם  ניסע  למקומות  החמים  יותר , שהחורף 

 

והקור  לא  יאיימו  עליי , ושאם  אצטרך  לישון  בחוץ , שלא  אקפא  מקור . גם 

 

שלהתקרר  במצבי , לא  היה  רצוי , אלא  אפילו מסוכן . עוד  מעט  נגמר  היום . אני 

 

רעב  וצמא , דואג : איפה  אשן  בלילה ? תוך  כדי  כל  המחשבות  האלה , הגעתי 

 

בחזרה  לתחנת  הרכבת . אני  נמצא  בתחנת  הרכבת , אולם  גדול  לנוסעים  ומלא 

 

באנשים . כל  הספסלים  תפוסים . הרבה  פליטים  עם  ילדים . משפחות שלמות  עם 

 

מזוודות  ועם  כל  מיני  פקאלך  יושבים  על  הרצפה . הילדים  בוכים , צפוף . בחוץ 

 

מחלקים   קופיטוק , מים  חמים  רתוחים . מצאתי  קופסת  פח  משימורים ,

 

שטפתי  אותה  מתחת  לברז , נעמדתי  בתור  וקיבלתי  קופיטוק , מים  חמים .

 

שתיתי  קצת  ואת  היתר  שפכתי . מצאתי  מקום  על  הרצפה . התיישבתי  

 

ונרדמתי . באולם  היה  חמים  ומחניק . למחרת  בבוקר  ראיתי  אנשים  יוצאים 

 

לרכבת . משפחות  עם  הרבה  חבילות . ריחמתי  עליהם  והצעתי  להם עזרה . הם

 

דווקא  שמחו , ונתנו  לי  את  החבילות  הכבדות  ביותר . אחר  כך  נתנו  לי  כמה 

 

רובלים , לא  התווכחתי  איתם . אפילו  שמחתי  מאד  מהרובל  הראשון  

 

שהרווחתי . חזרתי  מהר  לאולם . חיפשתי אנשים  שיש  להם  חבילות . עשיתי  עוד 

 

שתי  נגלות  בסבלות . הרווחתי  כמה  עשרות  רובלים . קניתי  לחם  ורצתי  מהר

 

לרכבת  שנוסעת  לטשקנט , נסיעה  שאורכה  ארבעה  עד  חמישה  ימים . טשקנט ,

 

עיר הבירה  של  אוזבקיסטאן , אסיה  תיכונית . שם , בטשקנט , פגשתי הרבה 

 

אנשים  במצבי , בודדים , משוחררים  מהמחנות . אף אחד  אינו  יודע  לאן  נוסעים 

 

הלאה . מזג  האויר  הרבה  יותר  נוח , בדרום  חם  יותר . האולם  של  תחנת 

 

הרכבת  גדול  מאד , ויש  המון  אנשים  בפנים , ואלה  שלא  מצאו  מקום  בתוך 

 

האולם , יושבים  בגינה  על  יד  התחנה . יש  שם  ספסלים , הרבה  אנשים , חיילים ,

 

פליטים  מאוקראיינה . הרווחתי  שוב  כמה  רובלים  בסבלות ( אני  עוד  אחזור 

 

למקום  הזה ) . מטשקנט  נסעתי  עוד  יום  או  יומיים , והגעתי  לבוכרה . בבוכרה 

 

היו  אז  הרבה  פליטים , יהודים  מרוסיה , גם  הרבה  יהודים  מפולניה , אסירים 

 

בודדים  כמונו , ששוחררו  מהמחנות , וגם  משפחות  שלמות  שהיו  "בפושיולקים",

 

הם  היו  מגורשים  למקומות  נידחים , אבל  חופשיים . בבוכרה  הייתי  ימים 

 

ספורים . הרחובות  והגנים  שבעיר  היו  תפוסים  על  ידי  הפליטים . הסתובבתי 

 

ברחובות  בלי  שום  מטרה , בלי  שום  תוכנית . לא  ידעתי  מה  ולאן  אני  רוצה .

 

רציתי  מה  שיותר  קרוב  לגבול  הפרסי , ודרך  פרס  לישראל . בכדי  להגיע  יותר 

 

קרוב  לגבול  הפרסי , צריך  לנסוע  לאשכבד , שהיא  קרובה  לגבול  הפרסי , בוכרה  -

 אוזבקיסטאן . אשכבד - טוכקיסטאן  או  טוכקמניה . נסעתי עוד  כיומיים  והגעתי

 

לאשכבד , הגובלת  עם  פרס . שם  המצב  שונה  לחלוטין . אין  אף  יהודי  בכל  

 

העיר . רק  מוסלמים  שמדברים  בשפתם . הרבה  משטרה  וסוכני  חרש  מסתובבים 

 

בעיר , מסתכלים  עליי  בחשדנות , לא  עונים  ברצון  לשאלות . הרגשתי מאד  לא  

 

נוח . ידעתי  שאני  מוכרח  לעזוב  מהר  את  המקום  הזה , וכך  עשיתי . אחרי 

 

שלוש  ארבע  שעות  של  פחד , עליתי  לרכבת  ונסעתי  בחזרה . הרכבת  הביאה 

 

אותי  למקום  נידח . אינני  זוכר  את  השם  של  המקום . פגשתי  שם  קצת  אנשים 

 

יהודיים , משוחררים  כמוני . מחכים  למעבורת  שצריכה  להעביר  אותם  למקום 

 

מסוים , ושם  ישנם  "קולחוזים" , זה משק  קולקטיבי  שזקוקים  לאנשים  שיעבדו 

 

בשדות . עבור  העבודה  מקבלים  משכורת , ביגוד  ואוכל  בשיפור . עליי  לציין , כל 

 

הזמן  אני  לגמרי לבד . אינני  מבין  למה , אבל  עובדה , אין  עם  מי  להיוועץ  וקשה 

 

להחליט . כמעט  שהסכמתי להצטרף  אליהם  ולנסוע  איתם  אל  מעבר  לים .

 

למזלי , שמעתי  שיחה  של  רוסי  אחד  שגר  שם , והוא  סיפר : " בחורף  באים 

 

לשם פעם בשבוע אוירונים , מביאים  דואר  ועוד  דברים  חיוניים " . שאלתי : "למה 

 

אוירונים  ולא  רכבת  או  מעבורת  ?" , הוא  צחק  ואמר : " בחורף , הכל  קפוא

 

אצלנו , ואין  שום  תנועה . הים  קפא , רכבות  לא  מגיעות  לשם " . כששמעתי את 

 

מה  ששמעתי , אמרתי : זה  לא  בשבילי . נדמה  לי  שאז  היה  בדיוק  ראש  השנה 

 

 1941 . החלטתי  לחזור לבוכרה , וכך  עשיתי . הגעתי  לבוכרה . כסף  לא  היה  לי ,

 

או  כמעט  לא  היה  לי . כל  הרכוש  שלי  הסתכם  אולי  בכיכר  לחם  אחד , אם 

 

הייתי  צריך  לקנותו  בשוק  שחור . אמנם  חילקו  לחם  בחנויות  לפי  מחיר  רשמי ,

 

אבל  צריך  לעמוד  בתור  הרבה  שעות . זמן  היה  לי  מספיק . קיבלתי  ק"ג  לחם .

 

נכנסתי  לצ'יכנה , זה  בית  תה . קניתי  ספל  תה . גמרתי  את  כל  הלחם  עם  התה 

 

החם. נשארתי  רעב  וצמא . יצאתי החוצה , לאן  הולכים ? איפה  אשן  בלילה ? מה 

 

הלאה ? פגשתי  יהודי  בלבוש  דומה  לשלי , עם  הרבה  טלאים  של  חתיכות , שק 

 

על  המכנסיים  והמעיל . שאלתי  אותו  כמה  זמן  הוא  כאן . הוא  ענה  לי  שהוא 

 

נמצא כאן  במשך  חמישה - שישה  ימים . " איפה  אתה  ישן  בלילות ? " שאלתי .

 

הוא  הביא  אותי לחצר  גדולה , שם  היו  פעם  מגורים  שננטשו , נשארו  חורבות .

 

הפליטים  תפסו  אותם  והתיישבו  בהם , בתים  בלי חלונות  ודלתות . בחצר  היה 

 

ברז  מים , וזה  הכל . בלילות  באו  לשם  פציינטים  כמוני , וישנו  על  האדמה .

 

מצאתי  בחצר  הזאת  פינה , וגם  לבנה  ששימשה לי  ככר  מתחת  לראשי . ישנתי  

 

שם  כשבוע  עד  עשרה  ימים , יותר  נכון  לילות . כל  יום  בוקר  רחצתי  מתחת 

 

לברז  את  חצי  הגוף  העליון . כותונת , גופיה , תחתונים , מגבת  וסבון  לא  היו  לי .

 

במשך  היום  הסתובבתי  ברחובות , הלכתי  מבית  לבית , ושאלתי  האם  צריכים 

 

בן  אדם לעבודה , לצערי  לא  הצלחתי  למצוא  עבודה .

 

הכסף  נגמר  לי  והרעב  התחיל  להציק .

 

פעם  אחת , אחר  הצהריים , אני  הולך  ברחוב , ניגש  אליי  בן  אדם , יהודי ,

 

מקומי , ושאל  ברוסית , אם  אני  רוצה  לעבוד  עניתי  כן  והתלויתי  אליו .

 

הגענו  לערימה  גדולה  של  פחמים , כנראה  שמשאית  פרקה  אותה  שם , הוא

 

נתן  לי  שני  דליים  ואת , היה  צריך  להעביר  את  הפחמים  למחסן  בתוך  החצר

 

לא  שאלתי  מחיר , עבדתי  בשמחה  ובמרץ , גמרתי  הכל .

 

נתנו  לי  קערה  עם  מים  חמים , סבון  ומגבת , התרחצתי .  קיבלתי  גם  ארוחה

 

חמה  וטעימה  עם  פיתה  גדולה , גמרתי  הכל , לא  נשאר  פירור , בנוסף  קיבלתי

 

גם  כמה  עשרות  רובלים . הייתי  ממש  מאושר , הם  היו  יהודים  בוכרים  עשירים

 

אמרו  לי  לבוא  גם  מחר  בבוקר , והם  ידאגו  לי  לעבודה  נוספת , למחרת  באתי  ,

 

לקחו  אותי  לשכן  , ושם  היה  חצר  מלאה  עצים  וכל  מיני  ענפים  גדולים 

 

וקטנים .

 

היה  צריך  לחתוך  את  הכל  לחתיכות  קטנות , ולסדר  אותם  בערימה  על  יד 

 

הקיר , נתנו  לי  מסור  וגרזן , היה  שם  בול  עץ  עבה  שמשמש  כסדן , עבדתי  שם

 

כל  היום , והם  היו  מרוצים  מהעבודה  שלי . הם  היו  יהודים  עשירים , שילמו

 

יפה , אכלתי  ושתיתי  לשובע , יצאתי  שמח . חשבתי  לעצמי  שעכשיו  אני  עשיר .

 

למחרת  הלכתי  לשוק  של  אלטה  זאכן , קניתי  תחתונים  כתונת  וחתיכת  סבון ,

 

על  מגבת  היה  חבל  לי  לבזבז  את  הכסף , הרוח  והשמש  ייבשו  אותי  במקום

 

מגבת , גם  לא היה  לי  איפה  להחזיק  את  המגבת .

 

ספרתי  את  הכסף  ונשארו  לי  יותר  ממאה  רובלים , ב"ה  היה  לי  טוב על 

 

הנשמה .

 

עמדתי  בתור  לקנות  לחם , כשהגעתי  וקיבלתי  לחם , ורציתי  לשלם , נעשה  לי

 

חושך , גנבו  לי  את  הארנק  עם  כל  הכסף  וגם  את  התעודה  שהייתה  לי ,

 

שקיבלתי  בזמן  השחרור .

 

יצאתי  מן  התור , בלי  לחם , בלי  כסף  ובלי  תעודת  זיהוי , הצטערתי  מאד  וכאב

 

לי . הלכתי  למשטרה , וסיפרתי  להם , הם  נתנו  לי  אישור  שהתלוננתי  על  גניבת  

 

תעודת  שחרור  מן  המחנה  ואמרו  לי  לבוא  בעוד  כמה  ימים , ואולי  ימצאו  את

 

התעודה . כמובן  שלא  מצאו  כלום . צריך  להתחיל  מחדש .

 

בינתיים  פגשתי  שתי  משפחות  מהעיר  שלנו  מוויליטשקה . הם  היו  גרים  בבית 

 

קטן , היו  שם  כמה  חדרים , הם  הסכימו  שאני  יכול  לישוןאצלם  בלילות  , גם 

 

כוס  תה  חם  היה  לי .

 

רוב  היהודים  מצאו  את  פרנסתם  בשוק  בבוכרה  . שם  סחרו  בכל  דבר , בעיקר 

 

בבגדים  משומשים . אבל  לא  היה  לי  כסף  ראשוני  לקנות  דבר מה . הסתובבתי 

 

ולמדתי  מה  צריך  לעשות . פגשתי  יהודי  שהכיר  אותי , והיו  לו  הרבה  דברים 

 

למכירה . ביקשתי  ממנו  שיתן  לי  משהו , איזה  פריט  למכירה . אולי  אצליח ,

 

ויישאר  גם  משהו  בשבילי , וכך  היה . מכרתי  כמה  פריטים , והרוחתי  כמה 

 

עשרות  רובלים . המשכתי  בצורה  דומה  עוד  כמה  ימים . תוך  זמן  קצר  הגעתי 

 

לכמה  מאות  רובלים . רכשתי  לעצמי  מעיל  יפה , מכנסיים , נעליים , חולצה 

 

להחלפה , מגבת , ואפילו  זוג  גרביים . נהייתי  סוחר  עצמאי  ואלגנטי . לא  הכרתי 

 

את  עצמי . קניתי  כל  מיני  דברים , ומכרתי  אותם  במקום . הרווחים  היו  יפים .

 

לאחר  זמן  קצר  היו  לי  כמה  אלפים  של  רובלים . רציתי  להרוויח  בגדול . קניתי 

 

הרבה  בגדים  משומשים  וגם  חדשים , ונסעתי  לעיר  שקאלוב , נסיעה  של  שבוע 

 

ימים  בערך  בכיוון  אחד . שם  מכרתי  הכל  ברווח  נאה . קניתי  בדרך  חזרה  תה 

 

וטבק , שתי  מזוודות  מלאות . חזרתי  לבוכרה , ומכרתי  את  הכל  ברווח  יפה .

 

הנסיעה  הלוך  וחזור  לקחה  כשלושה  שבועות . הכל  עבר  ב"ה  בהצלחה . הייתי 

 

ממש  עשיר . היו  לי  כמה  עשרות אלפי  רובלים . הייתי  לבוש  יפה . תכננתי  לחזור 

 

על  המבצע  בשנית . בינתיים , פגשתי  שני  אחים  ממשפחת  קרוננברג . היינו  יחד 

 

במחנה  האיום , מחנה  45 , וסבלנו  ביחד . אחר  כך  הפרידו  אותנו . לפני  המלחמה 

 

הם  היו  עשירים , היה  להם  בית  חרושת  לנעליים  וחנות  גדולה . אני  זוכר  שהם 

 

סיפרו  לי , כשהיינו  עוד  במחנה , שיש  להם  גם  רכוש  בישראל . כאן , בבוכרה ,

 

הם  החליטו  להיות  סנדלרים , לתקן  נעליים . כשסיפרתי  להם  איך  הגעתי  למה 

 

שהגעתי , הם  קינאו  בי  מאד . הם  הציעו  לי  שאבוא  לגור  אצלם . הייתה להם 

 

דירה  של  שני  חדרים  במרכז  העיר . הם  ביקשו  ממני  שניסע  ביחד  לשקאלוב ,

 

נקנה  כאן  סחורות  בשותפות , נמכור  שם , נביא  בחזרה  דברים  אחרים , ונתחלק 

 

ברווחים . הסכמתי , ועברתי  לגור  אצלם . אחד  מן  האחים  נסע  איתי  לשקאלוב .

 

בדרך  היו  לנו  כמה  מכשולים  קטנים . רצו  לשדוד  אותנו  בדרך . זה  סיפור  שלם.

 

העיקר  שב"ה  הגענו  בחזרה  בשלום  לבוכרה , ונשאר  רווח  יפה . יש  לציין  שכל 

 

נסיעה  כזאת  הייתה  הרפתקאה . לא  היה  בכלל  לוח  זמנים  של  הרכבות  . היו 

 

איחורים  של  שלושה  ארבעה  ימים , והיה  צריך  להחליף  את  הרכבת  לפחות 

 

פעמיים , אבל  אם  הכל  עבר  עבר  בשלום , הכל  היה  משתלם .

 

בשנת  1942  היו  בבוכרה  הרבה  יהודים  פליטים  מרוסיה  ומפולניה . מצבם  של 

 

האנשים , בודדים  כמוני , אסירים  משוחררים . היה  רע  מאד . להרבה  לא  הייתה 

 

קורת  גג  , והרבה  ישנו  זמן  רב  בגנים  ובחצרות . לא  כולם  הצליחו  כמוני .

 

התפשטו כל  מיני  מחלות  מידבקות , כאשר  הגרוע  מכולם  היה  טיפוס . הוא 

 

קטל  מאות  מאות , אולי  אלפים  מאיתנו . גם  אני  חליתי  בטיפוס . בבית  החולים 

 

לא  היה  מקום  לכולם . שכבתי  בפרוזדור , אבל  גם שם  היה  צפוף  מאד . מזרן 

 

על  הרצפה , וזה  הכל . ראיתי  איך כל  פעם  מוציאים  מתים , ואין  מי  שיזיל 

 

דמעה  אחריהם , עצוב  מאד . אחרי  שעברנו  את  הסבל  שבמחנות  ובבתי  הסוהר 

 

למיניהם , עכשיו  כשאנחנו  חופשיים , להיפרד  מהחיים  בצורה  כה  עצובה , אתה 

 

בודד , לא  מכירים  אותך , שמך  לא  מופיע  באף  מקום , אתה  אפילו  לא  מספר .

 

אני  שואל  את  עצמי : מה  עושים  עם  כל  המתים  האלה ? ואני  משיב  לעצמי :

 

מה  עושים  עם  כלב  שמתפגר  ברחוב ?

 

לא  נשאר  שום  סימן  וזכר  לכל  המסכנים  האלה , ביניהם  דתיים . לא  זוכים 

 

לקבר  ישראל , וזכרם  נמחק  בצורה  משפילה .

 

 החום  שלי  עולה  ל - 41 מעלות , אולי  יותר . הרופא  עובר  פעם  ביום  או 

 

ביומיים  ומודד את  החום . לפעמים  מקבלים  כדור  עם  מים . האוכל  דל  ביותר .

 

האחיות  הרחמניות  גונבות  את  האוכל  מהחולים . יש  לציין  שהיה  אז  רעב  גדול 

 

בבוכרה , אנשים  מתו  ברחובות  מרעב  וממחלות , מבלי  שיהיה  גג  לראשם .

 

שנת  1942 . מלחמת  העולם  השנייה  בשיאה , אנחנו  בחורף . החיים  התנהלו 

 

מעצמם , בלי  סדר  ותכנון . הכל  היה  תלוי  במזל  ובמקריות , ולי  ב"ה , האיר 

 

המזל  פנים . החום  צנח  ל - 35  מעלות . הגוף  התגבר  על  המחלה , עברתי  את  זה 

 

ונשארתי  בחיים . הייתי  חלש  מאד , בקושי  יכולתי  לעמוד  על  הרגליים . טוב 

 

שהיה  לי  קצת  כסף , יכולתי  להרשות  לעצמי  לקנות  אוכל  ולנוח . בשוק  השחור

 

אפשר  היה  להשיג  כל  דבר , המחירים  היו  גבוהים  מאוד , ק"ג  לחם  שחור ,

 

מחיר  רשמי  1-2  רובל . בשוק  השחור  100-120  ויותר . לא  כל  אחד  היה  יכול

 

להרשות  לעצמו  לשלם  מחיר  כזה , היה  ארגון  יהודי  שקיבל  עזרה  מהגו'ינט ,

 

מזון , בגדים , והם  חילקו  לנזקקים , תמיד  היו  תורים  גדולים , ופרוטקציונרים

 

אף  פעם  לא  קיבלתי  כלום .

 

כשהחלמתי  מהטיפוס  תיכננתי  עוד  הפעם  לנסוע , הפעם  ל"קאזיל  אורדא" .  זה

 

היה  בקזאחסטאן . הייתי  שותף  עם  הקרוננברגים , זאת  הייתה  נסיעה  אחרונה

 

למרחקים  גדולים  כאלה .

 

בנסיעה  הזאת  היו  לנו  הרבה  מכשולים , פעמיים  המשטרה  עצרה  אותנו ,

 

היינו  צפויים  להרבה  שנות  מאסר  בגלל  סחר  בשוק  שחור , והעיקר  רשיונות 

 

הנסיעה  שלנו  היו  מזויפים . פעם  עצרו  אותי  עם  מזוודה  מלאה  בסחורה  של 

 

סבונים , החרימו  את  הסחורה  ושילמנו  מחיר  בשמיים , אז  לא  מכרו  כרטיסי 

 

נסיעה  ברכבת , אלא  למי  שנסע  בתפקיד . היו  לנו  רשיונות  ממקום  עבודה 

 

מסויים , ששולחים  אותנו  בתפקיד  למקום  שנסענו , בכדי  לקבל  כרטיס  נסיעה

 

ברכבת  חזרה , היינו  צריכים  אישור , שבאנו  למקום  הזה , ומסרנו  את 

 

המסמכים .  על  סמך  אישור  זה  יכולנו  לגשת  לקופה  ולקנות  כרטיס  נסיעה

 

בחזרה , כמובן  הכל  היה  מזויף . בדרך  חזרה  היינו  צריכים  להחליף  רכבת 

 

בטשקנט . הרכבת  איחרה  ב - 48  שעות , חיכינו  בגינה  על  יד  הרכבת , בין  כל 

 

מיני  פליטים , המשטרה  עשתה  כמה  פעמים  ביום  ביקורת  וחיפושים , תפסו

 

אותנו  עם  הסחורות  שהיו  לנו , הסחורות  הוחרמו  וגם  הכסף  שהיה  ברשותנו

 

הוחרם .והגרוע  מכל , התחילו  לחקור  אותנו  בנוגע  למסמכים  והרשיונות , הם 

 

אמרו  לנו  שחושדים  שהרשיונות  האלו  קנויים  ומזויפים . אם  היינו  מגיעים 

 

לבית  המשפטהיינו  מקבלים  10-5  שנים . לקחו  לנו  כל  מה  שהיה  לנו , גם  את 

 

החגורות  מהמכנסיים , והשרוכים  של  נעליים , חיכינו  בצד  עדיין  במשטרה .

 

פתאום  נכנס  קצין  משטרה , גבר  גבוה , עם  שפם  שחור , הסתכל  עלינו , ושאל 

 

את  היומנאי , "מה  איתם ?"  הוא  ענה  לו  שאנחנו  ספקולנטים , ויש  גם  חשד 

 

שהרשיונותשלנו  מזויפים , ומצאו  אצלנו  הרבה  כסף . לא  היה  בתחנת  המשטרה 

 

אף  אחד , רק  אנחנו - שנינו , הקצין  והיומנאי . הקצין  בודק  את  הרשיונות  שלנו 

 

ומסתכל  עלינו . חושב  דקה  ואומר  משפט  אחד  באידיש : " סוז  ביטר  ווי  א   

 

גאל "  - המצב  רע  ומר . הוא  נכנס  לחדר  השני  וקורא  ליומנאי . לאחר  כמה 

 

דקות  חזר  היומנאי , התיישב  על  יד  השולחן , התחיל  לכתוב , ואמר  לנו  לחתום. 

 

שאלנו  אותו  על  מה , והוא  ענה : " אתם  מקבלים  הכל  בחזרה , ותסתלקו  מהר 

 

מטאשקנט " . לא  ראינו  יותר  את  הקצין  בכדי  שנוכל  להודות  לו . כנראה  גם 

 

היומנאי  היה  יהודי , וכל  זמן  שזה  היה  בידיים  שלהם , הם  החליטו  לעזור 

 

ליהודים . ה'  יעזור  גם  להם .

 

ניצלתי  עוד  פעם , תודה  לאל , וקיבלנו  את  הכל  בחזרה . אחרי  נסיעה  שהייתה 

 

רצופה  סיבוכים  וסיכונים , רק  בנס  חזרנו  בשלום  לבוכארה . החלטתי  לא  לנסוע 

 

יותר . אסור  לסמוך  על  הנס . תקופה  תקופה  קצרה  לא  עשיתי  כלום , היה  לי 

 

ממה  לחיות , עד  שפעם  אחת , התחלתי  לעבוד  בתיאטרון  הלאומי  בבוכארה .

 

הייתי  עובד  במה , עיקר  העבודה  הייתה  בלילות , בזמן  ההצגות , החלפנו , בנינו

 

ופירקנו  את  הדקורציות  לפי  הצורך . במשך  היום  הייתי  חופשי , יכולתי 

 

להתעסק  במסחר  בשוק  של  הבגדים  המשומשים , והיה  לי  כיסו  שאני  עובד ,

 

דבר  חשוב  מאוד  ברוסיה .

 

עבדתי  בתיאטרון  תקופה  קצרה , כחצי  שנה . עבור  המשכורת  החודשית 

 

שקיבלתי , אפשר  היה  לקנות  בשוק  השחור  ארבעה  חמישה  ק"ג  לחם .

 

בבוכארה  המצב  הכלכלי , של  היהודים  השתפר  בהרבה , אנשים  היו  מסודרים ,

 

לא  ישנו  ברחובות , נפתחו  הרבה  בתי  תפילה , היהודים  עזרו  אחד  לשני , קשרי 

 

המסחר  קרבו  לבבות . הנוער  התחיל  אז  להתארגן  בקבוצות  ובחוגים , בערבים 

 

נפגשנו  בדירה  של  אחד  מהחבר'ה , שרנו  בצוותא , סיפרנו  סיפורים , טיילנו 

 

נסענו ,  ביחד  לעיר  סמוכה  כעשרה  ק"מ  מבוכארה , שם  היה  שוק  גדול , שם 

 

העיר  קגאן , קנינו  שם  סחורות , ולמחרת  מכרנו  בבוכארה , כל  יום  אותו  הדבר .

 

מהחבורה  הזאת  שהיינו  ביחד , נוצרו  זוגות . גם  אני  מצאתי  שם  את  בחירת 

 

ליבי , היינו  חבריםטובים  ומסורים , נפרדתי  מהשותפות , ומהדירה  שגרתי  עם 

 

האחים  קרוננברג , ועברתי  לגור  בחדר  בחדר  קטן  שהיה  על  הגג .  בבית  הזה 

 

שהיה  במרכז  העיר , עברו  לגור  שתי  משפחות  בווליטשקה  ששהיתי  אצלם 

 

בהתחלה , עכשיו  הם  עברו  למקום  חדש . מירה  הייתה  אז  עם  המשפחה  שלה ,

 

שלושה  אחים , ואחות  כמובן  שגם  גרה  איתם , היינו  חברים . מהבחינה  הזאת 

 

היה  לי  נוח , החברה  דאגה  ועזרה  לי . רציתי  עוד  הפעם  לחדש  את  הנסיעות 

 

הארוכות .  בסופו  שלדבר  כשעוברים  אותם  בשלום  נשאר  רווח  יפה  אבל 

 

החברה  הקטנה  שלי , היא  הייתה  אז  בת  שבע  עשרה  שמונה  עשרה , מנעה  זאת 

 

ממני . זכור  לי  שנסעתי  לעיר  סאמרקאנד , 3  שעות  נסעה  מבוכארה , עם  אחד 

 

מהקרוננברגים , היו  לנו  3  מזוודות  עם  טבק . בסאמרקאנד  היה  גם  בן  עירי ,

 

השארתי  אצלי  את  המזוודות , ויצאתי  החוצה  לחפש  קונים . כשחזרתי  לקחת 

 

את  המזוודות , היתה  שמה  משטרה . הוא  היה  סוחר  ומצאו  שם  הרבה  

 

סחורות , וגם  את  המזוודות  שלנו .  לקחו  את  הכל , ואותנו , אותו  ואת 

 

קרוננברג  עצרו , לקחו  אותנו  למשטרה , ושמו  אותנו  במעצר . בעל  הבית  לא 

 

הלשין  עלינו , ומחוסר  ראיות  שיחררו  אותנו  אחרי  3  ימי  מעצר . כמובן  כל 

 

הסחורה  הלכה  פייפן , אבל  זה  היה  עוד  נס  ותודה  ל-אל  שזה  נגמר  כך .

 

חזרנו  לבוכארה , ואז  לא  הסתכנתי  יותר  בנסיעות  ארוכות , אלא  מה  שאפשר 

 

במקום . אפשר  להגיד  שכל  היהודים , או  רוב  רובם  מאלה  שהגיעו  לבוכארה 

 

אחרי  המחנות  והפושולקס , התפרנסו  מסחר , רובם  בשוק  המקומי , ובנסיעות 

 

לעיר  הסמוכה  קגן . שם  הייתה  תחנת  רכבת  גדולה  ומרכזית , ולידה  שוק 

 

המציאות . אבל  עיקר  תעסוקתי  בזמן  האחרון  היה  השוק  המקומי . עשיתי 

 

שותפות  עם  הניק  אוקמן  ז"ל . הוא  היה  חייט , קניתי  בדים , והוא  תפר 

 

מהבדים  מכנסיים  לגברים . כל  יום  יצאתי  לשוק  ומכרתי  את  המכנסיים .  עם 

 

הרווח  התחלקנו , כמובן  אם  הזדמן  לי  איזו  עסקה  אחרת , התחלקנו  עם  הרווח

 

היינו  שותפים  מלאים  לכל  דבר .  אקמן  היה  גר  עם  ארנה , שנמצאת  היום  בתל

 

אביב . אתם  חיים  ונתי  זוכרים  במי  מדובר .

 

בבוכארה  כל  יום  הלכתי  לשוק , ומכרתי  את  המכנסיים  שהניק  תפר , ובצהריים

 

חזרתי  לדירה  שלהם . ארנה  בישלה  לי  כל  יום  צהריים , כמובן  את  הבשר 

 

והירקות  אני  סיפקתי . היה  לנו  סידור  מסויים , אבל  את  הבישול  והשירות

 

קיבלתי  חינם  אין  כסף , ואני  זוכר  לה  את  זה  עד  היום . היינו  ידידים  טובים ,

 

לא  היו  שום  סודות  בינינו . כשהיחסים  בין  הניק  וארנה  היו  מתוחים , ניסיתי

 

תמיד  לעזור  לה .

 

היחסים  בין  היהודים  המקומיים  הבוכארים , ובין  היהודים  הפולנים , התהדקו ,

 

שיתוף  הפעולה  היה  מלא , בעיקר  בתחום  הדתי . נפתחו  בתי  כנסת  רבים  ,

 

מקוואות  שוחטים , וגם  בית  הקברות  היהודי  טופח . השלטונות  העלימו  עין  מן

 

הפעילות  של  היהודים  הזרים , האורחים , בענייני  הדת , וגם  במסחר . היהודים 

 

המקומיים  תפסו  טרמפ , ונהנו  מזה .

 

פעם  הייתי  מעורב  בעיסקה  לא  כשרה , לא  אני  הייתי  היוזם . מבנה  נטוש  גבל 

 

עם  החצר  שלנו , איפה  שהיו  גרות  שתי  משפחות  יהודיות  דתיות  מווילוטשקה,

 

גם  אני  גרתי  שם . במבנה  הנטוש , המשטרה  מצאה  כמה  עורות  מעובדים ,

 

קאראקול , כנראה  גנובים , זה  היה  נחשב  כדבר  יקר  מאד .  כל  הדיירים  של

 

אותו  חצר  נעצרו , כולל  אני . ישבנו  כמה  ימים  בבית  המעצר  ושוחררנו , אני

 

זוכר  איך  כולם , החברים  והחברות , כולל  מירה , שהחברות  שלנו  הייתה  אז

 

בראשיתה , שמחו  מאד  לשחרורי . האמת , מהעיסקה  הלא  כשרה  הזאת ,

 

שבמקרה  תפסתי  טרמפ , נשאר  לי  רווח  של  אלפי  שקלים , הרבה  מאד  כסף .

 

בדירה  הזאת  חליתי  במלאריה . קיבלתי  חום  גבוה  מאד , עד  40  מעלות  חום

 

בשעות  מסוימות  ביום . מירה  ועוד  חברים  במקום  באו  וטיפלו  בי . באותה

 

תקופה , החברות  עם  מירה  התהדקה , ונהפכה  לאהבה  כנה  ואמיתית , ב"ה

 

עד  היום  הזה , יש  לי  זכרונות  נעימים  מהדירה  הזאת , שכללה  חדר  אחד  על

 

הגג , בלי  שירותים .  להגיע  לחדר  היינו  צריכים  לעלות  קומה  על  מדרגות , שהיו

 

ספק  מדרגות  ספק  סולם , שעמד  בחצר , ונשען  על  הקיר . יחד  עם  הכל  הייתי 

 

מסודר , וניהלתי  סדר  חיים  רגיל . ניקיתי , כיבסתי  ובישלתי  לבד . בשבתות  היה 

 

שולחן  ערוך  עם  מפה  ומאכלים  טובים . לפעמים  כיבדתי  את  החברים 

 

מהמטעמים  שלי . תמיד  קצרתי  קומפלומנטים , ובמיוחד  מהחברה  שלי . כמובן 

 

שזה  נעם  לי . אחר  כך  החלפתי  דירה . עברתי  לגור  בקירבת  משפחת  ברינגר . גם 

 

כאן  הדירה  שלי  הייתה  על  הגג , שהיה  צמוד  לחדר  של  משפחת  ברינגר .

 

ההרגשה  והתנאים  היו  הרבה  יותר  טובים . כבר  לא  הייתי  בודד . בערבים 

 

ובשבתות  טיילנו  ביחד . היה  עם  מי  להתייעץ , כולם  התפרנסו  ומצאו  דיור . רוב 

 

הבתים  היו  פרמטיביים , בנויים  מחימר . אינסטלציה  סניטרית  לא  הייתה 

 

קיימת , גם  חשמל  ומים  לא  היו  ברוב  הגדול  של  הבתים . בלילה , הדירה 

 

הייתה  מוארת  ע"י  מנורות  נפט . בדליים  היו  מביאים  מים  מהברז  העירוני ,

 

תמורת  תלושים  שקנינו  בכסף . בבוכארה  הייתה  קהילה  יהודית  בת  מאות 

 

שנים . בוכארה  עיר  מחוז  עתיקת  יומין . המשטר  היה  פעם  מלכותי . המלך  היה 

 

עמיר , ובשפתם  "עמר" . האוכלוסיה  הייתה  מורכת  מאוזבקים  מוסלמים . עיר 

 

גדולה . תחבורה  ציבורית  בתוך  העיר  לא  הייתה  קיימת . כלי  התחבורה 

 

הפופולרי  והעמיד  ביותר  היה  חמור . מזג  האויר  בקיץ  חם  מאד . החורף  קצר ,

 

הגשמים  בחורף  חזקים , לפעמים  ירד  שלג  קל . בזמן  הגשמים  התמוטטו 

 

לפעמים  קירות  הבתים  וחומות  מסביב  לחצרות . לכל  בית  הייתה  חצר 

 

ומסביבה  חומה  די  גבוהה . בקיץ , אנשים  ישנו  בלילות  בחצרות . הלחות  הייתה 

 

נמוכה . רוב  החצרות  לא  היו  מרוצפות . קשה  היום  להבין  איך  אנשים  חיו  אז 

 

בתנאים  כאלו , בלי  מקרר  בחום  של  שלושים  ארבעים  מעלות  בקיץ , בלי  

 

חשמל , בלי  שירותים  סניטרים , מקלחת  או  אמבטיה , דברים  כאלו  בכלל  לא 

 

היו  קיימים . מה  שהיה  בביתם  של  העשירים , ממש  איני  יודע . לא  נפל  בזכותי 

 

לבקר  אצלם . ובכל  זאת  החיים  התנהלו  כסדרם . אנשים  היו  מרוצים , לא  אגיד

 

מאושרים . אבל  לא  שמענו  תלונות  או  מריבות  וקיטורים . אפשר  לומר  שהרוב 

 

היו  שמחים  בחלקם . אסור  לשכוח , השנים  שהיינו  בבוכארה  היו  1941-1946 ,

 

זמן  מלחמת  העולם  השנייה . היינו  רחוקים  מאד  מזירת  הקרבות . מהבחינה 

 

הזאת  היינו  בטוחים  לגמרי , זה  דבר  חשוב  מאד . היהודים  התאקלמו  מהר 

 

מאד  במקומות  החדשים . נוצרו  קשרי  ידידות  עם  המקומיים , ולאט  לאט  היינו 

 

חלק  מהנוף . יש  לציין , לא  רק  בבוכארה  התיישבו  יהודים  מפולניה , גם  בהרבה   

 

מקומות  אחרים , כמעט  בכל  עיר  בקאזאכסטאן , ובמחוזות  אחרים .

 

בחוג  שלנו  נוצרו  כמה  זוגות : משה  וסלה , יונה  וגיטל  ז"ל , נחום  ומלה , מירה 

 

ואני , ועוד  רבים  רבים  אחרים  שאתם  לא  מכירים . הסתדרנו  וחיינו  חיי  יום

 

יום . אבל  לי  הייתה  דאגה  שכירסמה  בבטני : מה  נשמע  בבית , בוויליטשקה ?

 

מה  שלום  ההורים , האחים  והאחיות  ושאר  הקרובים . לא  חלמתי  אז  שלא 

 

אזכה  לראותם , אף  אחד  מהם  לעולם ...

 

במאי  1945  נגמרה  המלחמה  בנצחון  על  הפשיסטים  הגרמנים . השמחה  הייתה 

 

גדולה , במיוחד  אצל  היהודים . בד  בבד , הדאגה  והפחד . הציפיות  לשמוע  מה 

 

קרה  עם  ההורים , המשפחה , עם  כולם , לא  נתן  לי  מנוחה . בזמן  המלחמה  לא 

 

היה  שום  קשר  עם  ארץ  אחרת . הדואר  לא  פעל  מחוץ  לגבולות  רוסיה ,

 

טלויזיה  לא  הייתה  קיימת , גם  רדיו , אפשר  להגיד , לא  היה  בבוכארה  אז .

 

אינני  זוכר  אם  היו  עיתונים  יומיים . אני  לא  ראיתי  ולא  קראתי  עיתון  יומי 

 

או  שבועון . החדשות  הגיעו  אלינו  דרך  שמועות  וסיפורים . ייתכן  שבמקומות 

 

ממשלתיים  ובריכוזים  ציבוריים  היה  רדיו , ומשם  הגיעו  השמועות  והחדשות .

 

בחיי  היום  יום  לא  חל  שינוי . היום  הצטרף  לאתמול  ולשלשום , ומשום  מה ,

 

לא  מצפים  שהמחר  יהיה  שונה . איך  קוראים  למצב  כזה , "שיגרה" , אנחנו 

 

מנותקים  מהמציאות , כאילו  לא  קרה  כלום  בעולם  שלנו . מידי  פעם  שומעים 

 

חדשות  שונות , לא  יודעים  אם  הן  אמיתיות . אבל  הזמן  עושה  את  שלו , הוא 

 

לא  עומד  דקה  אחת  בלי  להרגיש , בלי  לשאול , בלי  להגיד  שלום , הוא  עושה 

 

את  שלו , רץ  ורץ  ורץ . לנו  נדמה  לפעמים  שהוא  רץ  כצבי , ובפעם  אחרת  הוא 

 

זוחל  כצב , ותמיד  הטעות  שלנו . פעם  קראתי  ספר , נדמה  לי  של  טולסטור .

 

כתוב  שם  על  כל  התיק - תק  של  השעון . אנחנו  מזדקנים , אמת  לאמיתה . כאן , 

 

בבוכארה , שמענו  שהמלחמה  נגמרה , פרטים  מדויקים , אך : איך ? מתי ? מה 

 

קורה  בכל  המקומות  שהיו  תחת  הכיבוש  הגרמני , ובמיוחד  בפולין . מה  שלום 

 

היהודים  שם , ובכל  אירופה ? לא  ידענו  כלום . לא  היה  לנו  מושג  שהיו  מחנות 

 

ריכוז  ומשרפות . ידענו  שהגרמנים  רצחו  יהודים  בכמה  מקומות  בהתחלת

 

המלחמה . תיארנו  לעצמנו  שהיהודים  סבלו  תחת  הכיבוש  הנאצי , אבל  האמת 

 

המרה  הייתה  רחוקה  מאיתנו . היינו  עסוקים  בחיי  היום  יום . חשבנו  שאיכשהו 

 

נחזור  הבייתה , להורים  ולמשפחה , ונספר  להם  מה  עבר  עלינו , ונצפה  

 

לתגובתם . הדאגה  כירסמה  בליבי . חשבתי  הרבה  על  הבית  ועל  היקירים . פעם 

 

עברה  מחשבה  בראשי , לכתוב  מכתב  הבייתה  עם  דרישת  שלום  ממני .

 

המלחמה  נגמרה . אולי  קיים  קשר  דואר  מרוסיה  לחוץ  לארץ , וגם  אם  לא , לא 

 

הפסדתי  הרבה . כתבתי  מכתב  קצר  " אני  נמצא  בבוכארה . אני  ב"ה  בריא ,

 

מרגיש  טוב , לא  חסר  לי  שום  דבר " . ביקשתי  תשובה  מהירה  ופרטים , מה 

 

נשמע  בבית .

 

בסוף  1945  קיבלתי  גלויה  מתאריך  3.10.45  מוויליטשקה , כתובה  בשפה  פולנית 

 

ע"י  מר  צלנר  שהכרתי  אותו  כבן  עירי , והוא  מודיע  לי  שההורים  וכל  

 

המשפחה , עם  יתר  היהודים מוויליטשקה  אינם  בחיים . כולם  נשלחו  ב - 27.8.42          

 

למחנה  השמדה  בלזץ , י"ד  אלול , ושם  נשרפו  בכבשנים .

 

כמובן , הידיעה  הזאת  גרמה  לי  להרבה  כאב , בכי  ועגמת  נפש . לא  יכולתי 

 

להתרגל  למחשבה  שלעולם  לא  אראה  יותר  את  ההורים , האחים  והאחיות .

 

חשבתי  בליבי : בטח  מישהו  ממשפחה  גדולה  כזאת  נשאר  בחיים , וכשנחזור 

 

הבייתה  אחפש  ואמצא , אבל  לצערי  לא  כך  היה . הייתי  ממורמר  ומדוכא .

 

סבלתי  בשקט . בכל  זאת  קיויתי  שאולי  מר  צלנר  טועה , וחלק  מהמשפחה  ניצל 

 

וקיים . בלילות  שכבתי  במיטה . לא  יכולתי להירדם . בעיניים  עצומות  ובחושך 

 

מוחלט  ראיתי  את  כולם  ביחד , וכל  אחד  לחוד . שעות  על  גבי  שעות  ניהלו 

 

מחשבותיי  דו - שיח  עם  היקרים . לפעמים  נפתח  פתח  קטן , סדק  של  תקוה .

 

נאחזתי  בה , לא  רציתי  להיפרד  ממנה . לצערי , היו  אלו  תקוות  שוא .

 

קבעתי  לעצמי  תאריך  ליום  הזכרון  של  ההורים  והיקרים - י"ז  אלול .

 

אנחנו  נמצאים  עכשיו  בסוף  שנת  1945  בבוכארה . עברה  חצי  שנה  מאז  תום 

 

המלחמה , מלחמת  העולם  השנייה . שנה  מאוד  היסטורית  ליהודים , לאירופה 

 

ולעולם  כולו . בזמן  שאני  כותב  את  הזכרונות  האלו , עכשיו , בתל  אביב , השנה 

 

היא  1995 . עברו  חמישים  שנים . אז  הייתי  צעיר  בן  עשרים  ושבע . היום  אני  די 

 

מבוגר . אני  מודה  לה'  שבגילי , שבעים  ושבע , אני  מתפקד  בע"ה  טוב . תפילתי 

 

היא  שה'  יהיה  בעזרתי , יתן  לי  ולמשפחתי  בריאות  ותבונה , שנוכל  להמשיך 

 

ולתפקד .

 

את  התקופה , שנת  1945 , כשהייתי  בבוכארה , אני  זוכר  טוב  מאוד . את 

 

המציאות , כשרואים  סרטים  דוקומנטריים  ותמונות  בטלוויזיה  מהזמנים  ההם 

 

באירופה , ואני  מסתכל  במראה  בוכארית  באותה  תקופה , קשה  לי  להאמין 

 

שיכול  להיות  שינוי  כזה  גדול . אני  מדבר  על  המחצית  השנייה  של  1945 , לאחר 

 

המלחמה .  באירופה , אנשים  מילאו  את  הרחובות  במליונים . כולם  השתוללו ,

 

רקדו , התחבקו  והתנשקו  אחד  עם  השני  מרוב  שמחה . את  החיילים  חנקו 

 

מאהבה . החיה  הנאצית  הובסה . אירופה  חופשית . הנמלים  ותחנות  הרכבת 

 

מלאי  אנשים . אם  מחבקת  בן  שחזר  מהגהינום . רעייה  כורכת  את  ידיה  מסביב 

 

לצווארו  של  בעלה . חייל  מחזיק  בידיו  ומנשק  את  בנו  שנולד  בזמן  היעדרו .

 

כולם  בוכים  משמחה . ההתרגשות  עצומה . כל  רגע  חדשות  טראגיות . הכל  תוסס 

 

וחי , ובמראה  הבוכארית , אותה  תקופת  1945  אחרי  המלחמה , כאילו  לא  קרה 

 

כלום . השמועות  באות  באיחור , והן  לגמרי  יבשות . אין  שום  התלהבות , החיים 

 

מתנהלים  כהרגלם , ממש  שיגרה . בלב  היהודים  שמחה  מעורבת  בפחד . מפחדים 

 

לשמוח . בסופו  של  דבר , בוכארה  נמצאת  ברוסיה , ורוסיה  היא  המנצחת 

 

במלחמה על  הגרמנים . אין  תרועות  גיל  ושמחה , אין  הכרזות , אין  תופים, אין

 

אסיפות , אין  נאומים , כלום . קשה  לי  להבין  למה , ומה  הסיבה . גם  הבנים

 

שלהם  הביאו  את  הניצחון . אני  רק  מביא  את  הרגשות  שלי  מהזמנים  ההם . יש 

 

לציין  שלא  הייתה  אז  טלוויזיה , גם  רדיו  לא  היה  לנו , וגם  עיתונים  לא  היו 

 

לנו .

 

השנה , תחילת  1946 . בבוכארה  נפוצו  שמועות  שבקרוב  נוכל  כל  אחד , מי 

 

שרוצה  להירשם , ולחזור  הבייתה  לפולניה . כמובן  שכל  היהודים    מפולין 

 

נרשמו . גם  הרבה  יהודים  מרוסיה  וממקומות  אחרים  תפסו  טרמפ . היו  פה 

 

ושם  נישואים  פיקטיביים  או  פעולות  אחרות , במגמה  לנסות  ולצאת  מרוסיה .

 

במאי  1946 , שנה  אחרי  תום  המלחמה  התקיים  הדבר , הטרנספורט  הראשון 

 

יצא  לדרך  אחרי  שהייה  של  חמש  שנים . בבוכארה  היו  שלושה  טרנספורטים ,

 

קבוצה  גדולה  של  מאות  אנשים . אנחנו  נסענו  בקבוצה  השנייה . עמדו  לרשותנו 

 

רכבת  עם  הרבה  קרונות  משא  ריקים , וזה  הכל . כל  אחד  בחר  לעצמו שותפים ,

 

מכרים , לקרון  שלו . במקום  מסוים  בקרון  היה  חור  ברצפה . חור  גדול , והיה 

 

תקוע  שם  משפך  גדול  מפח , ששימש  לבית  שימוש . זה  היה  כל  הריהוט . שם 

 

עשינו  את  הצרכים  שלנו  במשך  כמה  שבועות . כמובן  שהתארגננו . עשינו 

 

מחיצות  מהשמיכות  שלנו  מסביב  למשפך . כל  קרון  היה  חייב  להכיל  מספר 

 

נפשות , אינני  זוכר  בדיוק  כמה , בסביבות  העשרים . שכבנו  על  הרצפה . היו  לנו 

 

מיטלטלים , שמיכות , אולי  פה  ושם  מזרן . היה  קצת  צפוף , לא  הייתה  פרטיות,

 

כמובן  שלא  היה  נוח , אבל  עד  כמה  שזה  מצחיק , בשבילי  זו  הייתה  חוויה .

 

לעומת  הנסיעות  הקודמות  שלי  בזמן  שהייתי  אסיר , לכל  אחד  היו  קצת 

 

חבילות  בגדים , מזון  ודברים  חיוניים . מדי  פעם  נעצרה  הרכבת  למשך  מספר

 

שעות . אז  ירדנו , עשינו  מדורה  ובישלנו  ארוחה  קלה , מרק  תה  קפה . כל  אחד 

 

חיפש  עצים , ענפים , קרשים , קיסמים , קרטונים . הרכבת  עשתה  את  ההפסקות 

 

בדרך  כלל  מחוץ  לעיר , וזה  הקל  עלינו  מבחינת  הבישול . כשהתקרבנו  לגבול 

 

הפולני , אמרו  לנו  שאנחנו  צפויים  לחיפוש  מדוייק , לפני  שחוצים  את  הגבול .

 

חילקנו  את  דברי  הערך , שלא  יהיו  מרוכזים . חבל  לי  על  היומן  שכתבתי  משנת 

 

1941  עד  שנת  1946 . השמדתי  אותו . יומן  גדוש  חוויות  ותיאורים  של  תקופה 

 

מעניינת  בחיים . תכשיטים  ומטבעות  זהב , החבאנו  בכל  מיני  מקומות , וחיכינו 

 

בדריכות .  התברר  שהייתה  זו  אזעקת  שווא . עברנו  את  הגבול  הפולני  נסיעה ,

 

אפילו  לא  התעכבנו , והגענו  מהר , יחסית  לקראקוב , לתחנת  הרכבת . לא 

 

יכולתי  להתאפק , השארתי  את  כל  החפצים  שלי  ברכבת  ויצאתי . מכאן ,

 

המרחק  הבייתה  הוא  כשנים  עשר  קילומטרים . אני  נוסע  לוויליטשקה . היום 

 

יום  ראשון  בשבוע . השעה  שלוש  אחר  הצהריים . אמרתי  לחברתי  מירה  שאני 

 

נוסע  הביתה , ולא  אתעכב  הרבה , ואשתדל  לחזור  מהר  ולתפוס  אותה  עוד  כאן.

 

אם  לא  אספיק , יודע  אני  שכיוון  הטרנספורט  הוא  שטצין , הגבול  הצפוני  של 

 

פולניה , ואשיג  אותם  ברכבת  נוסעים  רגילה . אחרי  נסיעה  של  חצי  שעה 

 

באוטובוס , אני  בוויליטשקה . כאמור , יום  ראשון  אחרי  הצהריים , היום  יום  

 

שבתון  של  הנוצרים . החנויות  סגורות . גם  החנות  שלנו  סגורה . הרחובות  כמעט 

 

ריקים . פחדתי  בגלל  השמועות  שדיברו  על  כך  שהיו  הרבה  מקרי  רצח  ע"י 

 

הפולנים . בעיר  קלצה  היה  פוגרום  אחרי  המלחמה , ונהרגו  שם  ארבעים  ושניים 

 

יהודים , והרבה  נפצעו . אני  עצבני . כל  חנות  מזכירה  לי  את  הבעלים , וכל  בית 

 

מזכיר  לי  את  הדיירים . החושים  שלי  מחודדים  ביותר , אני  ער  ביותר  ונזהר .

 

העיניים  שלי  סורקות  את  כל  מה  שאפשר . הפסיעות  מובילות  לכיוון  הבית .

 

פעימות  הלב  חזקות  וקצובות , עוד  מדרגה  ומולי  דלת  הכניסה . האצבע  קצת 

 

רועדת  אבל  ממלאת  את  תפקידה . לאחר  דפיקה  עדינה  הדלת  נפתחת . מולי 

 

עומדת  בחורה  פולניה . אני  מבקש  רשות  להיכנס  ועומד  במטבח  שלנו , מזהה 

 

כמה  פריטים . משתדל  לא  להיות  סקרן , אפילו  לא  להסתכל  בעיניים  מסביב .

 

אני  מציג  את  עצמי : " שמי  קליין , אנחנו  היינו  גרים  כאן  לפני  המלחמה " ,

 

ומוסיף  " לא  באתי  לחפש  רכוש  שאבד , ואין  לי  שום  דרישות . אני  רק  מבקש 

 

אינפורמציה , במידה  ויש  לכם , או  איזו  תמונה , מזכרת , מכתב  או  ידיעה " .

 

השתדלתי  לא  להראות  פחד  או  מבוכה . הם  ענו  לי  לגמרי  לא  באדיבות  שהם 

 

קנו  את  הדירה  ממשפחה  פולנית , לא  יודעים  כלום  ולא  מכירים . "חבל"

 

אמרתי . התנצלתי  על  ההפרעה , ויצאתי . הצעדים  המהירים  שלי  מכוונים 

 

לתחנת  הרכבת  או  לאוטובוס  לקראקוב , מה  שיבוא  קודם . כל  הדרך  הסתכלתי 

 

אחורה  מרוב  פחד . רציתי  לגשת  למשפחת  צילנר , ממנו  קיבלתי  את  הגלויה 

 

לבוכארה , אבל  ויתרתי , אני  חושב  שעשיתי  זאת  בגלל  הפחד . ידעתי  ששכן 

 

שלנו  חזר  מרוסיה  לפניי , ונרצח  ע"י  הפולנים . כשהיינו  עוד  בבוכארה  היו 

 

שמועות  שהפולנים  הורגים  יהודים  שבאים  לחפש  את  רכושם . הייתה  גם 

 

שמועה , שאחד  מהאחים  קרוננברג , שהיו  איתי  יחד  במחנה  45 , ואחר  כך  גרתי 

 

אצלם  בבוכארה , נרצח  ע"י  הפולנים . אגב , השמועה  הזאת  לא  הייתה  נכונה .

 

פגשתי  את  שניהם , כאן  בתל  אביב . אחרי  שנתיים  בערך  הייתי  בחזרה 

 

בקראקוב .  בינתיים , הרכבת , הטרנספורט  שלנו , עזב  את  קראקוב . גרוע  מזה ,

 

הוא  גם  שינה  כיוון , דבר  שלא  עלה  כלל  על  דעתי . נסעתי  צפונה  ברכבת 

 

נוסעים . ערכתי  מרדף  אחרי  הטרנספורט . כל  הדרך  אני  עומד  על  יד  החלון 

 

וסורק  את  הסביבה . יורד  מדי  פעם , שואל  ומתעניין . בלילות  ישנתי  בתחנות 

 

הרכבת  על  ספסלים  או  על  הרצפה . חיכיתי  בתחנות  יותר  גדולות  הרבה  הרבה 

 

שעות . אולי  הרכבת  שלנו  תגיע , לא  יכולתי  להבין  מה  קרה , לאיפה  נעלם  כל 

 

הטרנספורט , עד  שנודע  לי  על  שינוי  כיוון . בקיצור , לקח  לי  כמעט  שבוע  עד 

 

שמצאתי  אותם . התעייפתי  כהוגן , אבל  שמחתי , סוף  סוף  מצאתי  את  כולם ,

 

והם  שמחו  בשמחתי . 

 

הגענו  לשלזיה  התחתונה  אחרי  נסיעה  של  אלפי  קילומטרים  מבוכארה  עד  כאן,

 

וכאן , בשלזיה , הורידו  אותנו . לפני  המלחמה , המקום  הזה  היה  שייך  לגרמניה.

 

עכשיו  היו  שם  פולנים.  כל  אחד  היה  חופשי , ויכל  לנסוע  לאן  שרצה . אינני 

 

זוכר  איך  הגענו  ל"לאנג  בילאו" . המקום  היה  מוחזק  ע"י  הג'ונט  או  אונרה .

 

זה  היה  כמו  קיבוץ  דתי , מקום  מעבר  להמשך . היינו  שם  תקופה  קצרה .

 

כנראה , התנועה  הציונית  או  הסוכנות  ביחד  עם  הג'ונט  ניהלו  את  העסק . זה 

 

היה  מאורגן  לדתיים  לחוד , עם  מטבח  כשר . קיבלנו  מגורים  זמניים , אוכל , הם 

 

דאגו  להכל , לתחבורה , לסידורים , הם  גם  עשו  את  התכניות . הכוונה  הייתה 

 

להוציא  אותנו  כמה  שיותר  מהר  מהמקומות  או  מהארצות  שהם  תחת  השפעה 

 

קומוניסטית . זאת  משימה  קשה . "הבריחה" , זה  היה  השם  של  התנועה 

 

הציונית  מארץ  ישראל . הם  משכו  בחוטים  והבריחו  אותנו  באופן  לא  לגאלי 

 

לצ'כוסלובקיה , משם  לאוסטריה , ואחר  כך  לגרמניה  המערבית . בסוף  קיץ  1946 

 

הגענו  לבמברג , ושם  היינו  כשלוש  שנים . כמובן , עם  כל  המעברים  והטלטולים 

 

לא  היה  נוח  וקל , אבל  לא  נורא . היינו  צעירים , ועברנו  בחיים  דברים  יותר 

 

קשים . בגרמניה  היינו  עד  מאי  1949 , כל  הזמן  בבמברג , שם  התחתננו  בינואר 

 

 1947 , וגרנו  במחנה . התנאים  היו  לא  רעים . עסקנו  במסחר , אחדים  התעשרו 

 

ונשארו  בגרמניה . אימם  של  מירה  וזאב  הייתה  יחד  איתנו . בגרמניה  היו  הרבה 

 

יהודים  שחזרו  מרוסיה , וכל  אלה  שעברו  את  המחנות  בגרמניה  ונשארו  בחיים.

 

קראו  לנו  שארית  הפליטה . מדובר  במאות  אלפי  יהודים . חלק  גדול  משארית 

 

הפליטה  נסעו  לאמריקה . הג'ונט  והאונרה  היו  מעוניינים  שניסע  לאמריקה .

 

הסוכנות  היהודית  רצתה  שניסע  לישראל . הברירה  הייתה  אמריקה  העשירה  או 

 

ישראל  הענייה . אפשר  היה  להירשם  לכאן  או  לכאן . בינתיים  הכריזו  על 

 

ישראל  כעל  מדינה  יהודית . אמרנו  לעצמנו : די  גלויות . לא  היינו  עשירים , אבל 

 

היה  לנו  קצת  כסף . חשבנו  על  פרנסה  בישראל . קנינו מכונות , אבל  לא  הצלחנו,

 

הכל  הלך  לאיבוד . החלטנו , נוסעים  לישראל . נסענו  למארסיי  שבצרפת , עלינו 

 

לאניה  נגבה , לכיוון  ישראל . הים  לא  היה  שקט , לפעמים  סוער . הצפיפות 

 

גדולה  מאד . אמא  הייתה  בהיריון  עם  חיים . התנאים  הקשים , ההקאות  גרמו 

 

לה  הרבה  סבל . הסבתא  ז"ל  וזאב  היו  איתנו .

 

ב - 25  במאי  1949  הגענו  לישראל  באופן  לגאלי . הורידו  אותנו  בשער  עלייה 

 

חיפה . גרנו  באוהלים . משם  העבירו  אותנו  לחדרה , מחנה  פליטים  אגרובנך ,

 

אוהלים  והרבה  חול . גם  חמסינים  היו  קיימים  כבר  אז , וכיבדו  אותנו  בברכת 

 

ברוכים  הבאים . בהחלט  היה  קשה . השמועות  אמרו  שנצטרך  להישאר  שם 

 

הרבה  זמן . המדינה  עדיין  בחיתוליה , עלייה  המונית , קשה  לכולם . עושים 

 

חושבין : כמה  זמן  נשאר  עד  ללידה ? גם  הסבתא  לא  הייתה  בשיא  הבריאות .

 

החלטנו  על  דעת  עצמנו , בלי  שום  עזרה , ביוזמתנו , עזבנו  את  המחנה  אגרובנך .

 

שכרנו  דירה  של  חדר  אחד  ביפו , בלי  מטבח  ובלי  שירותים  צמודים . שם  גרנו 

 

חמש  שנים . שם  נולדו  חיים  ונתן . שם  גם  נפטרה  הסבתא  שרה  ברינגר ( שרה 

 

פירל ) ז"ל . מחובתי  להקדיש  כמה  מילות  הערכה  לאישה  הזאת , אותה  הכרתי 

 

מקרוב . החותנת  שלי , שרה  פירל  הייתה  אישה  חכמה . בגיל  צעיר  התאלמנה 

 

מבעלה , ונשארה  עם  חמישה  ילדים  בעיר  בלז - פולין . הילדים  הגדולים 

 

תאומים , משה  ויונה , היו  אז  במות  אביהם  בני  חמש  עשרה . אחריהם  מלה ,

 

מירה  וזאב . זאב  הקטן  היה  בן  שנתיים  במות  אביו . הם  נולדו  וגרו  אז 

 

בבלז"א , עיירה  קטנה  אבל  מפורסמת . עול  נוסף  נפל  על  צוארה - עול הפרנסה .

 

כאמור , המקום  היה  קטן  ודל . היה  הכרחי  לעזוב  ולחשוב  על  העתיד , וכך  גם 

 

עשו . עברו  מבלז"א  לאושוינצ'ין , שוב  מקום  מפורסם  "אושוויץ" . אושוויץ , לפני 

 

מלחמת  העולם  השנייה  הייתה  עיר  יהודית  טיפוסית  ותוססת . אח  של  מירה

 

היה  גר  שם  עד  1939 . שמו  היה  נתן  ברינגר . נתי , יבל"א  נקרא  על  שמו .  

 

משם  עברו  לביליץ' , עיר  תעשייתית  ומתקדמת . הילדים  קצת  גדלו , והתחילו 

 

לעבוד  ולהרויח . אז  פרצה  מלחמת  העולם  השנייה . ב - 1 לספטמבר  פרצה 

 

מלחמת  העולם  השנייה . הגרמנים  פלשו  לפולניה , וכך  זה  התחיל . לאמא  של 

 

מירה  היה  אינסטינקט  בריא . היא  הייתה  אישה  פיקחת , ואמרה : " אני  לא 

 

נשארת  אצל  היטלר " . למחרת , 8  לספטמבר , בשבת  ברחה  עם  ילדיה  רחוק  מן 

 

הבית . התברר  שזאת  הייתה  הרכבת  האחרונה  שאפשר  היה  לברוח  בה , וכך 

 

ניצלו  כולם .

 

אני  חוזר  עכשיו  לשנת  1949 , ליפו . כאמור , עזבנו  את  המחנה  והאוהל 

 

באגרובנך . ליפו  באנו  כחודשיים  לפני  שחיים  נולד . גרנו  עם  סבתא  וזאב . הכל 

 

בחדר  אחד . חיים  ונתי  הצטרפו  אלינו . היינו  שש  נפשות , קומפקטי  ונחמד ,

 

ב"ה . פרנסה  לא  הייתה  בשפע , גם  אוכל  בסיסי , כמו  בשר , דגים , חלב  וביצים ,

 

כמעט  לא  היו  בנמצא , פשוט  לא  היה  כלום . מדינה  בת  שנה . היה  קיצוב ,

 

חלוקה  של  מצרכים  חיוניים , אבל  המצרכים  החיוניים  לא  הגיעו  לחנויות . לא 

 

חילקו  ולא  קיבלנו , או  כמעט  לא  קיבלנו . סבתא  הייתה  אישה  חולה , שסבלה 

 

מהתקפות  בכיס  המרה . הסבל  שלה  היה  חרישי , לא  להעיר  חלילה  מישהו 

 

משנתו . היא  הייתה  מקבלת  את  הכל  באהבה , בלי  טענות  ודרישות . ברוב 

 

חכמתה , לא  התערבה  אף  פעם  בחייהם  של  הילדים  הנשואים . כולנו  גרנו  ביפו, 

 

משה , יונה , מלה , ואנחנו . קרובים  מאד  אחד  לשני . סבתא  הייתה  שומרת  על 

 

הכבוד  שלה , וזה  היה  הדדי .

 

בשנת  1953 , זמן  קצר  לפני  שעזבנו  את  יפו  ועברנו  לתל  אביב , סבתא  נפטרה .

 

יהי  זכרה  ברוך .

 

כשאני  כותב  סבתא , הכוונה  היא  לסבתא  של  חיים  ונתי  מצד  האם .

 

ביפו  היינו  גרים  בצפיפות  רבה , בעוני  ובדוחק . בשנת  1955  עזבנו  כולם , יונה ,

 

משה , מלה  ואנחנו  את  יפו , ועברנו  לדירות  מרווחות . המצב  הכלכלי  השתפר 

 

בהרבה . חבל  שסבתא  לא  זכתה  לראות  את  השינוי  הזה .                    

 

 

 

השורשים  של  משפחת  ברינגר

 

 

אבא  של  אמא  שלכם , של  מירה  קליין , היה  חיים  לייב (יהודה) .

 

חיים  לייב  (יהודה) ז"ל  בן  זאב  ומלכה  ברינגר , נולד  ונפטר  בבלז"א . אישתו 

 

הראשונה , פייגולי , הייתה  אימם  של  אהרן , לאה  וחנה  מאורוגוואי . את  חנה 

 

אתם  מכירים . הבת  שלה  פאני (פייגלי) . מלאה  נשאר  בן . הוא  גם  כן  חי 

 

באורוגוואי . שמו  וולביל (זאב) .

 

לחיים  לייב  ופייגלי  היו  עוד  שני  בנים , נתן  ומנדל  שהושמדו  בשואה . עם 

 

משפחתי  הם .

 

אמא  של  מירה  קליין  הייתה  שרה  פירל  ז"ל , בתם  של  שמחה  ומירל  רובין 

 

ממוסטא , על  יד  בלז"א . סבא  של  אמא , שמחה  בן  משה , ומשה  בן  מרדכי 

 

אליהו . הוא  היה  הגבאי  הראשון  אצל  הרבי  ר'  שלום  זצ"ל . ממייסדי  שושלת 

 

חסידי  בלז"א , ומראש  היושבים  של  בלז"א . סיפרו  לי  שהיה להם  מכתב ,

 

מגילת  יוחסין , שהם  נכדים  של  השך .

   

        

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשנת  1955  עברנו  לגור  בתל  אביב , יד  אליהו , מקום  בו  אנו  גרים  עד  עצם 

 

היום  הזה . חיים  היה  אז  בכיתה  א' , ונתי  בן  שנתיים  וחצי . גודלתם  וחונכתם 

 

כאן  ב"ה  בהצלחה . היום  אתם , חיים  ונתי , ב"ה  גדולים , נשואים , ולכם  ילדים 

 

שהם  הדור  השלישי . אני  תקוה  ומתפלל  לה'  שהילדים  שלכם  ילכו  בדרכיכם 

 

ויקימו  דורות  לתהילה  ולתפארת .

 

 

ה'  יהיה  תמיד  איתכם  ובעזרכם .

 

שיישאר  שלום  בארצנו  ובעולם .

 

 

מכאן  ואילך , אתם , חיים  ונתי , זוכרים  ויודעים  את  ההמשך .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהתחלתי  לכתוב , כוונתי  הייתה  להשאיר  לכם  מידע  על  השורשים . לצערי ,

 

נשארתי  לבד  מכל  המשפחה , ואם  לא  אספר  ואכתוב , אתם  לעולם  לא  תדעו ,

 

הכל  ילך  לטמיון . עכשיו , לאחר  שהעליתי  את  הדברים  על  הכתב  יש  סיכוי ,

 

אם  מישהו  ירצה  פעם  להמשיך , תהיה  לו התחלה .

 

תוך  כדי  כתיבה , הבאתי  בכתב  גם  את  קורות  חיי , בקיצור , של  בחור  צעיר  בן 

 

עשרים , שהמלחמה , מלחמת  העולם  השנייה , שינתה  את  חייו , והמציאות 

 

אילצה  אותו  להיפרד  ממשפחתו  האהובה , ולבד , בלי  שום  עזרה , סיכוי 

 

ותוכנית , עוזב  את  הכל , משפחתו , סביבתו  ומולדתו , ובורח  אל  הבלתי  נודע .

 

בזמן  שמשתוללת  מלחמה  אכזרית  באירופה , ובכל  הארצות  השכנות , ייתכן ,

 

ייתכן  מאד , לו  הייתי  יודע  שאני  נפרד  ממשפחתי  לעולמים , הייתי  נשאר  

 

עימם , וגם  יתכן  שסופי  היה  כסופם . אבל  כל  אחד  וגורלו , ולפעמים  בן  אדם 

 

אינו  אדון  לגורלו , וההשגחה  מובילה . תמיד  אנחנו  צריכים  להודות  לה'  על  רוב 

 

חסדיו . 

 

האסון  הגדול , החורבן , ההרס , השואה  הנוראה  שפקדה  את  עמנו , זהו  דבר  לא 

 

מובן  ולא  פשוט . יש  הרבה  שאלות , ותשובות  אין .

 

 

נסתרות  דרכי  אלוקים , ולא  דרכינו  דרכיו .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברצוני  לסכם  פרטים  ותאריכים  שידועים  לי  על  משפחתי  הקרובה .

 

 

אבי  ז"ל : קליין  חיים  בן  שמואל . נולד  בשנת  1885  בעיר  קז'אנוב , פולין .

 

נרצח  בי"ד  אלול  תש"ב  1942  ביערות  NIEPOLOMICE  על  יד  וויליטשקה , בהיותו 

 

בן  חמישים  ושבע .

 

 

אימי  ז"ל : קליין  ליבה  בת  יעקב  וברכה  צולמן . נולדה  בשנת  1886  בווישניץ 

 

שבפולין . נרצחה  ונשרפה  במחנה  השמדה  בלזץ  בפולין  בסוף  אוגוסט  1942 ,

 

בהיותה  בת  חמישים  ושש .

 

 

להורים  שלי  היו  אחד  עשר  ילדים , ואלה  שמותם :

 

1. צירל - צ'שקה : הבת  הבכורה . נולדה  בוויליטשקה  בשנת  1909  בערך . הייתה 

 

נשואה  לחיים  זילברברג . הם  היו  גרים  בואסלו  שבפולין . נולד  להם  ילד  בזמן 

 

המלחמה . אחרי  חיסול  כל  היהודים  מוויליטשקה  באוגוסט  1942 , צ'שקה 

 

הסתתרה  עם  בנה  אצל  איכר  פולני  על  יד  וויליטשקה . כנראה  הייתה  הלשנה .

 

הגרמנים  תפסו  אותם  וירו  בה  במקום . אני  מניח  שכאשר  נרצחה , היא  הייתה 

 

בת  שלושים  ושלוש - שלושים  וארבע . מה  גורל  הילד  ושמו , אינני  יודע .

 

 

2. שמואל : נולד   ב - 1911  בערך , ונפטר  בהיותו  ילד .

 

 

3. מלכה : נולדה  ב - 1914  בערך  בוויליטשקה ,ונפטרה  בהיותה  ילדה .

 

 

4. הלה - הדס : נולדה  ב - 1916  בערך . היא  הייתה גדולה  ממני  בשנתיים . אחרי  

 

גירוש  כל  היהודים  מוויליטשקה  באגוסט  1942 , היה  הסתתרה  אצל  משפחה 

 

פולנית  בכפר  על  יד  קראקוב  יחד  עם  יענקל'ה  זינגר , שהיה  אז  תינוק  בן 

 

שנתיים - שלוש . האיכר  הפולני  שהסתיר  אותם  חשד  שהלשינו  לגרמנים . ציווה 

 

את  הלה  לברוח , ואת  הילד  מסר  למשטרה  הגרמנית  בקראקוב . במקרה , נודע 

 

 

הדבר  לאביו  של  יענקל'ה , והוא  קיבל  את  הילד  חזרה . את  יענקל'ה  זינגר 

 

אתם  מכירים . הלה  ברחה  ליערות  ניפולומיצה  ולא  חזרה  משם . היא  הייתה 

 

אז  בת  עשרים  ושש - עשרים  ושבע .

 

 

5. יעקב : זה  אני . נולדתי  בוויליטשקה  בשנת  1918 . אני  הילד  החמישי 

 

במשפחה . הגורל  היטיב  עימדי  ונשארתי  יחיד  מכל  המשפחה . מה  זכויותיי ,

 

ולמה  דווקא  אני , לה'  הפתרונות . בזמן  המלחמה  עברתי  תקופות  קשות , וב"ה 

 

שרדתי  ונשארתי  בחיים , וב"ה , הצלחתי  להקים  משפחה . אני  מודה  לה'  על  כל 

 

החסד  שעשה  עימי , ומתפלל  שה'  יהא  בעזרי  ובעזרת  משפחתי , הוריי  היקרים 

 

והקדושים , אחיי  ואחיותיי , שתהיו  כולכם  מליצים  ישרים  לי , לאשתי , לבניי ,

 

לכלותיי  ולנכדים  שלנו , ושישרור  שלום  בארצנו .

 

 

6. זלמן : נולד  ב - 1920  בערך - נפטר  בהיותו  ילד .

 

 

7. רבקה : נולדה  ב - 1922  בערך . הושלכה  למחנה  השמדה  בלזץ  יחד  עם  יתר 

 

משפחתי  בסוף  אוגוסט  1942 .

 

 

8. שרה - סלה : נולדה  ב - 1942  בערך . את  שמונה  עשרה  שנות  חייה  גמרה 

 

בתאי  הגזים  ובמשרפות  בבלזץ  בשנת  1942 .   

 

 

9. חנה - אמדל : נולדה  ב - 1926  בערך  ונפטרה  ב - 1929 . אני  זוכר  את  יום 

 

הפטירה  שלה . היה  אז  חורף  קר .

 

 

10. צבי - יוסף  : נולד  ב - 1928  בערך . אחרי  הגירוש  של  שנת  1942  הוא  היה 

 

במחנה  עבודה  "סטאלובה  וואולה" בפולין , ושם  גמר  את  שש  עשרה  שנות  חייו. 

 

 

 

 

 

11. ארהם - דוד : נולד  ב - 1930  בערך . הוא  היה  האח  הצעיר . עדיין  לא  הגיע 

 

למצוות . בלזץ  הייתה  דרכו  האחרונה , והוא  בן  שתים  עשרה  בלבד .

 

 

 

סיכום  עצוב  של  משפחה  יהודית  ממוצעת  שהושמדה  בשואה  ע"י  הגרמנים 

 

בשנות  מלחמת  העולם  השנייה  1939-1945 .  ה'  יקום  דמם .

 

 

 

 

אני  רוצה  להוסיף  משפט  אחד  שיישמע  במובן  מסוים  אכזרי . המשפחה  שלנו 

 

יכולה  להיחשב  כמשפחה  ברת  מזל . יש  לה  זכר .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארגון  יוצאי  ויליצ'קה  בישראל  הוציא  ספר  זכרון  שנדפס  בשנת  תשמ"א , 1980.

 

שם  הספר  "קהילת  וילצ'קה" .

 

בספר  יש  מדור  בשפה  הפולנית , כולל  עדות , יומן , מחקר  וזכרונות .

 

 

אני  רוצה  לתרגם  מפולנית  לעברית  שני  דברים :

 

1. את  עדותו  של  מנשה  הולנדר  שנשלחה  ל"יד  ושם" .

 

 

2. קטע  מיומן  שכתבה  אישה  פולניה , לא  יהודיה , בשנים  1883-1962  -

 

. BILL  BAJORKOWA  MARIA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מנשה  הולנדר  כותב  בספר  "קהילת  וילצ'קה"  בשפה  פולנית , ואני  מתרגם  את 

 

העדויות  שלו  לעברית .

 

 

גירוש  יהודים  מויליצ'קה

 

 

ויליצ'קה  הייתה  העיר  הראשונה  במחוז  קראקוב  שגירוש  היהודים  בה  היה 

 

מוחלט . "וודנריין"  במלוא  מובן  המילה .

 

בתחילת  יוני  1942  התחילו  להוציא  יהודים  מגטו  קראקוב , ולשלוח  אותם    

 

למקומות   לא  ידועים . משלוחים  אלו  גרמו  לדאגות  רבות  אצל  רבים , אבל  אף 

 

אחד  לא  חשב  שהמצב  יגיע , חלילה , לגירוש  מוחלט  וטוטאלי . דוגמה  הייתה 

 

גטו  קראקוב , משם  הוציאו  זקנים , ילדים  חולים , ומחוסרי  עבודה , אנשים 

 

כאלה  שלא  מביאים  תועלת  למאמץ  מלחמתי . המוסדות  והארגונים  היהודיים 

 

עשו  מאמצים  רבים  בכל  המקומות  להקמת  מפעלים  ולייצור  מקומות  עבודה ,

 

שיביאו  תועלת  לגרמנים , ועל  ידי  זה  להבטיח  שהיהודים  האלו  נחוצים 

 

וחיוניים , ומביאים  תועלת  למאמץ  המלחמתי . הוקמו  בתי  מלאכה  רציניים 

 

תחת השם "בתי  מלאכה  עירוניים" . כל  אחד  דאג  לקבל  את  האישור  ““EINSATZ

 

שהיה  צריך  לשמור  אותו  מגירוש  ומהמוות . כל  אחד  היה  מוכן  לשלם  את 

 

הפרוטות  האחרונות , להיות  שייך  למקום  עבודה  חיוני , ולהיות   מוגן . לפני  זמן 

 

מה , בהסכמת  השלטון  הגרמני , יסדו  והקימו  כאן  בית  חולים  יהודי . נתנו 

 

אפשרות  לרופאים , לאחיות  ולסגל  בית  חולים . זה  היה  נראה  כמו  "EINSATZ” 

 

מצויין , והיה  נותן  גם  ביטחון  לכמה  חולים  וזקנים , שלא  ישלחו  אותם  מכאן .

 

 

ביולי  1942  הטיל  הגסטאפו  מס  קונטרבוציה , מאה  אלף  זלוטי  על  היהודים .

 

 

לאחר  כמה  ימים  הגדילו  את  הסכום  לכחצי  מיליון  זלוטי . אנשים  ידעו  שזה 

 

קשור  לגירוש  שצריך  להתבצע  בקרוב , כך  היה  המנהג , קונטריבוציה  בא  תמיד 

 

לפני  הגירוש . יהודים  צריכים  לממן  את  הוצאות  הגירוש . הם  היו  צריכים  את 

 

ההוצאות  של  ההעברה , כביכול , למקום  אחר , לכסות  בעצמם . במקרה  הזה ,

 

המקום  החדש  היה  תנורי  הגזים  בבבלזץ  או  טרמבלינקה . צחוק  הגורל , כל 

 

הסכום  של  הקונטריבוציה  שולם  במלואו . הוקל  במקצת  לאזרחים . אמנם  הם 

 

הוציאו  את  הפרוטות  האחרונות , אבל  הם  קיוו  שבזכות  הכסף  ששילמו ,

 

יתחשבו  בהם  וילכו  לקראתם  בזמן  הגירוש . במקביל  התחילו  לרכז  את 

 

היהודים  מהסביבה  ומהכפרים  הסמוכים  לויליצ'קה . הם  יכלו  להביא  איתם 

 

את  רכושם . הקהילה  המקומית  נצטוותה  להכין  מקומות  מגורים  לחדשים 

 

בויליצ'קה . נאספו  כשלושה  עשר  אלף  אנשים .

 

פתאום  ביום  27  לאוגוסט  1942  בצהריים  הופיעו  כרוזים , צוים , שמחייבים  את 

 

כל  האוכלוסיה  היהודית  להתייצב  מחר , ב - 28  לאוגוסט  עד  לשעה  שבע  בבוקר 

 

בשדות , על  יד  תחנת  הרכבת . זה  כולל  את  כולם , גברים , נשים , זקנים  וילדים,

 

חוץ  מקבוצה  קטנה  יחסית , שבתעודות  שלהם  ישנה  חותמת  של  הגסטאפו . ברי 

 

מזל  אלו  היו  מעטים , מאה  שמונים  אנשים . הם  היו  בעלי  מקצוע  מיוחדים ,

 

ושלחו  אותם  לבוכניה  לעבוד  במפעלים . התדהמה  והפחד  היו  גדולים  מאד .

 

התברר  שכל  מקומות  העבודה  ובתי  המלאכה  הם  רק  פיקציה , והגירוש  יהיה 

 

טוטאלי . אף  אחד  לא  ציפה  לדבר  כזה . המציאות  עגומה  וטראגית . החרב 

 

והמוות  מרחפים  על  ראשי  כולם . אין  שום  אפשרות  להצלה , בריחה  בלתי 

 

אפשרית , העיר  מוקפת  חיילים  ושוטרים  פולניים  שממלאים  את  הפקודות  על  

 

הצד  הטוב  ביותר , לשביעות  רצונם  של  הגרמנים .

 

ביום  28  לאוגוסט , בשעה  שבע  בבוקר  התחילה  האקציה , הגירוש . בשדות , על 

 

יד  תחנת  הרכבת , נאספו  אלפים  אלפים  יהודים  מסכנים , אומללים . אלפי 

 

בחורים  צעירים , אלפי  ילדים  וזקנים , כולם  מיועדים  לתאי  הגזים  ולמשרפות .

 

אין  מהומה , אין  צעקות , אין  תחנונים , כולם  שותקים . כל  זמן  שחיים  יש 

 

תקוה , אולי  מביאים  אותם  למקום  עבודה . הם  מרוכזים  ביחד . האימהות 

 

מקרבות  ומחזיקות  את  ילדיהן . מראה  פנים  מפוחד , ההרגשה  לא  טובה  אצל 

 

כולם . המקום  מוקף  בשוטרים  ובחיילים , גם  פלוגות  אס  אס  ביניהם . חוץ  

 

מזה , יש  הרבה  עמדות  עם  מכונות  ירייה . האחראים  והמנהלים  של  המבצע 

 

הם  אנשי  אס  אס , קונדה , היינריך  ואחרים . כנראה  שהם  מרוצים  מעצמם,

 

מסתובבים  בין  האומללים , מפגינים  נוכחות . פקודה ! גברים  לחוד , נשים  עם 

 

ילדיהן  לחוד , בקבוצות  של  מאה . הגברים  נפרדים  מנשותיהם , אימהות 

 

מילדיהן , לתמיד , לעולם. אחים  נפרדים  מאחיותיהם . שומעים  בכי  חרישי ,

 

אנחות , גם  מילות  תקוה , "ה'  יעזור"  ו"נתראה  שוב" .

 

צעקות , מכות  ובעיטות  של  אנשי  האס  אס  עושות  קץ  לפרידות . להם  אין  זמן, 

 

הכל  צריך  להתנהל  לפי  התכנית  ובדייקנות  גרמנית . מוכרחים  לשבת  בקבוצות 

 

קבוצות  של  מאה , כך  הם  יותר  בטוחים . צעירים  וחזקים  מנצלים  לעבודה .

 

זקנים  וחלשים  מעמיסים  למשאיות  בצורה  גסה  וברוטלית  מלווה  בדחיפות 

 

ובמכות . שולחים  אותם  ליערות  ענקיים  בניפולומיצה , שם  מחכים  להם  בורות 

 

שהכינו  בשבילם . באותו  יום  העבירו  כאלף  יהודים  ליערות  ניפולומיצה , שם 

 

ירו  בכולם  שנפלו  לבורות . והיתר , אלפים  אלפים  העמיסו  לקרונות  משא . הם 

 

נסעו  למותם  בבלזץ , שם  נחנקו  ונשרפו .

 

במקביל , באותו  זמן , חיסלו  את  בית  החולים , בית  חולים  שהיה  צריך  להיות 

 

מקלט  לרופאים  ולחולים , נהפך  לבית  קברות  עבור  כולם . קבוצת  אס  אס 

 

בסיוע  שוטרים  פולניים , פרצה  לבית  החולים , והתחילה  בברוטליות  ובמכות 

 

לזרוק  חולים  למשאיות  שעמדו  שם  מוכנות , ובמקביל  החלו  לירות  בחולים 

 

אחרים . הרובים  והאקדחים  עבדו  ללא  הפסקה . גם  הצעקות  של  החולים 

 

והנרצחים  התערבבו  עם  קולות  הירי .

 

באותו  זמן , התחילו  לחפש  יהודים  בכל  המקומות . הציד  היה  בכל  בית  של 

 

יהודים . שומעים  כל  הזמן יריות  מכל  הכיוונים . מתים  וגוויות  בכל  פינה .

 

הרחובות  מלאים  במתים . מוציאים  אותם  ממרתפים , ממקלטים , מדירות ,

 

בורות . מכונות  איסוף  גוויות  מהעירייה  עובדות  במלוא  המרץ . זורקים  אותם 

 

בערימות , נשים , ילדים  וגברים . הגופות  עדיין  חמות . בבית  הקברות , העבודה 

 

מתנהלת  במלוא  הקצב . הבורות  מתמלאים  במהירות  בקורבנות .

 

ע"י  הקהילה  היהודית  נשארה  קבוצה  של  מאה  ושמונים  איש  עם  

 

משפחותיהם . הם  צריכים  לנסוע  לבוכניה  . סך  הכל  מאתיים  ושמונים  אנשים .

 

האנשים  האלה  הם  המאושרים  עלי  אדמות . הם  מחכים  לרכבים  שצריכים 

 

להעביר  אותם  לבוכניה  בשעות  מאוחרות  של  אחרי  הצהריים . באותו  יום  באה 

 

פקודה  שאומרת : היות , ובמפעלים  בבוכניה  היה  סאבוטאז'  של  יהודים , וכמה 

 

מפעלים  נשרפו , הקבוצה  הזאת  תישלח  לסקבינה .

 

במכות , בצעקות  ובבעיטות , העבירו  את  כל  מאתיים  שמונים  האנשים  למקום 

 

אחר , למגרש  של  בית  הספר , ומכאן , תחת  משמר  כבד  של  האס  אס   

 

והמשטרה , העמיסו  אותם  על  משאיות , והעבירו  אותם  לסקבינה , שם  צירפו 

 

אותם  אל  המשלוחים  שמיועדים  לבלזץ , כלומר , לתאי  הגזים  ולמשרפות .

 

מכל  הטרנספורט  מסקבינה  שהלך  לבלזץ  ניצלו  רק  שלושה  יהודים , הם  היו 

 

שני  האחים  רייזמן  מקראקוב , אריה  וזאב , ואנוכי  שברחתי  עם  ילד  בן  שלוש 

 

ברגע  האחרון  בעזרת  סיוע  מבחוץ .

 

 

 

עד  כאן  עדותו  של  מנשה  הולנדר  שנכתבה  בשפה  הפולנית  ותורגמה  על  ידי 

 

לעברית .                                 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אישה  פולניה  נוצריה  כתבה  יומן  בשנת  1942  בויליצ'קה .

 

שם  האישה  BILL  BAJORKOWA  MARIA  1883-1962 .

 

אני  מתרגם  מפולנית  לעברית  קטע  מיומן , שנכתב  באוגוסט  1942 .

 

 

עדות  הגברת  הפולניה

 

 

ויליצ'קה , עיר  מלח  מוכרת  בכל  העולם . למכרות  המלח  באים  תיירים  מכל 

 

העולם  ומתפעלים  מפלאי  העולם  בתוך  בטן  האדמה . לעיר  הזאת  החליטו  לבוא 

 

לגור  יהודים  מלומדים  מקראקוב .

 

בתחילת  1941  נפוצה  שמועה  שיסגרו  את  היהודים  בקראקוב  בגטו . ויליצ'קה 

 

קרובה  לקראקוב . כאחד  עשר  קילומטרים  מזרחה , בתוך  מכרות  המלח , ישנם 

 

פרוזדורים  ארוכים  ומקומות  מסתור  רבים  לאורך  מאה  ושלושים  קילומטרים .

 

היתר  לגור  בעיר  ויליצ'קה  מחייב  אישור  של  גוברנאטור  FRANK .

 

לאחר  שידולים  רבים , שלמונים  ויהלומים , התקבל  היתר  לחמשת  אלפים  איש .

 

הגיעו  עוד  ארבע  מאות , ביחד  חמשת  אלפים  וארבע  מאות . אני  הייתי  גרה 

 

בבית  ע"י  וילה  בו  התגוררה  המשטרה  הגרמנית . מחלון  דירתי  ראיתי  מה 

 

שנעשה  שם . זה  היה  מול  דלת  הכניסה  של  המשטרה . כמובן , נזהרתי 

 

והסתכלתי  דרך  החריצים  של  הוילון , ובגינה  בין  השיחים . כשהייתי  בגינה 

 

שמעתי  על  מה  שהם  משוחחים  ביניהם . אינפורמציה  מגוונת  שמעתי  מהדייר 

 

שגר  בביתי , ד"ר  זיגמונט  לנדאו . הוא  היה  סגן  נשיא , ראש  קהילה  יהודית 

 

בויליצ'קה . אני  מביאה  זאת  לידיעת  הציבור , שהקורא  את  היומן  שלי  לא 

 

 

יפקפק  מנין  הנתונים  שאני  משתמשת  בהם . היו  אלה  ימים  קשים , הוי , כמה 

 

קשים . בן  אדם  מחכה  כל  רגע  למוות , רועד  למראה  שוטרים . אני  במשך  היום 

 

הצצתי  ושמעתי , ובלילה  כתבתי  את  מה  שראיתי  ושמעתי . מה  שכתבתי 

 

החבאתי  בבית  או  שקברתי  באדמה . מהכתובים  האלה  אני  כותבת , וכל  מה 

 

שאני  כותבת  זוהי  אמת  לאמיתה . אני  כותבת  את  כל  מה  שהיה , בלי  פנטזיה .

 

ב - 20  לאוגוסט  גרתי  ב - NA LEKARCE (זאת  שכונה  בויליצ'קה ) . זאת  הדרך 

 

שנוסעים  מויליצ'קה  לניפולומיצה . יצאתי  מהבית , והלכתי  לכיוון  צפון  בשדות .

 

אני  רואה  אנשים  באים  מכיוון  ניפולומציה  דרך  השדות . האנשים  האלה  לא 

 

מוכרים  לי . הם  מחפשים  שבילים  ודרכים  צדדיות . היעד  שלהם  דרומה ,לכיוון 

 

מישלניצה . לפני  כמה  ימים  הודיע  הרדיו  המחתרתי : יהודים , תברחו  ליערות !

 

האם  הרבה  יהודים  יהנו  מן  העצה  הזאת ? בעיירה  ניפולומיצה , כשנים  עשר 

 

קילומטרים  מויליצ'קה , הממשלה  מודיעה : תוך  שלושה  ימים , זאת  אומרת ,

 

עד  יום  שבת  בצהריים , כל  היהודים  חייבים  לעזוב  את  המקום  ולעבור 

 

לויליצ'קה , ושם  להירשם . מי  שלא  יעשה  כך  חייב  מיתה . משפחות  עם  ילדים 

 

נוסעים  בעגלות  עם  סוסים  כדי  להירשם . כיכר  העיר  בויליצ'קה  מתמלאת 

 

ביהודים . היהודים  יורדים  מהעגלות  לבית  הקהילה  בכדי  להירשם . היום  יום 

 

חמישי , יום  השוק  בויליצ'קה . אני  בכיכר  העיר , מסתכלת  על  העגלות . הזקנים 

 

לא  יורדים  מהעגלות , הם  בוכים , והדמעות  זולגות  על  הלחיים . כמה  נורא 

 

לראות  איך  זקנים  בוכים . הם  יודעים  שהמוות  מנת  חלקם , והם  מחכים  לו 

 

בהכנעה . המחזה  הזה  לא  נמחק  מעיני  עד  היום  זה .                    

 

 

 

21  לאוגוסט  1942 .

 

כל  הזמן  מגיעים  יותר  ויותר  יהודים  מניפולומיצה . בבית  הקהילה  אין  יותר 

 

מקומות  דיור . אנשים  מחפשים  בכוחות  עצמם . הגרמנים  מכריזים  שמותר 

 

ליהודים  לגור  רק  בתוך  העיר , אבל  לא  בשכונות  ובכפרים , אבל  בשקט , אפילו 

 

בשכונה  שלי  גרים  אחדים . כמובן , אצלי  הם  לא  מעיזים  לבקש  לגור , אני 

 

השכנה  הכי  קרובה  למשטרה . בצד  המערבי  של  העיר , ב - ”NOWY  SWIAT” ,

 

עומד  צריף  מעץ . הוא  יכול  לאכלס  מקסימום  שבעים  איש . מצטופפים  שם 

 

שבע  מאות . אין  מקום  אפילו  בעמידה , אין  על  מה  לשבת , אין  תנור , שולחן 

 

או  ספסל . לישון  אפשר  אולי  בעמידה .  

 

ממקום  מגורים  זה  שקיבלו  מהממשל  בורחים  היהודים , ומתחננים  בפני 

 

המקומיים  לפינה  אצלם . כמה  משפחות  פולניות  מקבלות  אליהן  כעשרים -

 

שלושים  איש .

 

ד"ר  זיגמונט  לנדאו , סגן  ראש  הקהילה , הדייר  שלי , אומר  לי  כבר  כשנתיים :

 

הרבנות  פונה  ליהודים , ומבקשת  לציית  לפקודות , לא  להתנגד . לסמוך  על  ה' 

 

שיעזור . המסקנה : יהודים  כלל  לא  חושבים להתארגן  ולהתנגד .

 

בחום  בלתי  רגיל , בכיכר  העיר  התחתונה , כמה  אנשים  מלומדים  יהודים 

 

מתקנים  את  המדרכות . הם  מזיעים  כהוגן . כחמישים  בנות  יהודיות  מלומדות 

 

מנקות  את  הרחובות . האויר  סמיך  מאבק . לעבודות  האלה  מחפשים  הגרמנים 

 

אנשים  עם  תואר . כל  יום  באות  בחורות  צעירות  ויפות  לוילות  של  השוטרים 

 

הגרמנים  לעבודות  ניקיון .  

 

ההרשמות  של  היהודים  בויליצ'קה  נמשכות  כל  הזמן . רישום  כזה  היה  לפני 

 

מספר  ימים . לעבודות  הכי  קשות  שולחים  אנשים  שלמדו  באוניברסיטה , בעלי 

 

תארים . יש  מודעות  והכרזות : מי  שיעזור  ליהודים  לברוח , או  מי  שיחביא 

 

יהודים  או  יתן  מסתור , חייב  מיתה . כרוזים  ומודעות  כאלה  מופצים  בכל 

 

הסביבה , בניפולומיצה , בגדוב , בדופצ'יצה . במקומות  האלה , היהודים  מוכרחים 

 

לעזוב  ולעבור  לוילצ'קה .    

 

 

 

 

23  לאוגוסט  1942 .

 

ריכוז  יהודים  בויליצ'קה . יש  יותר  מעשרת  אלפים  יהודים . כל פגישה  עם  יהודי 

 

מחוץ  לעיר  וילצ'קה  מסתיימת  ביריות  ובהריגה  במקום .

 

השכן  שלי  אומר  לי : " היום  בבוקר  באתי  מניפולומיצה . בדרך  פגשתי  שתי 

 

עגלות  מלאות  בגופות  של  הרוגים  יהודים . היהודים  כבר  יודעים  מזה , בניגוד 

 

לאתמול , אין  היום  יהודים  ברחובות . כולם  בבתים , שומעים  בכי  ואנחות  של  

 

ייאוש  מכל  המקומות .

 

הלילה  לנה  אצלנו  גברת  לידיה  ז'ימלסקה ( היא  נשארה  בחיים ) , ומוקדם 

 

בבוקר , יחד  עם  ד"ר  לנדאו  הלכו  לכיוון  קראקוב , עם  השדות , לא  בכבישים .

 

הם  בלי  תעודת  זיהוי . את  התעודות  אנחנו  נמסור  להם  כשיהיו  בקראקוב ,

 

באופן  אישי .    

 

המשטרה  עושה  חיפושים  בכל  הדרכים  שמובילות  לויליצ'קה . הרכב  המשטרתי 

 

התקלקל , ועומד  על  יד  הבית  שלנו . החיפושים  בדרכים  הם  על  סוסים . אני 

 

שומעת  שזה  יקח  כשישה  ימים . מה  יהיה  בהמשך  הזמן ? רק  הגסטאפו 

 

יודעים.

 

נשים  יהודיות  מתחננות  לפולנים  שיקחו  את  הילדים  שלהן . הן  יודעות  שילדים 

 

עד  גיל  עשר  כמו  הזקנים , דינם  מיתה , וששורפים  יהודים  עם  חשמל , ולא 

 

נשאר  מהם  שום  סימן  וזכר .

 

המשטרה  הכחולה  זו  המשטרה  הפולנית . כשאין  בסביבה  משטרה  גרמנית ,

 

עוצמת  היא  עין  כשמשפחות  יהודיות  בורחות  מחוץ  לעיר , רק  לברוח  מהגהינום 

 

הזה . היהודים  מיואשים  ובוכים , כולם  בוכים . יום  הדין  מתקרב , רעבים ,

 

עייפים , חסרי  מנוחה , מושפלים  ומפוחדים , הולכים  כמו  שיכורים  ולוינטיקים .

 

כשאני  מסתכלת  על  זה  נדמה  לי  שזה  חלום  רע , וזה  צריך  להיות  שנת  2000 ?

 

תרבות ? איפה  אנגליה  וצרפת  שרוצות  לעזור ? למה  מחכים ? 

 

בא  אלינו  אדון  בלובאום , בעבר  מיליונר , בעל  מחסנים  של  שטיחים  פרסיים 

 

וסיניים  מקראקוב , בא  אתמול  עם  אשתו  ובניו  מניפולומיצה , ושואל  מה 

 

לעשות , היכן  להסתתר . אם  הגרמנים  היו  מרשים  לפתוח  את  בי"הח  שעומד 

 

מוכן  זה  חודשיים , רק  מחכה  לפקודה  לפתוח , הוא  היה  מכניס  לשם  את 

 

אשתו , והיא  הייתה  מוגנת , אבל  מה  הוא  יעשה  עם  הבנים ?

 

איזו  קללה  תלויה  על  היהודים . קללה .

 

אנחנו  יהודים . יש  בנו  סימן , ובכל  מקום  ימצאו  אותנו . ברית  המילה  תחסל 

 

אותנו . כך  היה  כל  הזמן . לנשים  היה  יותר  קל  להתחבא .

 

למה  לא  חשבתם  עד  עכשיו  על  הגנה ? שאלתי . דרך  החלון  אני  רואה  שוטר  עם 

 

אישה , על  הראש  שלה  מטפחת  לבנה . הם  נכנסו  לתחנת  המשטרה . לאחר  חמש 

 

עשרה  דקות  הם  יצאו  לכיוון  בית  הסוהר . אחר  כך  נודע  לי  שזאת  הייתה 

 

גברת  לאנדססרגובה .

 

 

 

24  לאוגוסט  1942 .

 

 

אתמול  קיבלתי  ידיעה  מד"ר  לנדאו  וגברת  זמיטסקה  לידי . הם  הגיעו  בשלום 

 

לקראקוב . את  הניירות  שלחתי  להם  מיד . כמובן , תעודות  של  פולנים . הבת 

 

והחתן  במקום  מבטחים . קיבלתי  מכתב  וד"ש  מד"ר  לנדאו .  

 

 

 

25  לאוגוסט  1942 .

 

אתמול  בערב  נורה  ונהרג  ד"ר  מאננא  על  יד  רחוב  גרוטטגרה , לא  רחוק 

 

מהבית  ומהגינה  שלנו . קרמר  הרג  אותו . אני  נמצאת  אצל  קאחאנגו , קומה 

 

שנייה . למטה  קומה  ראשונה  נמצאת  במגורים  "אורדנונגדינסט" . אמרו  לי 

 

שקרמר  טילפן  לקהילה  וביקש  שהיודנארט  ישלח  אנשים  לקבור  את  הגופה .

 

בלילה  חפרו  בור , וקברו  אותו . חיפשתי  סימנים  של  דם . השכנים  אמרו  לי , 

 

שחוץ  ממנו  קברו  גם  אישה  שניסתה  לברוח  והוכתה . אני  רואה  במקום  הזה 

 

הרבה  דם . אחרים  אומרים  לי  שקברו  שם  ארבעה  אנשים . שמועה  אומרת ,

 

והמקור  גרמני , שאצל  ד"ר  מאננא  מצאו  דרכון  סובייטי . הוא  היה  הנשיא  של 

 

המפלגה  הקומוניסטית , ובמחסן  הרהיטים  של  האח  בקראקוב , רחוב  שפיטלנה,

 

מצאו  רשימת  חברים  של  המפלגה  הקומוניסטית . עשרים  וארבעה  אנשים .

 

חייבים  לתפוס  ולהרוג  את  כולם . כל  אדם  שמוצאים  אצלו  ספר  סובייטי ,

 

סימן  שהוא  קומוניסט  ( את  כל  הספרים  בשפה  הרוסית  קברתי  באדמה ) . פחד 

 

גדול  שורר  בקרב  היהודים . שמועות  אומרות  שבבוכניה  מפעילים  בתי  מלאכה ,

 

בהם  יעבדו  גם  יהודים  עבור  הוורמאכט . אנשים  מתחילים  לארוז  מזוודות 

 

ותיקים . מבוכניה  גורשו  רק  ששת  אלפים  יהודים , אף  אחד  לא  יודע  לאן .

 

אולי  גם  בויליצ'קה  לא  יגרשו  את  כולם . כל  אחד  רוצה  להאמין  שלו  זה  לא 

 

יקרה . מניפולומציה  הביאו  היהודים  קרון  עם  חוטים , יצרו  מזה  בדים  ודברים 

 

נחוצים . בבתי  המלאכה  יעבדו  נשים  ובחורות . יש  כאן  מתפרה  שעובדת  עבור 

 

הצבא . היהודים  עובדים  פה  במסירות . אולי  אני  אישאר , כל  אחד  מרמה  את 

 

עצמו . ע"י  בניין  הקהילה  היהודית  תנועה  רבה . בחורים  יהודיים  צעירים 

 

בכובעים  עגולים  בצבע  תפוז  ובסרטים  על  השרוולים  עם  כמה  אותיות , הם 

 

נראים  כמו  קצינים . פתאום  הגיעו  שני  אוטובוסים  גדולים  מלאי  חיילים . חלק 

 

נכנס  לבניין  המשטרה , והיתר  התפזרו  ברחובות . הפרצופים  שלהם , כמו 

 

רוצחים . מאיפה  השיגו  אנשים  עם  פרצופים  מפחידים  כאלה ? בחיים  שלי  לא 

 

ראיתי  כאלה  טיפוסים  מפחידים  ונוראיים . מפחיד  רק  להסתכל  עליהם . ובכן ,

 

זאת  המשלחת  שצריכה  להוציא  לפועל  את  חיסול  היהודים , ורציחתם . אף 

 

אחד  לא  יתנגד  להם . המראה  שלהם  מקפיא  את  הדם . היום , כבר  היו  כמה   

 

פעמים  שנשיא  הקהילה  היהודית , סגן  אלוף  גלטס , היה  בתחנת  המשטרה .             

 

 

26  לאוגוסט  1942 .

 

בלילה  לא  יכולתי  להירדם . הלילות  יפים , חמים  ובהירים . הירח  מלא . לא 

 

יכולתי  להתרכז  בעבודה , באכילה , וגם  לא  הצלחתי  לישון . הבן  אדם  כמו 

 

שיכור  או  לונתיק , או  כמו  בחלום . אני  חושבת  שזו  המציאות , או  אולי  זה 

 

באמת  חלום . אני  שומעת  קולות , שמות  וקללות . אני  מתגנבת  קודם  דרך 

 

הגינה  שלי , אחר  כך  דרך  הגינה  של  השכנים  בכיוון  המשטרה . בדרכים  האלה 

 

אפשר  להגיע , אבל  מי  שילך  בדרך  ישרה  או  על  המדרכה יכול  להגיע  לבית 

 

הסוהר  או  לעולם  הבא . על  יד  רחוב  גרוטגרה , מול  הבתים של  משפחות 

 

ז'דיארסקוך  וגוליקוב , על  יד  הכביש  בגבעה , אנשים  חופרים  בור . לאחר  שגמרו 

 

לחפור  חוזרים  הם  למקומם . אחרי  דקה  אני  שומעת  על  יד  פינת  רחוב 

 

ריטאנה  קללות  וצעקות . אנשים  חוזרים  וסוחבים  איתם  מתים , אותם  הם 

 

מחזיקים  ברגלייים . יש  ביניהם  אישה  במטפחת  לבנה . האם  זאת  אותה   אישה 

 

מים  ראשון  שהשוטר  הכניס  אותה  לבית  הסוהר ? האם  היא  אכלה    מאז ? מנין 

 

הקרבן  המסכן  הזה ? אלה  בטח  אנשים  שנתפסו  והיו  בבית  הסוהר . עכשיו  הם 

 

עסוקים , הם  קוברים את  הנרצחים . מישהו  צועק : " צריך  להעמיק  את  הבור ".  

 

ארבעה  אנשים  גוררים  את  המתים  וזורקים  את  הגוויות  לבור . פתאום  הם 

 

מתחילים  לירות . חמישה  אנשים  נופלים  לבור . אני  מרגישה  כמו  אבן , כאילו 

 

אני  מתה . אני  מתחבאת  תחת  שיח , שומעת  ורואה , מחכה  לראות  מה  יקרה 

 

הלאה . שוב  אישה  במטפחת  לבנה  גוררת  גוויה . איזה  גבר  צועק  עליה  שתעשה 

 

את  זה  יותר  מהר , נדמה  לי  שזה  גרומאלה . השוטר  גרומאלה  צועק , מקלל 

 

וצורח : " את  זונה " , " מצורעת " , ועוד  קללות  ( אני , יעקב  קליין , הכרתי  טוב 

 

מאד  את  השוטר  גרומאלה ) . הוא  צועק  ואומר : " תגררי  יותר  מהר  או 

 

 

שתקבלי  בעיטה  בתחת " . האישה  המסכנה  נופלת , אחרי  בעיטות  קמה . עוד 

 

כמה  צעדים  שוב  נופלת , לא  יכולה , בוכה . אין  לה  כוח . הראשונים  שעבדו 

 

יותר  מהר  שוכבים  כבר  בבור  יחד  עם  הגוויות  שגררו . היא  נאנחת , בוכה 

 

ומתאמצת . השוטר  הפולני  גרומאלה  בועט  ומרביץ  עם  קט  הרובה . בקושי  היא 

 

הגיעה  לקצה  הבור , גוררת  את  הגוויה . נשמעת  צעקה  מחרידה  מפיה . הצעקה 

 

הזאת  נשמעת  למרחקים , ואחר  כך  נשמע  קול  ירי  אחד  ושקט , דומם . היא 

 

נפלה  לבור , הצטרפה  לקבוצה  שקדמה  לה . מישהו , תחת  השגחת  השוטר ,

 

התחיל  לכסות  את  הבור .

 

בבוקר , במקום  הזה , לא  נשאר  שום  סימן . האדמה  הייתה  חלקה , כאילו 

 

מוכנה  לשתילה  או  לזריעה , אבל  הצעקות  והיריות  שהאנשים  והשכנים  שמעו ,

 

במיוחד  הצעקה  המחרידה  של  האישה  והירי  האחרון , יישארו  תמיד  בזכרוני .

 

מהמרפסות  של  משפחות  קוזוב  ואנקה  ראו  ושמעו  הכל , וגם  שכנים  אחרים ,

 

אבל  כולם  שותקים , מפחדים  לדבר . הם  ראו  איך  הקרבנות  והעדים  נקברו 

 

ביחד , באותו  הבור . שקט , לא  להגיד  כלום . הדרך  שמובילה  לאחוזה  של  השכן 

 

בשלדז'יאוביצה  הפכה  לגיא  הריגה . אני  שבורה . אינני  יודעת , האם  זו  אמת  או 

 

שמא  חלום  רע . נדמה  לי  שגם  השכנים  מרגישים  כמוני . אני  רואה  את  זה 

 

בעיניים  שלהם . כשמדברים  על  אמש , אומרים  לי  שאסור  להיות  עדים . סוף 

 

העדים  כמו  הקורבנות . לשתוק  ולא  לדבר .                       

     

בשעה  תשע  בוקר  נפוצה  שמועה : כל  היהודים  מלקרקא  ומהשכונות  הסמוכות 

 

חייבים  לעבור  למרכז  העיר  ולהתרכז  בכיכר  השוק . הקהילה  הכינה  להם 

 

מקומות . עד  לשעה  ארבע  אחרי  הצהריים  כולם  חייבים  להיות  במקום , מי 

 

שלא  יהיה  ייהרג . המסכנים  לא  יודעים  מה  לעשות . אין  הוראות  ברורות , עם 

 

חפצים  או  בלי ? הזמן  דוחק . אורזים  במהירות . הילדים  בוכים , יום  הדין .

 

נוסעים  או  הולכים  עם  הילדים , החפצים  והמזוודות . בדרכי  הבייתה , פוגשת 

 

אני  יהודים  שונים  ושכנים . אני  מדברת  איתם , וכל  רגע  באים  עוד  אחרים ,

 

וכולם  שואלים  אותי : " מה  יהיה  איתנו ? , מה  הם  יעשו  לנו ? " . הם  לא 

 

מתביישים  לבכות  בפניי .

 

בצהריים  נפוצה  שמועה : לא  חנויות , לא  בתי  מלאכה , לא  בית  חולים , לא 

 

קהילה , לא  יודנראט . שום  דבר  לא  יהיה  בויליצ'קה , אף  יהודי  לא  יישאר  

 

כאן . את  בתי  המלאכה  יעבירו  לבוכניה  ביחד  עם  מאה  עשרים  ושמונה  

 

פועלים . כל  יתר  היהודים , החוצה . השתררה  אוירה  של  ייאוש . בית  החולים 

 

נפתח  רק  שלשום  והיום  כבר  סוגרים  אותו . פשע  כזה  העולם  לא  מכיר . לבית 

 

החולים  התקבלו  מאה  ושלושה  עשר  חולים , רופאים , אחיות  ועובדים  

 

סניטרים , יש  שם  הרבה .

 

בלילה  שמעתי  יריות  ופעמיים  ירי  אוטומטי  ממכונת  ירייה . אני  יודעת  שכל 

 

ירייה , משמעה : מוות . המומה , כואבת  ומסוממת , אני  מחכה  לבוקר . הבוקר 

 

שיכריע  את  גורל  יותר  מעשרת  אלפי  האנשים . שנת  אלפיים , שנות  התרבות ,

 

הפכו  לזוועה , לגהינום .

 

 

 

27  לאוגוסט  1942 .

 

גירוש  היהודים

 

עד  לשעה  שבע  וחצי  בבוקר , כל  היהודים  צוו  להיות  על  יד  תחנת  הרכבת . על 

 

אי  ציות  עונש  מוות . הסדרנים  היהודיים  עובדים  קשה . הם  צריכים  לכוון  את 

 

האנשים  לכיוון  הרכבת . משעה  חמש  לפנות  בוקר  נוהרים  המונים , וסוחבים 

 

עימם  חפצים , מזוודות , חבילות  וילדים . בראש  אישה  גבוהה  עם  מטפחת 

 

לראשה . אחריה  נשים , ילדים , נערים  וגברים . בהתחלה  הלכו  מרוכזים , כל 

 

פעם  יותר . עד  לשעה  שבע  בבוקר  נערמו  המונים . על  פסי  הרכבת  עומדת  רכבת 

 

בעלת  חמישים  ושניים  קרונות  משא . על  הרצפה  מפוזר  סיד . הרכבת  עומדת 

 

על  יד  שדות  בוגוצ'יצה . בדיוק  בשעה  שבע  וחצי  יוצאים  בריצה  מהמסעדה  של 

 

הגברת  ארנה  קאצ'ור , על  יד  רחוב  שלישי  למאי  מספר  שבע , חיילים , שוטרים 

 

והמשטרה  הכחולה  הפולנית , אבל  לא  מויליצ'קה , אחרת , שאני  לא  מכירה ,

 

והתחילו  לרוץ  לכל  הכיוונים  ולכל  המקומות  החלו  לירות . איפה  שרק  פגשו 

 

יהודי , ירו  בו . לא  היה  רחוב  אחד  בויליצ'קה  שלא   היו  בו  הרוגים . הכי  הרבה 

 

הרוגים  היו  ברחוב  קילינסקיגו . על  יד  הוילה  של  משפחת  פרידמן . במקום  

 

הזה , בין  רחוב  שינקויצ'ה  ורחוב  סלובצקיגו  מונחות  שלוש  גוויות  של  אדון 

 

וסטהממר  ובניו , ועוד  שלושה , אותם  אני  לא  מכירה . החזה  שלהם  מלא  דם .

 

היום  יום  חמישי , יום  השוק . הרבה  אנשים  בעיר . כשהתחילו  לירות , אנשים 

 

ברחו  לכל  הכיוונים . שתי  גברות  לא  יהודיות  נפצעו , וגבר  אחד  לא  יהודי ,

 

מהכפר  הסמוך  נהרג . המשטרה  נכנסה  לכל  בית  בו  גרו  יהודים , ובדקה , בדקו  

 

את  הבית , אם  הוא  ריק . במידה  ומצאו  מישהו  ירו  בו  והרגו  אותו  במקום .

 

בדירה  של  משפחת  מלצר  מצאו  את  האמא  במיטה . היא  אמרה  שהיא  רוצה 

 

למות  במיטה  שלה . ירו  בה  במקום . הזקנה , גברת  ברוק , ד"ר  מדיצינה ,

 

שהייתה  גרה  אצל  משפחת  וסרברגר  איבדה  עצמה  לדעת  ע"י  לקיחת  סמים .

 

המון  נשים  אחרות  נהרגו  ביריות . הן  אפילו  לא  ניסו  להתחבא . הייאוש  אכל 

 

אותן , מוכנות  לכל  דבר . הזקנים , משפחת  ווימר , גם  מצאו  את  מותם  באותה 

 

צורה . בשעה  תשע  בבוקר  סגרו  את  כיכר  השוק . יותר  מדי  מתים  שכבו  שם .

 

בכל  מקום  הרוגים , מתים . פחד  נוראי  אחז  בכל  היהודים . הם  מפחדים ,

 

מרמים  עצמם  ושואלים : האם  ייתכן  שיהרגו  וירצחו  את  כל  היהודים ? הם 

 

בטח  יתערבו  ולא  יתנו  להם  לעשות  את  זה . אבל  לאן  מובילים  את  הרכבת ?

 

לאיזה  מקום ? סימן  שאלה  גדול . יודעי  סוד  אמרו : " להומלפרונט " . ארבע 

 

משאיות  ראשונות  התחילו  לנסוע  לכיוון  ניפולומיצה , שם  ישנם  יערות  ענקיים 

 

באורך  עשרות  קילומטרים . לאחר  זמן  קצר  חזרו  המשאיות  ריקות , ושוב 

 

התחילו  לקרוא  שמות  של  אנשים  ולהעמיס  כמאה  אנשים  על  כל  משאית ,

 

ושוב  התחילו  לנסוע  לכיוון  ניפולומיצה , ובפעם  השלישית  נוסעות  המשאיות ,

 

הן  ארבע , ובכל  רכב  כמאה  יהודים . הם  נוסעים  בכביש  הראשי  על  יד  השכונה 

 

שלי  "לקארקה" . אני  גרה  בדרך , בכיוון  של  יערות  ניפולומיצה . על  יד  הבית 

 

שלי  עברו  השטרנליכטים , אינובסקי , קליין ( הוספה  שלי . לא  היה  קליין 

 

בויליצ'קה , רק  אנחנו . י.ק. ) , והרבה  הרבה  מכרים  אחרים  שלנו 

 

שהכירו  אותנו  בראש  ובידיים . אף  אחד  לא  ידע  שנוסעים  למיתה .                   

 

על  יד  הבית  שלנו , הבניין  של  המשטרה , עוברת  אישה  זקנה , מטפחת  עבה 

 

וחמה  על  ראשה . בחוץ  חם  מאד  והיא  עם  מטפחת  עבה . בסמוך  לבניין 

 

המשטרה  עומד  שוטר  במכנסיים  ובחולצה  פתוחה . היהודיה  עוברת  על  ידו 

 

ושואלת  אותו  אם  ראה  אולי  את  בתה  ואת  נכדה  הקטן . הם  ברחו  כשהתחילו 

 

לירות  ביהודים , והיא  רוצה  למצוא  אותם . השוטר  שאל  כל  מיני  פרטים .

 

השיחה  הייתה  נראית  ידידותית . חשבתי  בליבי : לא  כל  הגרמנים  רעים , הרי 

 

שמעתי  את השיחה  ביניהם . השוטר  ביקש  ממנה  שתלך  איתו  קצת  הלאה . היא 

 

הולכת  והוא  אחריה . פתאום  הוא  ירה  ירייה  בעורף  שלה . היא  נפלה  לאחור .

 

השוטר  עבר  בצעד  איטי  מסביב  לגופה  וחזר  למקומו . השכנים  התחבאו  שהוא 

 

לא  יראה  אותם . הגופה  של  האישה  הייתה  מונחת  עד  למחרת  עם  העיניים 

 

פתוחות  ובוהות . בדיוק  הייתי  שם , כשלמחרת  באה  עגלה  שאוספת  גוויות . שני 

 

אנשים  תפסו  את  האישה  הזקנה . האחד  ברגליים  והשני  בכתפיים . באויר  עשו 

 

מספר  פעמים  נדנודים , צעקו  " הוף  שיוף " , וזרקו  אותה  אל  תוך  העגלה .

 

מחזה  מזעזע .

 

בשדות  על  יד  בוגוצ'יצה , על  יד  תחנת  הרכבת  אנשים  מחכים  כבר  משעה  חמש 

 

לפנות  בוקר . השמש  יוקדת , אין  טיפת  צל , בלי  מים , מושפלים . קיבלו  

 

בעיטות ,  מכות , קללות  והרבה  הרוגים . אנשים  מתעלפים , בוכים  וצועקים ,

 

מחונכים  ע"י  היטלר . איזה  עינויים  מתוחכמים . מס  קונטריבוציה . שמן  לבית 

 

חרושת  לסבון , יאספו  מן  העצמות  לשדות , שיתנו  יובל  טוב . בערב  ראיתי 

 

משאיות  שחזרו  מיערות  ניפולומיצה  מלאות  בבגדים  ובנעליים . את  הכל 

 

איחסנו  בבית  הספר  לבנים  מספר  אחד , בחדרים  בקומה  הראשונה .  

 

 

 

28  לאוגוסט  1942 .

 

חיש  מהר  נפוצה  שמועה  על  הרציחות  בניפולומיצה . העדים  שהיו  שם  סיפרו  לי 

 

כל  הזמן  שהיהודים  נסעו  במשאיות  בכבישים . הם  קיוו  ורימו  עצמם  שמביאים 

 

אותם  למקומות  חדשים . כשהגיעו  לניפולומיצה , והמשאיות  שלהם  פנו  לכיוון 

 

היערות , הפסיקו  לקוות . אז  התחילו  לזרוק  את  התכשיטים  שהיו  איתם ,

 

השעונים , הטבעות , הכספים . הבורות  היו  מוכנים  בשבילם  כמו  שהיו  מוכנים 

 

בשביל  הרופאים , החולים  והסגל  הרפואי . היהודים  חוייבו  להתפשט , מזומנים 

 

לשים  במזוודה  אחת  וזהב  בשנייה , בגדים  בערימה  אחת , נעליים  בשנייה     

 

(ראיתי  איך  שהביאו  את  זה  לבית  ספר) . כל  אחד  היה  מוכרח  לשבת  על  שפת 

 

הבור  עם  הרגליים  בפנים , וכל  אחד  קיבל  ירייה  בעורף  ונפל  פנימה  לתוך  

 

הבור .  פיזרו  על  הגופות  סיד  ואחר  כך  אדמה . נטעו  במקום  שתילים  של  עצים 

 

וריבועים  של  דשא  מלמעלה , כך  שאף  אחד  לא  ידע  היכן  הם  קבורים . כך 

 

נרצחו  שם  כאלף  יהודים , אתמול  ושלשום . עם  החולים  של  בית  החולים ,

 

הרופאים  והסגל  הרפואי  הם  עשו  את  אותו  הדבר .     

 

היום , כבר  מהבוקר , תנועה  גדולה  במשטרה . מהתחנה  יוצאות  קבוצות  גדולות 

 

של  שוטרים . הם  הולכים  העירה . אני  מסתכלת  דרך  החלון , גם  אני  יוצאת 

 

העירה . על  יד  בית  העירייה  אני  מתעכבת  לדקה . כמה  מהשוטרים  נכנסים 

 

לבניין  העירייה , אחדים  לכיוון  כיכר  השוק , ושניים  מהם  נכנסים  לבניין  של 

 

משפחת  וייסבלום , פעם  הייתה  שם  מסעדה . כשפתחו  את  הדלת  מבפנים , יצאו 

 

בריצה  כמה  עשרות  יהודים  והתפזרו  לכל  הכיוונים . המשטרה  התחילה  לירות .

 

הם  התערבבו  באוכלוסיה  המקומית , ברחו  לכיוון  קראקוב  ונעלמו . בני  

 

הערובה , כנראה  פולנים , התחילו  לרעוד  מפחד . כל  אחד  רוצה  לחיות . לא 

 

רחוק  משם , המשטרה  ירתה  והרגה  שוטר  שעזר  ליהודים  לברוח . שמו  היה 

 

ירמוז . ככה  יעשו  לכל  אחד  שיעזור  ליהודים . השוטרים  הלכו  לכיכר  השוק ,

 

פינת  רחוב  קושצ'ילנה , נכנסו  לחנות  של  מר  גולדשטיין , חנות  צבעים ( אני 

 

מוסיף  שזה  היה  הבניין  של  החנות  שלנו . י.ק. ) , עלו  לבוידים  והרסו  קיר 

 

שהיה  בנוי  שם , ומצאו  ארבעה  עשר  יהודים  עם  הרבה  אוכל  ומזון .כולם  ירדו 

 

למטה , לפרוזדור , וירו  בכולם . אחר  כך  באה  עגלה  שאספה  את  הגופות .  

 

מהפרוזדור  למדרכה  ישנן  כמה  מדרגות  אבן  גבוהות . איש  בשם  מילץ  גרר  את 

 

הגוויות . הוא  החזיק  ברגליים , והראשים  קיבלו  מכות  ממדרגות  האבן  

 

הגבוהות , הדם  ניגר  ונשפך . היום  בבוקר , במקום  בוגוצ'יצה , על  יד  תחנת 

 

הרכבת , על  יד  שדרה  עם  כמה  עצים , תפסה  המשטרה  כעשרים  יהודים  צעירים 

 

שהתחבאו  בשדות  בין  שיחים  של  תפוחי  אדמה , הם  שכבו  שם . ירו  בכולם . כל 

 

יום  יורים  במאות  יהודים , מוצאים  אותם  בכל  מיני  מקומות . בתי  המלאכה 

 

של  הוורמאכט  בבוכניה  בוערים . אומרים  שהיהודים  שרפו  אותם . כל  הפועלים 

 

שעבדו  שם  נוסעים  לסקאווינה . לסקאווינה  הגיעה  קבוצת  שוטרים  גרמנים 

 

רוצחים  שממונים  על  גירוש  וחיסול  יהודים . כמו  בויליצ'קה , כך  בסקאווינה ,

 

רוצחים  יהודים . אחרי  סקאווינה  באה  בתור  מויכוב , ואחר  כך  נובי  טארג ,

 

קראקוב . יש  להם  ניסיון  רב  ברציחות , והם  נוסעים  ממקום  למקום , מעיר 

 

לעיר , ורוצחים  ורוצחים .  

 

הלילה  קיבלתי  מכתב  מד"ר  לנדאו , בו  הוא  שואל  אם  הוא  יכול  כבר  לחזור 

 

לויליצ'קה . איך  אנשים  בקראקוב  לא  יודעים  מה  קורה  בויליצ'קה . המרחק 

 

הוא  רק  כשנים  עשר  קילומטרים .     

 

 

 

 

29  לאוגוסט  1942 .

 

בני  הערובה , כנראה  פולנים , הם  חופשיים , אבל  הם  אחראיים  שבשכונה  שלהם 

 

לא  יתחבאו  יהודים . בכפר  הסמוך  לויליצ'קה  "שירצ'ה" , התחבאו  האחים 

 

גמינדר . בני  הערובה  המקוממים  רצו  שיעזבו . החלה  תיגרה . האחים  גמינדר 

 

נלחמו  ופצעו  כמה  מהם  בגרזנים , כך  שהיו  מוכרחים  לקחת  אותם  לבית 

 

החולים . בסוף  אחד  מהאחים  נהרג , השני  נתפס  ונמסר  למשטרה . השלישי  ברח 

 

ליערות  קוז'ניצה  ומחפשים  אחריו .

 

נודע  לי  שמעכשיו  יפסיקו  לירות  על  יהודים  ברחובות  העיר . אלה  שייתפסו 

 

יעברו לבתי סוהר , ומשם לקירקוף , שם ישנם בורות  מוכנים שיירו בהם , ביהודים.

 

היום  תפסו  את  הגברת  בירונובה , אישה  צעירה  ויפה  עם  ילד  קטן . היא  שאלה 

 

את  השוטר  לאן  ללכת , והוא  ענה  לה  שתלך  לבית  הקברות , והיא  הלכה .

 

ההורים  שלה , אדון  וגברת  אייזן , יצאו  היום  ממחבואם , מן  המרתף . מחר 

 

בטח  יירו  בהם .

 

 פתחו  בית  יהודי  שעמד  מול  תחנת  הקמח  על  יד  בית  חרושת  ללבנים  של 

 

משפחת  פרידמן . גרו  שם  יהודים . כולם , כחמישה  עשר  אנשים , היו  תלויים .

 

הנשארים  יודעים  את  מר  גורלם . במוקדם  או  במאוחר  מוכרחים  למות . ברית 

 

המילה  שלהם  תסגיר  אותם .

 

גרינג  כתב  בעיתונים , שאם  בראשון  לינואר  1943  הוא  יפגוש  בעוד  יהודי , הוא 

 

לבדו  יוריד  בפניו  את  הכובע .       

 

 

 

30  לאוגוסט  1942 .

 

אני  מסתכלת  דרך  החלון  שלנו . מהכביש  הראשי , לכיוון  שלנו , פנו  קבוצת 

 

אנשים , חמישה  ילדים  בגילאי  חמש  עד  תשע , שתי  נשים  צעירות , בלונדיניות 

 

 

ויפות  ושני  גברים . אחד  מהגברים  צולע  קלות . הנשים  היפות  מגולחות , בלי 

 

שערות  על  ראשן , לבושות  קל . הילדים  יחפים , בחולצות  צמודים  לאימותיהם .

 

הנשים  אדישות  לגמרי . כל  הקבוצה  הזאת  הולכת  ישר  לכיוון  תחנת  המשטרה .

 

השמש  זורחת  במלוא  הדרה , אבל  מי  נהנה  ממנה ? אחרי  כרבע  שעה  כל 

 

הקבוצה  יוצאת  מתחנת  המשטרה  בליווי  שוטר  אחד  שמוביל  אותם  לבית 

 

הסוהר . היו  אלו  יהודים  מהסביבה  מ"סולקוב" . מתי  שיהיה  מקום  בשבילם 

 

בבית  הקברות , יעבירו  אותם  וירצחו  אותם  שם . הם  צריכים  קודם  לזכות 

 

בכמה  ימי  רעב , יש  עוד  הרבה  לפניהם . דמעות  מרות  ומלוחות  הסתירו  לי  את 

 

השמש , השמיים  והארץ .       

 

 

 

31  לאוגוסט  1942 .

 

אתמול  הוציאו  כמה  יהודים  צעירים  מהצריפים  מ"זדורי" , והעבירו  אותם 

 

לבית  חרושת  לעבודות . נשארו  עוד  כחמש  מאות . אלה  שהיו  סדרנים  נמצאים 

 

עוד  בצריפים . האוכלוסיה  מביאה  קצת  אוכל  למי  שיש  לו  מכרים  ביניהם ,

 

אבל  זה  לא  מספיק . מה - 26  עד  היום , 31  באוגוסט  לא  קיבלו  שום  אוכל .

 

אפילו  מים  חמים  לשתות  לא  קיבלו . מה  הוכבד  לנאצים  שיהודים  לא  אוכלים, 

 

שבטניהם  נפוחות  מרעב . האוכלוסיה  מביאה  להם  אוכל  בסתר . לפעמים 

 

מצליחים  אחדים  להגיע  לשוק  ולהביא  קצת  אוכל , אבל  מה  זה  יכול  לעזור 

 

לכמה  מאות  אנשים . אזרחים  אחדים  באים  אליהם . גם  אני  באתי  והבאתי 

 

קצת  אוכל , מה  שיכולתי , לחם , מרק  ופירות . יעקב  פרנקל  בכה  לפניי ,  ואמר :

 

"מה  הם  יעשו  איתנו ?  הם  מחזיקים  אותנו . אנחנו  עובדים  כל  יום  בחפירת 

 

בורות  בבית  הקברות  בלי  לקבל  מזון  ואוכל " . אף  אחד  לא  רוצה  לברוח 

 

מחשש  שיירו  ויהרגו  את  הנותרים . רופא  השיניים  שלנג  שואל  אותי  מה  קורה 

 

עם  אישתו  והילד  שלו . הוא  היה  מאוד  מדוכא .   

 

הגרמנים  רוצחים  ערמומיים . הם  מאריכים  את  חייהם  של  היהודים  ברעב 

 

ובקור . בלילות  הם  ישנים  בצריפים  על  רצפת  בטון . בליל  שני , ב - 31  לאוגוסט 

 

העבירו  אותם  למקומות  בלתי  ידועים , לעבודות  בבתי  חרושת . בחצר  של 

 

המשטרה  עומד  כבר  כמה  ימים  אוטובוס . החזית  שלו  לכיוון  הגינה  שלנו . אני 

 

רואה  באוטובוס  ראש  של  בן  אדם  מסתכל  לכיוון  הגינה  שלנו , שהיא  מלאה 

 

בעצי  פרי  ושיחים . הבנתי  מה  הכוונה  שלו , אבל  בגינה  שלנו  אין  אנשים . עובר 

 

אורח , בן  אדם  גבוה  וחזק , נכנס  לדירה  שלנו , מבקש  אוכל . העיניים  שלו 

 

סורקות  כל  פינה . במקום  לצאת  באותה  הדרך  שנכנס , עשה  עצמו  כאילו  טעה ,

 

נכנס  לגינה , הציץ  למרתף . כך  עשה  אצל  השכנים , בדק  בכל  מקום  במרתף . על 

 

יד  רחוב  שינקיביצ'ה  גילה  במרתף  משפחה  יהודית . המשטרה  לקחה  אותם 

 

מיד , ונגד  בעל  הבית  כתבו  דו"ח . היה  זה  אחד  מארבע  מאות  חניכים  של  בית 

 

ספר  מיוחד  בגרמניה . תפקידם  היה  לפקוח  עין  בשטח  פולין  ולדעת  מה  נעשה 

 

שם . הם  באמת  יודעים  הכל . המשטרה  עושה  חיפושים  בכפרים . מחפשים 

 

יהודים . יש  ביניהם  הרבה  פנים  חדשות  עם  פרצופים  של  רוצחים . הם  צדים 

 

אנשים . כמה  יצליחו  לצוד  היום ?       

 

על  יד  הבתים  של  היהודים  העשירים  של  העיר  נעצרות  משאיות  עם 

 

פלטפורמות . השוטרים  עוצרים  אזרחים , מבקשים  תעודות  זהות  ולא  מחזירים 

 

להם  אותן  עד  שיגמרו  לעבוד  בהעמסת  רהיטים , חפצים  וכל  תכולת  הדירות .

 

את  הרהיטים  היפים  ואת  החפצים  בעלי  הערך  מעבירים  לתחנת  הרכבת 

 

קראקוב , ומשם  ישר  לגרמניה . דברים  שהם  לא  כל  כך  יקרי  ערך  מאכסנים 

 

בקראקוב  במחסנים  בכדי  להוציאם  מאוחר  יותר . ככה  יהיה  במשך  כמה 

 

חודשים .

 

בבית  הקברות  היהודי  ממשיכים  לירות  כל  הזמן  באנשים . עכשיו  יורה  בהם 

 

השוטר  גרומלאה . ווגנר  משגיח . אחוז  גדול  מהאזרחים  חלו  במחלות  לב 

 

ועצבים . זמנים  איומים , גהינום  עלי  ארץ , הרוצחים  הכי  גדולים  בעולם 

 

שולטים  בארצנו , עם  תוכניות  ערמומיות  שהכינו  איך  לרצוח  אנשים . למה 

 

האפיפיור  שלנו , אפילו  במילה  אחת  לא  מגנה ? האם  הוא  עשה  שותפות  עם 

 

היטלר ? שמעתי  שהוא  נותן  לו  זהב  בכדי  לחזק  ולהבטיח  את  הניצחון . כך 

 

אנחנו  עזובים  ע"י  כל  הידידים , אפילו  האפיפיור  עזב  אותנו . הרי  כל  שנה 

 

ובחגים  הוא  אסף  מאיתנו  מיליונים . כנראה , היטלר  יותר  קרוב  אליו . מה 

 

אכפת  לו מהפולנים  ומהאנשים , והיהודים ? הוא בכלל  לא יודע שקיים דבר כזה .

 

   

           

                                                             חתימה :  BILL  BAJORKOWA  MARIA  .

 

 

 

 

היומן  הזה  של  הגברת  מאריה  ביל - באיורקובה  ועוד  עדויות  ומסמכים  אחרים 

 

הועברו  לישראל  ע"י  קיכלר  סאנך , ונמסרו  ל"יד  ושם"  בירושלים .

 

 

 

היומן  הזה  נגע  מאד  לליבי , במיוחד  כשאני  מכיר  את  הרחובות  והשכונות 

 

והרבה  שמות  של  אנשים , ולצערי , שם  אבי  ז"ל  גם  נזכר  שם , לכן  תירגמתי 

 

אותו  לעברית . זהו  סך  הכל  יומן  של  עשרה  ימים . מ - 20-31  לאוגוסט , יותר 

 

נכון , אחד  עשר  יום . נכתב  ע"י  אישה  נוצריה  בשנת  1942 .  

 

שכחתי  לציין , שב - 27  לאוגוסט  1942  היה  גירוש  יהודים  מויליצ'קה . כל 

 

המשפחה  שלי , ההורים , האחים  והאחיות  היו  ביניהם ...

 

   

 

                                                                                                       יעקב  .ק.

 

לחזרה לעמוד הראשי - לחץ כאן