נתן גפן



עוקץ קטלני



המוציא לאור: נתן גפן

רמת גן

תש"ס - 1999

מבוא

הפרשנות וההערכות המובאות בספר זה מבוססות על חומר משפטי ממשפטו של יגאל עמיר, על דברים שניתן היה לשמוע או לראות במספר דיונים במשפט הנ"ל שבהם נכח הח"מ, על תגובות של מעורבים בפרשה, על הסברים מפי אנשי מקצוע שונים ועל דיווחים עיתונאיים.

כבר בתחילתו של התחקיר בפרשת רצח יצחק רבין ז"ל, אשר החל למעשה מייד לאחר הרצח, זוהו מספר דיווחים אשר הובאו בליל הרצח או ימים ספורים לאחריו, שהיו בהם אי התאמות או סתירות לגרסה הרשמית בפרשה. דיווחים אלו הושמעו או הוקרנו באופן חד פעמי והועלמו לאחר מכן מעין הציבור. כשפנה עורכו של כתב עת רציני לחברת קטעי העיתונות 'יפעת', כדי לקבל תמורת תשלום קטעים מסוג זה, סירבו עובדי החברה לבקשתו והפנו אותו למקור הידיעות.

החשדות המועלים בספר זה הם למעשה שאלות המתעוררות תוך כדי בדיקת חומר הראיות בפרשת רצח יצחק רבין ז"ל. שאלות אלה לא קיבלו מענה בתקשורת הישראלית, וניסיונות להעלותן בה לא עלו יפה, בלשון המעטה.

ולבסוף, עניין טכני: בספר זה מובאים לעיתים קרובות תצלומים של קטעי עיתונות במקום ציטוטים, ויש לקוראם כדי להבין את ההתייחסויות אליהם.

פרק א' - סימני שאלה

בליל ה- 4 בנובמבר 1995 נשמע קול ירי בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב. זמן מה לאחר מכן הודיעו אמצעי התקשורת האלקטרוניים כי ראש ממשלתנו, יצחק רבין, הגיע לבית החולים 'איכילוב' כשהוא פצוע קשה, וכעבור זמן קצר יצא מבית החולים ראש לשכתו של ראש הממשלה, איתן הבר, ובפיו הודעה על מותו. היורה, אשר נתפס במקום הירי, לא הביע שום רגש - לא שמחה ולא עצב, ונראה כבעל קור רוח עילאי. כבר בשעות הראשונות שלאחר הרצח ניתן היה להבחין במרכיבים של חוסר היגיון ושל אי עקביות בפעולתם של גורמים שונים - גורמים שהואשמו ברצח, גורמים שהואשמו באי מניעת הרצח, גורמים שעסקו בבדיקת נסיבות הרצח, וגורמים שהתבטאו בנושא הרצח. בימים ובשבועות שלאחר הרצח הלכו והתרבו סימני השאלה:

n עוד בטרם חלף ההלם מההתנקשות, אפילו עוד בטרם נשמעה הודעתו של איתן הבר, כבר החלה מערכה תעמולתית-תקשורתית אשר תלתה בחוגי הימין את האשם בהסתה לרצח וברצח עצמו. גם הקשבה ערנית לדברי תעמולה אלה לא סייעה להבין כיצד בדיוק גרמה 'הסתה' זו לרצח, ואם בכלל ראויה הביקורת החריפה, הקטלנית, הארסית לעיתים, אשר הייתה מלווה בקללות, השמצות וגידופים, להגדרתה כ'הסתה' על פי החוק. חוגי הימין, באותם הימים, היו נבוכים, מגמגמים, ולא ניסו לערער על הטענה הזאת.

n מתנקשים פוליטיים פועלים, על פי רוב, במצב של סערת רגשות או כניסיון לשנות התפתחויות פוליטיות עתידיות. במקרה של תלמיד הכולל והסטודנט למשפטים יגאל עמיר, ברור כי האיש לא היה נתון בסערת רגשות. התנהגותו התבלטה דווקא בקור רוח ואי הבעת רגשות. קשה גם להאמין כי עמיר מצא תועלת עתידית ברצח ראש ממשלה אשר מחליפו המיועד היה שמעון פרס, איש שמאל מובהק, ואשר מחליפו כחבר כנסת היה חבר אחר ברשימת 'העבודה'. בחור נבון וקר רוח כיגאל עמיר יכול היה לתאר לעצמו שהתנקשות ברבין תביא רק להגברת האהדה לשמאל, להפיכתו של "רודף ומוסר" לקדוש, ולזירוז הנסיגה.

n מתנקשים באישים פוליטיים רמי דרג אינם נוהגים לחשוף את עצמם לפני ההתנקשות. לעומת זאת, יגאל עמיר חשף את עצמו כפעיל ימני קיצוני בעל כוונות לרצוח את ראש הממשלה זמן רב לפני הרצח, ובהתמדה מעוררת תמיהה.

n לעומת דיווחיהם של כתבים זרים בתקשורת הישראלית, כי אנשי אבטחה מנעו את גישתם של עיתונאים וצלמים לראש הממשלה בצאתו מן העצרת בכיכר מלכי ישראל - מוזרה הייתה העובדה שהמתנקש ואדם נוסף, הדומה לו במראה, מורדי ישראל שמו, הורשו להיכנס לאזור היציאה של רבין.

n התנהגות השב"כ מייד לאחר הרצח הייתה חריגה ביותר. בדרך כלל, בעת גילוי כישלון או מחדל שבו מעורב גוף מסוג זה, יש ניסיון מצד אנשיו להמעיט מחלקם במעשה, להטיל את האחריות על אחרים, "לסדר לעצמם כיסוי תחת". כך התנהגו אנשי צבא בפני ועדת אגרנט, כך התנהגו בנקאים ופוליטיקאים בפרשת ויסות המניות, כך התנהגו אנשי השב"כ בפרשת קו 300. ואילו כאן, מינה השב"כ במהירות מסחררת ועדת חקירה פנימית, והצביע על האשמים במחדל הרשמי, אולי כדי להסתיר מעשים חמורים יותר. מדיווחים על המתרחש בוועדת שמגר התברר כי בניגוד לטבע האנושי, אנשי השב"כ עשו מאמץ להוכיח שהמחדל כולו שלהם ורק בישיבות האחרונות הם ניסו להטיל חלק האשמה על המשטרה.



n המידע על הימצאו של מחסן נשק בביתה של משפחת עמיר, העמיד בספק את טענת המשטרה והפרקליטות כי חגי עמיר, אחיו של יגאל, ודרור עדני - חברו, ידעו על ההתנקשות הצפויה. מתכנני התנקשויות אינם נוהגים לשמור בבתיהם מחסני נשק ותחמושת אלא לסלקם לפני ביצוע ההתנקשות.

n התנהגות נהגו של רבין, מנחם דמתי, לאחר הירי בכיכר מלכי ישראל, הייתה בלתי הגיונית, והסבריו להתנהגותו זו  בלתי הגיוניים בעליל. במקום לבחור בדרך הפנויה והקצרה לבית החולים 'איכילוב' הוא פנה לדרך עקיפה וארוכה יותר, שבה היו מחסומי משטרה, ובנוסף לכך עצר ליד שוטר, פנחס תרן שמו, וביקשו להנחותו בנסיעתו. על השאלה מדוע לא נסע ישירות לבית החולים, ענה הנהג הוותיק והמנוסה כי חשש ממחסומי המשטרה. מחסומי המשטרה הם למעשה לוחות פח קלים, אשר רכב משוריין כמו זה שנהג דמתי, בעל נפח מנוע גדול מ5000- סמ"ק, יכול בקלות לנסוע דרכם. האם הוא פחד לשרוט את המכונית או לקבל דו"ח תנועה? והרי אחד הטעמים העיקריים לסגירת רחובות סמוכים לעצרת פוליטית בפני תנועת כלי רכב, היא הותרת כביש גישה פנוי למקרה חירום. על השאלה מדוע התעכב אצל השוטר, השיב דמתי כי חשש ממחסומי משטרה ליד בית החולים ונזקק להנחיות על מיקומם.

n בחקירתו של יגאל עמיר בדבר מספר הקליעים שהכניס למחסנית, הוא העיד כי הכניס תשעה קליעים. ברשות החוקרים, לעומת זאת, היו רק שמונה קליעים. בשל אי התאמה זו, נשאל עמיר פעם נוספת בדבר מספר הקליעים שבהם טען את המחסנית, והוא חזר וענה: תשעה. כיוון שכך, החליטו החוקרים כי עמיר טעה במספר הקליעים. אולם, מתוך כלל עדותו ניתן היה להתרשם שהוא דובר אמת ומודע היטב למעשיו. שאלת הקליע החסר נותרה אפוא מלווה בסימן שאלה.

n בבית המשפט לא דווח דבר על טביעת האצבעות שהותיר עמיר על האקדח, על המחסנית או על הקליעים. נראה כי לא נערכו לחפצים אלה בדיקות של טביעת אצבעות, אולי משום שהם לא נשתמרו במצב שבו ניתן לבצע בהם בדיקות כאלה. נשאלת השאלה מדוע.



n תיאור הכרונולוגיה של ההתנקשות ושל הגעת רבין לבית החולים היה בלתי עקבי, ויעיד על כך קטע שהתפרסם בעיתון 'אנשים'.



n מובא בזאת קטע עיתונות. (מעריב 4-12-1995)

עד המועד שבו אירעה ההתרחשות המדווחת, היה יגאל עמיר כלוא בלא אפשרות לקיים קשר עם בני משפחתו או עם פרקליט כלשהו. מכאן, שלא יכול היה לשמוע את השמועה בדבר מותו של המאבטח בליל הרצח אלא מפי חוקרי השב"כ או המשטרה שבאו עימו במגע. לפיכך, דבריו בעניין זה באולם בית המשפט מהווים הודאה עקיפה של השב"כ, כי המאבטח אכן נרצח.

n טענתו של עמיר בבית המשפט כי הוא יודע מי רצח את המאבטח ומי צעק "סרק, סרק", מעמידה באור מחשיד את מסקנותיה של ועדת החקירה בראשות השופט שמגר, אשר מונתה לבדוק את נסיבות הרצח ומשום מה לא מצאה מי צעק "סרק, סרק".

n מתוך הקטע שהובא ניתן גם ללמוד שאפילו לאחר חודש של מאסר וחקירות, לא היה יגאל עמיר מוכן להודות בניסיונות קודמים לרצח ראש הממשלה, סותרת את טענת השב"כ והמשטרה כי גאוותו של עמיר במעשה הרצח גרמה לו להודות בכל האישומים ולשתף פעולה עם חוקריו מרגע מעצרו וללא יוצא מן הכלל. נראה כי בשלב כלשהו של מעצרו של עמיר בטרם משפטו, מישהו גרם לעמיר לשנות את דעתו באשר ל'נסיונותיו' הקודמים לרצוח את ראש הממשלה.

n כאשר נעצר חשוד במעשה פלילי, המודה במעשה ומשתף פעולה עם חוקריו, נמשכת חקירת המקרה זמן קצר מאוד. לנועם פרידמן, למשל, אשר ירה על ערבים בחברון ופצע שבעה מהם, מונה פרקליט כבר למחרת מעצרו, לאחר יום נוסף הוא שיחזר את מעשהו וכעבור עוד יום הועבר תיקו לפרקליטות, להגשת התביעה. פשעו של יגאל עמיר לא היה יותר מסובך מבחינה טכנית מזה של פרידמן: הוא יצא מביתו עם אקדח טעון, המתין לראש הממשלה וירה בו מספר קליעים (שלושה, טוענת הגרסה הרשמית, אולם אימו מסרה לי כי יגאל אמר לה, שירה רק קליע אחד). כמה זמן נדרש לאדם כדי לספר זאת לחוקריו? והנה, עמיר היה עצור ללא קשר עם פרקליט או עם בני משפחה במשך למעלה מחודש. אפשר להניח שפשע בעל השלכות לאומיות חמורות כמו זה שבו נחשד יגרום לעיכוב בפתיחת המשפט, אבל אם החשוד מודה בכל ומשתף פעולה עם חוקריו, אין כל סיבה למנוע ממנו פגישה עם עורך דין או עם קרובי משפחה, אלא אם כן ההודאה באשמה היא שקרית, שיתוף הפעולה נעשה באונס ויש ניסיון 'להוציא' מהחשוד הודאות באשמות, לתאם עדויות ואולי לזייף ראיות.





n מייד לאחר הרצח נמסר כי רבין סירב ללבוש אפוד מגן, שכן לא האמין כי יהודי עשוי להתנקש בו. והרי גם אם רבין לא האמין באפשרות שיהודי יבקש להתנקש בו, היה עליו ללבוש אפוד מגן כאמצעי הגנה מפני התנקשות של גורמים עוינים זרים, כמו למשל 'הג'יהאד האיסלמי', שעל איום רציני מצידו כלפי רבין נמסר זמן קצר לאחר הרצח.

גם בפני ועדת שמגר נמסרו עדויות לאיומים כאלה, וגם לאה רבין, בספרה 'הולכת בדרכו' (הוצאת 'ידיעות אחרונות' - 'ספרי חמד', 1997, עמוד 20) כותבת כי בעת הנסיעה לעצרת עדכן המאבטח יורם רובין את יצחק רבין באשר לאיום בהתנקשות. קשה להאמין כי איש ביטחון הנלווה לאישיות בכירה כמו ראש ממשלה, בנסיבות שבהן יש מידע על סכנה לחייו, ייקח על עצמו אחריות לשלום האיש מבלי למנוע ממנו את הגעתו למקום, או לכל הפחות - לשכנע אותו בנחיצות לבישתו של אפוד מגן.

כיוון שעל פי עדותה של לאה רבין בספר הנזכר, רבין נשמע להוראות המאבטחים (דוגמה בעמוד 19 בקטע על שימוש בקדילק), נראה כי מישהו בשב"כ דאג שרבין יהיה בעצרת ללא אפוד מגן.

n על שאלתי לכתב הטלוויזיה האמריקנית ג'יי בושינסקי (בתום ראיון שנתתי לו בתחילת 1997), האם בדעתו לראיין את ד"ר מרדכי גוטמן, הרופא התורן ב'איכילוב' בליל הרצח, השיב בושינסקי כי דוברת בית החולים 'איכילוב' אינה מתירה לד"ר גוטמן להתראיין, בנימוק שאינה מעונינת להוסיף שמן למדורת ה'קונספירציה'. סירוב זה דווקא מחזק את החשדות בדבר מעורבות השב"כ ברצח, שהרי אלמלא היה לבית החולים מה להסתיר בפרשה, לא הייתה כל בעיה בראיון עם הרופא שחתם על הדו"ח הרפואי הראשון המתייחס לפציעתו של רבין.

n כבר בתחילת התחקיר שעליו מבוסס ספר זה, כשעוד לא חשדתי במעורבות השב"כ ברצח אלא רק בחוסר אמיתותה של הגרסה הרשמית לפרשה, קיבלתי מרבים מן האנשים שעימם שוחחתי על כך תגובות בנוסח: "אתה לא פוחד? השב"כ עשוי לפגוע בך". כל האנשים שמסרו לי מידע ביקשו שלא אחשוף את זהותם (ועל כן נמנעתי מציון שמותיהם של רבים מן הנזכרים בספר), כולל אנשי העמותה לחקירת האמת על רצח רבין, אשר כדרכן של עמותות, רשומים אצל רשם העמותות. גם העיתונאי האיטלקי אלדו בקיוס (Aldo Baquis), שפרסם במשותף עם העיתונאי גבריאל אשכנזי את המאמר 'מזימה בשם האל' (בשבועון האיטלקי 'DIARIO' ב3- בנובמבר 1998), סיפר לי על תחנוני מרואייניו שלא להיחשף, מחמת הפחד.



n כשמתבצע פשע במקום שבו הייתה שמירה, עוצרת המשטרה, בין היתר, את השומרים, מתחקרת אותם ומאמתת את דבריהם באמצעות פוליגרף. אולם, השומרים במקום שבו נרצח רבין הפכו לאחר מכן לחוקרי הרצח, ואפילו המשטרה הייתה כפופה לחקירה שלהם. דבר זה ניתן ללמוד מסעיף 4.א. במסמך בדבר צוות חקירה מיוחד (צח"מ) רצח רוה"מ רבין ז"ל המצורף לפרק זה. והרי אילו השב"כ היה מבצע את החקירה בפרשת קו 300, למשל, סביר להניח שלא היינו יודעים את האמת עד היום.