"האדונית והרוכל" / ש"י עגנון

תקציר הסיפור

רוכל יהודי אחד הגיע לבית יחיד בשדה יער, והציע לאדונית הבית את סחורתו. תחילה סירבה, אך לאחר שהפציר בה, הסכימה לקנות סכין ציידים. הרוכל הלך לדרכו, אולם לאחר שאיבד את הדרך, ראה אור והגיע לבית אחד, שהיה ביתה של האדונית. לאחר שהפציר בה שתניח לו להישאר בביתה באותו לילה, נתנה לו רשות ללון ברפת ישנה שבחצרה. בלילה ירדו גשמים מרובים. כשעמד הרוכל ללכת, הציעה לו האדונית שיתקן את גג ביתה. לאחר שתיקן ואכל פת שחרית שהכינה לו האדונית, נשאר בביתה, ובלילה זה ישן בחדר שמוטלים שם כלים ישנים.

   למחרת התחילו משוחחים. במהלך השיחה שאל את האדונית על בעלה. האדונית סיפרה לו שבעלה נהרג, אולם לא פירטה, והרוכל הרגיש שאין היא נוטה לדבר על כך. הוא החניף מאוד לאדונית, ודיבר אתה דברי אהבה. אף האדונית הראתה לו חיבה, ולאחר שפסקו הגשמים נשאר הרוכל אצלה: דר בחדרה וישן במיטתו של בעלה. האדונית שימשה לפניו, והוא התחבר לאנשי המקום. היה אוכל ושותה בביתה, אולם מעולם לא ראה אותה אוכלת ושותה, והיה תמה על כך. התחיל לחקור אותה בנושא זה. האדונית התחמקה מתשובה, או שהשיבה תשובות מוזרות כמו דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת. היא העניקה לו אהבה, והוא לא הוסיף לשאול.

   אולם אותה שאלה הטרידה אותו מאוד, ויחסיהם התחילו מתערערים. האדונית הציקה לרוכל, והוא שנא אותה, אולם לא נפרד ממנה. העובדה, שאינו יודע עליה כלום, לא נתנה לו מנוחה. הוא חקר אותה על אודות בעלה: והסתבר כי היו לה בעלים רבים. לאחר ששאלה אותו האדונית אם הוא מאמין באלוהים, הציעה לו שיתפלל שלא יהיה סופו כסופם של בעליה. היא לא סיפרה לו מה היה סופם, אולם הביטה בגרונו ולעגה לו.

   הרוכל החליט להסתלק מבית האדונית, אולם מכיוון שהחשיך היום נשאר ללון. בלילה ננער הרוכל, ששמו היה יוסף, ודימה שתוקעים סכין בלבו ושהכלבה נועצת שיניה בגרונו. בלילה שלמחרת עבר ללון בחדר הכלים הישנים, ונשאר שם במשך כשבוע נוסף.

 

   לילה אחד, כשהביאה לו האדונית, ששמה היה הילני, את ארוחתו, עלה ריח פיה כריח אדם רעב. לאחר שהלך לישון, עלה בדעתו לקרוא "קריאת שמע". מאחר שבחדר היה פסל נוצרי, יצא לקרוא את "שמע" בחוץ. כשחזר ראה שכלי מיטתו מלאים חורים, והילני מושלכת על הקרקע וסכין בידה. הוא השכיב את הילני על המיטה וכשהרכין ראשו כדי לשמוע את דבריה, נעצה את שיניה בגרונו, אולם דחפה אותו ממנה בקוראה שדמו לא דם אלא מי קרח. הרוכל טיפל באדונית, משום שבלילה שנכנסה לשחוט אותו פצעה את עצמה, האדונית, לא אכלה, משום שהיתה רגילה לאכול רק את בשר בעליה, ביום החמישי מתה, מאחר שהשלג היה קרוש, לא הצליח לכרות לה קבר. הוא טמן את נבלתה בארון בשלג בראש הגג, והעופות חילקו  ביניהם את נבלתה.

   הרוכל נטל קופתו והמשיך בנדודיו.

הסיפור הסמלי והאלגורי

     ·     לסיפור "האדונית והרוכל" משמעויות החורגות הרחק מעבר לעולמן המצומצם של הדמויות. כל שעלינו לעשות הוא להציב את צמד המילים "העולם היהודי" במקום "הרוכל", ואת המילים "עולם הגויים" במקום האדונית, ובכך כל מסקנה שבה נדון בקשר ליצירה תהפוך למסקנה לגבי מערכת היחסים בין היהודים והגויים.

     ·     סיפור אלגורי - סיפור בו המישור הריאלי והמוחשי מסמן מישור אחר - מופשט ורעיוני.

סימנים הרומזים שמדובר בסיפור אלגורי:

שמות: יוסף - שם יהודי; הילני - שם נוצרי.

תדמית: היהודי הנודד מול שליטת הארץ ו"בעלת הבית".

מנהגים: תפילת שמע מול פסל "יראתם".

ראיית מציאות: שחור-לבן; הילני היא לא מציאותית לחלוטין, ויוסף היא דמות מציאותית במובהק.

     ·     חשוב לציין:

א. הסיפור נכתב ב-1942, עם תחילת הידיעות לגבי גורל יהודי אירופה.

ב. מרכזו של הסיפור הוא מערכת יחסי האהבה-שנאה בין הרוכל והאדונית, ולכן יש לומר שזהו סיפור סמלי, אך לא אלגוריה מובהקת.

הרעיונות המרכזיים

המישור הגלוי (המישור הפרטי)

המישור הסמוי (המישור הלאומי)

מניעי הרוכל היהודי ליצור קשר עם האדונית:

   1.   ניתוק קשר עם עברו (חסר משפחה).

   2.   הרגשת אבדן ורצון למצוא הגנה.

   3.   קסמו של העולם הזר וסודותיו.

   4.   תשוקה ארוטית לאישה הזרה.

מניעי היהודים להתקרב עולם הגויים:

   1.   ניתוק קשר עם העבר היהודי.

   2.   רצון בקידום חומרי.

   3.   רגשי נחיתות בפני הגויים.

   4.   דחף פנימי, חסר הסבר רציונלי.

תוצאות הנובעות מן הקשר בין האדונית והרוכל:

   1.   אובדן סימני הזהות היחודיים של הרוכל.

   2.   התגברות רגש השנאה.

   3.   קשר שהופך לכפייתי.

   4.   הענקת כלי ההשמדה (סכין) ע"י הרוכל עצמו.

התוצאות הנובעות מן הקשר יהודים- גויים:

   1.   התבוללות.

   2.   התגברות השנאה.

   3.   תלות שאינה מאפשרת ניתוק.

   4.   הענקת האמצעים להשמדתם.

אופי הדמויות:

   1.   האדונית - יפה, אך לא אנושית.

   2.   הרוכל - רגשי נחיתות, אך בעל תכונות הומניות מוסריות (מנסה להחיות את האדונית).

אופי היהודים והגויים:

   1.   הגויים - מושכים, אך בלתי-אנושיים.

   2.   היהודים - עולם הומאני-מוסרי.

מסקנות הרוכל:

   1.   את הסכנה שבקשר עם הגויה יש לפתור בעזרת חזרה ליהדות (תפילת שמע).

   2.   בסוף הסיפור אין הוא לומד את הלקח וממשיך בנדודיו.

 

מסקנות היהודים:

   1.   אפשרות ההצלה מן הסכנה שבקשר עם הגויים טמונה בשיבה ליהדות.

   2.   הלקח אינו נלמד; היהודים ממשיכים לחיות ביחד עם הגויים.

 

 

 

 

מבנה

 

השוואה: פסקאות הפתיחה והסיום

     ·     קריאה של פסקת הפתיחה והסיום

קריטריון

פסקת הפתיחה

פסקת הסיום

ריכוז הרעיונות המרכזיים בסיפור

   1.   כל העלילה מתרחשת בין "רוכל יהודי היה מחזר", ובין "טען קופתו והלך לו".

   2.   תולדותיו של עם ישראל בגולה מרוכזות גם הם בין שני משפטים אלו.

   1.   המשך הכניעה של הרוכל בפני האדונית.

   2.   המשך התרפסותו של העם היהודי בפני הגויים.

צורת התנהגות הדמויות

היהודי הכנוע והגויה הגאה והמתנשאת (האלגוריה מתקיימת).

היהודי - מחפש כומר; האדונית - מופיעה בשפלותה (האלגוריה אינה מתקיימת).

משפט מפתח

"רוכל אחד היה מחזר בעיירות ובכפרים"

"טען את קופתו על כתפיו והלך לו".

המשפט המסיים הינו שילוב של שני המשפטים העוטפים את פסקת הפתיחה.

פואנטה ונקודת שיא

פואנטה: סיפור שלכל אורכו זרועים רמזים למניעים ולהתנהגות הדמויות, אלא שדעת הקורא מוסחת מרמזים אלו עד שיגיע לסוף הסיפור, לחודו. חוד זה נעשה עכשיו המפתח להבנת הסיפור "לאחור", וכל הרמזים מתפענחים בעזרתו.

נקודת שיא: המקום והרגע המותחים ביותר ביצירה; מקום הגילוי וההפתעה.

     ·     הפואנטה ונקודת השיא ביצירה מאוחדים: הרגע בו שוחטת האדונית את עצמה במקום את הרוכל.

סיום הסיפור

     ·     סיום פתוח ומעגלי: אין יודעים מה עלה בגורלו של הרוכל. ניתן לשער שהוא חזר לנדוד בין הגויים, מבלי להפנים את הלקח שאמור היה ללמוד ממקרה האדונית. אפשר שסיטואציה דומה תתרחש שוב בעתיד...

הדמויות

יוסף הרוכל

     ·     הרוכל נע מאקטיביות, לפאסיביות (אקטיביות מדומה) וחזרה לאקטיביות.

תחילת הסיפור: אקטיביות

     ·     הרוכל הוא היוזם את הקשר, הוא המוכר להילני סחורה, הוא גם זה שמתקן לאדונית את הגג, פותח עמה בשיחה, מחניף לה, מציע לה את אהבתו.

גוף הסיפור: פאסיביות

     ·     הרוכל מאבד את ייחודו כאדם וכיהודי. הוא מפסיק לאכול כשר, מתחבר לאנשי המקום, מנסה לחשוף את סודה של האדונית ואינו מצליח, וכתוצאה מכך גם הולכת הזרות ביניהם ומעמיקה.

סיום היצירה: אקטיביות

     ·     המעבר מפאסיביות לאקטיביות הוא רגע קריאת תפילת "שמע". את הכוח לשינוי יונק הרוכל מהיהדות. התפנית לדת מעניקה לו את המודעות למצבו.

     ·     מכאן ועד סוף הסיפור הרוכל הינו אקטיבי לחלוטין: מודע לרגש השנאה המפעפע בו, פועל בצורה מחושבת והגיונית, מטפל באדונית וכו'.

אפיון יוסף באמצעות חלום

     ·     החלום מבטא את פחדיו ואת תחושותיו לעתיד של יוסף.

     ·     סמלים משמעותיים בחלום: הסכין, האבן והקרח (שמסמלים את הנצרות), והכלבה (המסמלת את הגויה).

הלני האדונית

     ·     האדונית אקטיבית לחלוטין, מתחילת היצירה עד סופה.

     ·     דוגמאות לאקטיביות: מציעה לרוכל להישאר בביתה, מציעה לו את מיטתה, מאכילה אותו, מחליטה מתי להתחיל לחשוף בפניו את סודותיה.

     ·     האדונית מפטמת את הרוכל, על-מנת לשוחטו ולאוכלו.

     ·     היא מעוררת תחושות אפילות: פיתוי והסתה, רצון להתבטל בפניה, מעוררת תשוקות.

     ·     בסוף הסיפור האדונית עוברת תהליך הנמכה: מאדם לחיה.

מוטיבים מרכזיים

מוטיב: גלגולים שונים של פרטים ממשיים ולשוניים, המוטענים במשמעויות שמעבר למעמדם המילולי; עצם החזרה התכופה של המילה או של הפרט, בייחוד בסיטואציות בעלות משמעות, רומזת על מעמדם המיוחד מבחינה מטאפורית, ומכוונת את הקורא לצרף יחד את הקשריהם בטקסט לתבנית בעלת משמעות.

מוטיב הסעודה

     ·     ביטוי לעזיבתו של יוסף את היהדות.

     ·     ביטוי לרצונה של הגויה להשביח את בשרו.

     ·     הסעודה מקרבת (הם יושבים לאכול יחדיו) אך גם מרחיקה (יוסף היחיד שאוכל, ותוהה לגבי הלני).

     ·     בגסיסתה של הלני: הסעודה היא ביטוי לאנושיותו של היהודי ("התקין לה תבשיל") וחייתיותה של הגויה ("שכבר שכחה תורת המאכל שבני-אדם אוכלים").

     ·     הסעודה מהווה סמל לקשר בין היהודים והגויים: "פת גויים" אסורה עפ"י ההלכה, משום שסעודה יוצרת קרבה.

החיה

     ·     המוטיב מאפיין בעיקר את הלני: מדומה לכלב, "נשוק אותי פגרי" וכו'.

     ·     משמש בעיקר לבסס את הטענה כי הגויים הינם "חיות".

הסכין

     ·     מסמלת את רצון הרצח הקיים בגויים כלפי העם היהודי, הסיפור נכתב ב- 1942.

     ·     מסמלת את אשמתו של העם היהודי - הוא חפץ בקרבת הגויים, החניף להם וניסה להיטמע בהם. יש הרואים ביהודים את מי שאחראים לגורלם הטרגי.

הדרך

     ·     מסמלת את אורח חייו של העם היהודי - "מאבד את דרכו בחשכה" ומתקרב לגויים, או "מוצא את דרכו" ושב ליהדות.

הסגנון האירוני

אירוניה: צורת התבטאות דו-משמעית, שבה המשמעות הגלויה והתמימה של הדברים שונה, ואף מנוגדת, לכוונה הסמויה של המדבר. אומר א' ומתכוון ל-ב': כאילו כתב דברים במירכאות כפולות.

היכן מתקיימת אירוניה בסיפור?

    1.    הלני רומזת על שחיטה - ומעמידה פני אוהבת.

    2.    יוסף מעמיד פני אוהב - ולמעשה הוא סובל.

    3.    בפואנטה: כל הרמזים מעידים על-כך שהאדונית תשחט את הרוכל - בסופו של דבר היא שוחטת את עצמה, ואילו היהודי מטפל בה.

    4.    "עליונותו" של היהודי, אשר נובעת רק כתוצאה מגסיסתה של הגויה.

עמדת המספר

עמדת המספר באה לידי ביטוי באופנים הבאים:

    1.    דיווח של רמזים המקדמים את העלילה.

    2.    טון דיווח אירוני.

    3.    מסירת חוות-דעתו הברורה.

 

 

המוטיבים ביצירה

 

מוטיב - יחידת טקסט בעלת מילה או שתיים, נושא מסויים, החוזר ביצירה יותר מפעם אחת ומעניק ליצירה משמעות נוספת.

 

מוטיב מנחה (לייטמוטיב) -מוטיב מרכזי ביצירה, אשר סביבו נעים שאר המוטיבים של אותה יצירה.

 

 

מוטיב החזרה

 

מוטיב החזרה הוא לייטמוטיב משום שהוא מנחה את הסיפור מראשיתו ועד סופו.

מוטיב החיזור על הפתחים פותח את היצירה ומסיים אותה ובכך יוצר מסגרת לסיפור.  למוטיב זה גם תפקיד של אפיון דמות - הוא מאפיין את דמותו של הרוכל המחזר על הפתחים, זהו רוכל עקשן מאוד הרוצה למכור את סחורתו, חוזר ומשתחווה לפני האדונית ומציע לה לקנות מסחורתו.

בסיום הסיפור ניצל הרוכל משיני האדונית וחוזר לחזר עם סחורתו ממקום למקום.

 

הסיפור עוסק גם בחיזור שבין גבר לאישה. בעקבות החיזור אחרי האדונית מופיעה גם החיזור אחרי אלוהים אחרים. לבסוף, הרוכל ניצל משום שיצא לקרוא "קריאת שמע" שהיא בבחינת חזרה בתשובה.

 

ניתן לראות כי מוטיב החזרה הולך ומתעבה בעזרת מגוון המשמעויות שלו.

מאחר ובכל פעם לשורש ח.ז.ר יש משמעות שונה, הופך מוטיב זה למוטיב המארגן  ומקדם את העלילה.

 

 

מוטיב הסכין

 

מוטיב הסכין מופיע לכל אורך היצירה.

בפעם הראשונה אנו פוגשים את הסכין באקספוזיציה. מכל הדברים שמציע הרוכל, בוחרת האדונית דווקא בסכין הציידים. האדונית מתעלמת מן המוצרים האמורים לעניין נשים ובוחרת בסכין.

סכין זו נראית תחילה תמימה שכן האדונית גרה ביער, מבודדת מכל אדם וזקוקה להגנה. אולם על רקע המבחר המוצע לה בחירתה תמוהה במקצת, וכך לסכין יש תפקיד של אפיון דמות האדונית.

 

סכין זו שבוחרת האדונית היא הסכין שתשמש אותה בנסיון הרצח. מכאן שהסכין מקבלת מימד אירוני כאשר אנו מבינים שהרוכל מכר לאדונית את הכלי שבו תנסה לרצוח אותו.

 

הסכין מקבלת תפקיד של רמז מקדם כאשר האדונית מספרת לרוכל על מותו של בעלה ואומרת לו: "מה איכפת לך באיזו מיתה נהרג...או אם נשחט, הלא אף אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהן אדם". כאן נמצאת האדונית בעמדה עליונה על יוסף הרוכל ועל הקורא, שכן היא יודעת מה שאין הקורא או יוסף יודעים - שעתידה היא לשחוט את יוסף בסכינה. 

 

כאשר אומרת האדונית לרוכל להתפלל שלא יהיה גורלו כגורל שאר בעליה, מוזכרת שוב הסכין- הפעם בתיאור עיניה שעה שהיא מסתכלת בגרונו: "עיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה" . הסכין מקבל כאן איכות של תואר, היא איננה עוד סכין פיסית . הסכין מתארת את עיניה של האדונית ומאפיינת את נפשה.

 

הסכין מופיעה גם בסיוטו של יוסף. יוסף מתעורר משנתו בבהלה משום שנדמה לו כי תקעו סכין בלבו. הפעם משמשת הסכין כרמז מקדם וחלומו הוא חלום אזהרה.

 

למוטיב הסכין יש גם תפקיד של סגירת מעגל. הסכין שמכר הרוכל לאדונית, משמשת את האדונית ככלי רצח. כאשר הרוכל ניצל הוא מוציא את הסכין מיד האדונית והסכין חוזרת  אליו מבלי שפגעה בו.

 

 

 

 

 

מוטיב העין והמבט

 

מוטיב העין והמבט הוא מוטיב השזור לכל אורך היצירה.

הרוכל מבקש מן האדונית מספר פעמים: "הביטי וראי", "תני עינייך גבירתי". בקשתו החוזרת ונשנית של הרוכל מפנה את תשומת לב הקורא לתיאור עיניה של האדונית ש"עיקמה עיניה".

כאשר הרוכל שב לביתה של האדונית, משום שתעה בחשיכה, נאמר כי האדונית "הביטה בו בעין זעומה". למחרת בבוקר חשב הרוכל לעצמו: "אמסור עצמי בידי שמים, ולא אבקש טובה מצרי עין" השימוש הלשוני במוטיב העין מתרחב ומתייחס לאופייה של האדונית.

 

תיאור מבטי האדונית גורמים להפרה של השלווה האפית של היצירה. תחילה הם נראים תמימים: "הציצה עליו ואמרה לו דומני שנפרץ הגג". בהמשך נאמר: "הביטה בו דרך חשד".

כאשר מתקרבים השניים זה לזו מתלווה למבט האדונית חיוך משונה. האדונית מתבוננת מדי פעם ברוכל: "הביטה בו שעה קלה ואמרה..." אך מבטיה הולכים ואוגרים מתח: "...עם שהיא מדברת נסתכלה בגרונו ועיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה".

 

בסוף הסיפור מתפענחים המבטים השונים: "עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיקו שיניה". מבט אחרון זה של האדונית מעמיד באור אירוני את בקשותיו החוזרות ונשנות של הרוכל בראשית הסיפור: "הביטי וראי.." - עקשנותו החוזרת גרמה לאדונית שתביט ותראה - תחילה את הסכין ואחר-כך את קורבנה המיועד, אך הוא לא ראה את הסכנה.

 

עגנון מתאר בדרך כלל את גיבוריו באמצעות פרטים בודדים העשויים להבהיר את אופים  או מחשבותיהם ולא באמצעות תיאור מקיף. ביצירה "האדונית והרוכל" מאופיינת דמותה של האדונית באמצעות מוטיב העין והמבט .

 

 

מוטיב הסעודה (האכילה)

 

מוטיב הסעודה הנו מוטיב מרכזי בסיפור ותפקידו לאפיין את הדמויות ואת הקשר ביניהן.

הסעודה בסיפור מהווה ביטוי למצבו הדתי של יוסף ולעזיבתו את מצוות היהדות: "כדרך קלי עולם שבתחילה אין רוצים לעבור עבירה ואחר-כך עושים כל עבירות שבעולם לתיאבון".

 

לאורך הסיפור הסעודה מקרבת ומפרידה בין האדונית לרוכל. זמן רב עובר עד שהרוכל מרגיש במנהגה המוזר של האדונית בענייני אכילה. תחילה אינו מתעניין באדונית כי ישיבתו אמורה להיות ארעית ובהמשך שקוע הוא בתאוות האכילה. רק עם התחזקות הקשר ביניהם הוא שם לב לתופעה המוזרה.

בשלב ההתחלתי הרוכל מוצא לעצמו תשובה שיש בה הסתברות ריאליסטית (מציאותית): הבדלי המעמדות ביניהם. אך הסבר זה מתבטל עם התהדקות היחסים ביניהם.

 

מצד אחד נמשך יוסף אל סוד אי-אכילתה של האדונית, אולם הוא גם מתרחק ממנה מאחר והיא אינה חושפת את סודה.

 

כאשר האדונית רומזת ליוסף על סודה, היא משתמשת במוטיב האכילה ומדמה את עצמה לחיה טורפת: "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת". גם הדימויים שהעניקה האדונית לרוכל  לקוחים מתחום זה, דמויים שלגביה הם האמת כפשוטה, ועל ידי הרוכל הם נתפסו כמטאפורות (לשון ציורית): "מימי לא שיערתי לי כי בשרו של יהודי מתוק כלצ כך, נשיקותיך מתוקות, פגרי המתוק שלי".

 

גם בהמשך מרמזים דימוייה של האדונית על כך שהיא מזהה את יוסף עם דבר מה הראוי לאכילה: "זיפים של חזיר", "קליפין של אווז". בשלב זה פועל ברוכל כוח סמוי המפרש נכון את הדברים ומחלץ אותו מן הסכנה. ערנות זו מכינה אותו להתעוררות לקריאת "שמע" ולהצלה בעקבות כך.

 

בסיום הסיפור מתקין הרוכל לאדונית סעודה. תיאור הסעודה בסיום גם הוא אמצעי לאפיון דמותה של האדונית כחיה טורפת: "אף הוא התקין לה תבשיל, אבל כל מאכל שנטלה לתוך פיה הקיאה, שכבר שכחה תורת המאכל שבני אדם אוכלים, הואיל והייתה למודה לאכול בשר בעליה..."