| |
מ-ח' לחטא (מחלוציות לחזירות)
פעם לא ראינו הומלסים ברחובות, פעם המדינה לא היתה כל כך אטומה, פעם היה הרבה
יותר "ביחד". מה קרה לנו? איך תוך יובל שנים הדרדרנו מרוח של חלוציות מאוחדת,
לרוח של הישגיות, תחרותיות ואגואיזם מוחצן ללא בושה?
כדי לענות על השאלה נוכל להיעזר בשתי שאלות מנחות: מי רוצה ומי
יכול? כלומר, את מי המצב הזה משרת, וביכולתו של מי להשפיע ולעצב את מראה פניה
של החברה כרצונו? (רמז: זה לא העניים).
מכל מקום דבר אחד ברור: כך זה לא יכול להמשך. האטימות, הרוע, הריצה המטורפת
קדימה כאשר מי שמצליח גורף את כל הקופה, ומי שנכשל סובל יסורים גדולים, אינה
עושה לנו טוב. ריצת האמוק הזו גורמת לכולנו לרמוס איש את רעהו, וכך פרט למתי
המעט שמצליחים, כולנו מפסידים.
תרבות ה"מצויינות" הזו (כך נהוג לקרוא לה: כולם כה רוצים להצטיין "למען
החברה", עד כדי כך שבדרך הם דורכים על חבריהם), מפילה בדרך הרבה יותר קורבנות ממה שאולי
היה
נדמה לנו ממבט ראשון. תאונות הדרכים, למשל. אחת הסיבות העיקריות לתאונות הרבות היא
מירוץ החיים המטורף. התרגלנו שכל אחד חייב להשיג את רעהו כי אנחנו בתחרות
קיומית בלתי פוסקת. חייבים להיות ראשונים, אסור לצאת "פראיירים". בכביש זה קטלני.
אלימות - בחברה בה לגיטימי לחטוף ככל יכולתך, השיקולים היחידים הם
הכלכליים (כלומר ההצלחה האישית), אין חמלה, אין אנושיות, אדם לאדם זאב, האם היינו
יכולים לצפות לרמת אלימות נמוכה יותר?
תוכניות טלויזיה כמו אמנון לוי וכלבוטק פורחות כמו פטריות אחר הגשם. ניצול הפך
להיות ספורט לאומי. כל זב ומצורע מנסה לנצל את כל מי שהוא יכול ולא בוחל בכלום.
כמובן שהטרף הקל ביותר הם החלשים.
המדינה הפכה להיות גן עדן לפושעים, שרלטנים, רמאים ומושחתים, אך מקום מאוד כואב
ומתסכל לכולנו, לציבור. ישנה תחושה קשה שמישהו "גנב" לנו את המדינה
"מתחת לאף" מבלי שנרגיש. לא כך פיללנו, לא לכך ייחלנו.
בל נטעה, התחרות הקיומית האכזרית שהפכה להיות שגרת יומנו איננה שאיפה
ל"מצויינות", אלא מלחמת קיום אינדיבידואליסטית. צריך להכניס מעט בלמים כדי
לצנן קמעא את התלהבותם של ה"מצויינים, המצליחנים, וההשגיים". לחברה שלנו יש
די והותר הישגים, מה שחסר לה זה אחווה ואנושיות.
לאן הדרדרנו
כל מי שהמדינה יקרה לו נקרא לדגל כדי להחזיר אותה אלינו חזרה. שבענו די קפיטליזם
חזירי, חוזרים לקפיטליזם אנושי!
|