|
|
|
|
מי נגד מי? בין חברתי למדיני.
2005 / 06 / 09
"ראובן, תתמקד רק בסוגיות מדיניות" מפצירים בי אנשי "שמאל" ומוסיפים, "כשנפתור
את הבעיות עם הפלסטינים נתפנה לעסוק בענייני חברה". "מלח" הארץ מנחה את "פלפל"
הארץ. אחרים תובעים: "ראובן, תתרכז רק בבעיות חברתיות בישראל". אלו קטלגו אותי
ותייגו אותי: "המרוקאי", שיעסוק רק בעניינים של המזרחים, הוא מבין רק בקיפוח,
נושאים מדיניים הם מחוץ לבינתו. כזכור, לאורך השנים המזרחים איישו תמיד את
התיקים החברתיים (למעט משרד החינוך היוקרתי) רווחה וסעד, דתות, משטרה. ולא
לחינם קפץ רוגזן של כמה נשמות טובות במפלגת העבודה על פרופסור שלמה בן-עמי,
כשהלה תבע לעצמו את תיק החוץ בממשלת ברק. הגנרל ברק הוא אותו האיש שביקש "סליחה
מעדות המזרח בשם מפלגת עבודה לדורותיה".
שלמה בן עמי בעולם הוא פרופסור בעל שם, בישראל נחשב לעוד מרוקאי-נעלב סדרתי.
לאלו ולאלו תגובתי: אני אדם שלם, שאינו מבחין בין "החברתי" ל"מדיני". השקפת
עולמי היא הומניסטית ואוניברסלית. תמיד הייתי ותמיד אהיה בצד של המקופח, בצד של
המדוכא. אני איש שמאל במובן האמיתי של המלה ולא Small במובן המעוות הישראלי של
המושג.
בישראל מעולם לא היה שמאל. "השמאל"- מפא"י ההיסטורית ויתר מפלגות העובדים
הציוניות דאגו עוד בטרם הקמת המדינה ל"עבודה עברית", נישלו פלאחים מאדמתם,
דיכאו את מהומות ואדי סאליב ב-1959, ונישלו עם שלם מאדמתו על ידי הקמת מפעל
ההתנחלויות האדיר לאחר כיבוש השטחים ב-1967. הרשימה עוד ארוכה, לי אישית זכורה,
ראש ממשלת ישראל מה"שמאל", שאמרה עלי ועל חבריי "הם לא נחמדים".
למעשה הניסיונות להפריד בין "המדיני" ל"חברתי" הן פעולות של הממסד אשר פיתח
שיטה המפוררת את הסולדריות החברתית-מעמדית תוך יצירה של קואליציות ואופוזיציות,
שלמראית עין עונות לצרכים של ציבוריים שונים אך בפועל משרתות אך ורק את הממסד.
הממסד יצר מצוקות והאשים את הקורבנות. סינדרום האישה
המוכה: היא אשמה במכות שהיא חוטפת.
לדוגמא: להציב את ציבור המורים כאויבי העם בשל מאבקם המקצועי. כך שהציבור יגנה
את המורים ולא יקים קול צעקה נגד הקיצוצים בתקציב החינוך הפוגעים בציבור ובעיקר
בשכבות החלשות. המורים אשמים ולא ש(צ)רת החינוך.
השיטה יוצרת וממסדת מצוקות ומטילה את האחריות על הקורבן. ניתוח מעמיק של מצבם
של המדוכאים (מזרחים, פלסטינים, נשים ועוד) מחייב לפתוח פריזמה רחבה ולמקד את
העיון דווקא במדכא ובשיטותיו.
מאז קום המדינה הממסד מפלה לרעה את המזרחיים והפערים הולכים וגדלים. במקום
תשובה עניינית על ביקורת מוצדקת בדבר שיטת חלוקת המשאבים האי שוויונית, בתקציבי
פיתוח, חינוך, בריאות ועוד, מבקרים דוברי הממסד את הציבור המופלה. "הם
(המזרחים) בטלנים, לא מחונכים, לא נחמדים" וכו'. עובדה: "טעוני הטיפוח" אשמים
במצבם. הפלסטינים הם טרוריסטים המסרבים להתפקד להסתדרות הציונית, ומסרבים להכיר
במצבם "הנפלא" תחת הכיבוש הישראלי, בהשוואה לאחיהם בשאר ארצות ערב.
הממסד הוא ממסד. לעתים במסכה של שמאל לעתים במסכה של ימין. ביבי, ילד טוב
רחביה, יכול להשתמש בטעונים דמגוגים על "האליטות הישנות", אולם הוא נציג של
אותה הגברת בשינוי אדרת. "השיטה" בעברית האנגלו-סקסית של ביבי נתניהו משמעותה
הפרטה. מפריטים את האחריות החברתית מהמדינה הנוקטת מדיניות פוגעת ומדכאת
לאחריות הקורבן. ההנהגה עסוקה בשחיתות ובהטבות למקורבים ובדרך שוכחת את האחריות
כלפי תושבי האזור ואזרחי המדינה.
אותה "יד נעלמת" המקצצת בקצבאות, גוזלת קרקעות של הפלסטינים, גוזלת קרקעות
מעיירות פיתוח לטובת המושבים והקיבוצים ומיטיבה עם קומץ משפחות של מולטי
מיליארדרים.
האינטרסים של המדכא לפורר את החברה לאטומים ולהקים את כל הציבור נגד קבוצה
נפרדת. כך מטשטשים את המניעים שמאחורי הדיכוי. גזל הקרקעות לטובת שכבה של
מיוחסים פוגע בתושבי קרית מלאכי המזרחיים בדומה לפגיעה בפלסטינים אזרחי ישראל
מסכנין, ובגזילת כבשת הרש מהפלסטינים בשטחים, כאשר על מעט האדמות שעוד נותרו
להם, הוקמה גדר ההפרדה הנוגסת באדמות פלסטיניות.
הממסד אימץ אסטרטגיה של הפרד ומשול. קברניטי המדינה ראו בציבור המזרחי איום
אסטרטגי. "הם", כלומר אנחנו, עשויים לחבור לצד הערבי-פלסטיני בשל הקרבה
התרבותית בינינו. שני הציבורים הם ערבים, אחד ערבי-פלסטיני השני ערבי-יהודי.
אמנון דנקנר, בשעתו עיתונאי בעיתון "הארץ", היום עורך "מעריב" כתב ב"הארץ" ב-18
בפברואר 1983 ש"אין לו אחות", בגוף המאמר ציין: "אני מסרב לכנות את הצד השני
(המזרחים ר"א) 'אחים' שלי".
מוטה גור, רמטכ"ל בדימוס, אמר על המזרחים: "אנחנו נדפוק אותם כמו שדפקנו את
הערבים".
אריה גלבלום, עיתונאי בכיר ב"הארץ" כתב על המזרחיים: "עם שהפרימיטיביות שלו היא
שיא... השכלתו גובלת בבורות מוחלטת... חוסר כשרון לקלוט כל דבר רוחני... זוהי
דרגה נמוכה ממה שידענו אצל ערביי ישראל לשעבר... הם נעדרים כל שורשים ביהדות...
ונתונים לגמרי למשחקי האינסטיקטים הפרימיטיביים ...
אלמנט א-סוציאלי זה אין דבר בטוח בפניו... עצלות כרונית ושנאת העבודה". ("הארץ"
22/4/1949).
תפישה זו נתנה גושפנקא "מוסרית" לדכא את המזרחיים ביד קשה וברגל גסה. בשיטת
הפרד ומשול גויס הסכסוך הפלסטיני-ישראלי להרים קו חוצץ בין ערבים פלסטינים
לערבים יהודים. הסכסוך הלאומי בין הפלסטינים לישראלים הפך לקרדום לחפור בו.
חלק גדול מהציבור המזרחי אימץ תודעה כוזבת: הפלסטיני הוא האויב האולטימטיבי.
בשל הקרבה התרבותית של הערבים היהודים לערבים הפלסטינים אותו ציבור קיווה,
שעמדות לאומניות נחרצות יבדילו אותו מהפלסטינים.
לשיטתו של הממסד, לסכסוך יתרונות נוספים, הוא שימש כסם הרדמה לדיכוי של
המזרחיים. כשרועמים התותחים אין פנאי לעסוק בענייני חברה. מצב המלחמה הרציף
והמתמשך הסיט את תשומת הלב מהקיפוח והדיכוי של המזרחים למאבק הלאומי "הקיומי"
נגד הפלסטינים. מלחמה לאומנית במקום מלחמת מעמדות. אגב, דווקא לממסד עודף פנאי
להמשיך בדיכוי של העניים בחברה הישראלית, כגון באמצעות מדיניות מיסוי המיטיבה
עם האליטות ופוגעת בחלשים.
לשם הדגמה: מכשול ההפרדה בין היהודים לפלסטינים נוגס ב-12.4% מהקרקעות של הגדה
המערבית. מחיר עלות הבנייה 2.5 מיליארד דולר ועוד היד נטויה.
לסכסוך הפלסטיני-ישראלי תעריפון: מחיר לפלסטינים: גזל הקרקעות הסיטונאי. מחיר
לעניי מדינת ישראל - מיליארדי דולרים, שמופנים לגדר ולהתנחלויות במקום לחינוך,
לבריאות, לדיור ולרווחה. יש סובלים ויש מי שצוחק כל הדרך אל הבנק. המתנחלים
משופעים בתקציבים ובהטבות.
חלק גדול מאיתנו נופל למלכודת הדבש, כשהוא דורש מהשלטון לבנות מדינת רווחה. אין
צורך לחפש בנכר דרכים איך, מה ולמה. מדינות העולם צריכות לבוא ללמוד מישראל
כיצד בונים מדינת רווחה. מזה 38 שנים נבנה פיילוט לתפארת העולם בהתנחלויות. שם
מימשו את חלום מדינת הרווחה בכל הפרמטרים. תקציבים הוזרמו ללא היכר לאוכלוסייה
של מיוחסים בלבד. הצעתי: להעתיק את המודל שנהגו ביחס להתנחלויות לתוך מדינת
ישראל. הנה לכם פיילוט לדוגמא "אור לגויים" ו"לתפארת מדינת ישראל".
עוות המציאות בהצגת הפלסטיני כאויב המזרחי משחרר את המדכא מאחריותו. הטיעון
שהפועל הזר (למעשה מהגר העבודה) גוזל את פרנסתם של הישראלים הוא שקר, שהממסד
דואג להפיץ כדי להתנער מאחריותו לחיסול מקורות פרנסה.
קול השיטה, במגמה לפלג ולשסע בין מרכיבים שונים בחברה, תפציר בי: " עניי עירך
קודמים". אני ילד מוסררה; מהגר ("עולה" בלשונם) ממרוקו; "נער הייתי וגם זקנתי";
אני מכריז שעניי עירי הם "ילדי הגזזת", גם ילדי תימן החטופים, גם השב"ח (שוהה
בלתי חוקי) הפלסטיני הממתין בצומת לקבלן שיעסיק אותו, גם הקופאית הרוסייה,
שעושקים אותה בסופרמרקט, וגם מהגר העבודה הפיליפיני המטפל בקשיש יהודי. האויב
האמיתי הוא הממסד. המאבק צריך להתמקד נגד שיטת הדיכוי ולמען שיטה אשר תבטיח את
חופש האדם, את כבודו ורווחתו. הדרך תיסלל על ידי גיבוש של כוחות חברתיים,
שיגוננו על האדם מפני השיטה. אין תשובה חברתית ותשובה מדינית יש פעולה כוללת.
במקום רווח נחפש רווחה, במקום צדקה, צדק!!!
Who’s against who? Between the conflict and the social.
by Reuven Abergel
http://www.indybay.org/newsitems/2008/08/15/18526564.php
|
ד