והנה אגדה, שנכתבה בתקופת התלמוד והמציגה את
עקרונות הצדקה, כפי שחז"ל ראו אותם

מסופר על מר עקבא, שהיה נותן צדקה לעני, אך לא בגלוי, אלא
במתן בסתר יום אחד רצה העני לראות מיהו האדם, שנותן לו כל
יום ארבעה זוזים חיכה העני לנדיב. מר עקבא, כהרגלו, הכניס
את המטבעות בחור הדלת של העני, והעני יצא לראותו באותו
יום היה מר עקבא עם אשתו, כאשר יצא העני לראותם, הם
ברחו ונכנסו לתוך תנור, כדי שלא לבייש את העני. בתנור נכווה
מר עקבא, אך לא נשרף, הסיבה לכך מסבירה לנו האגדה נעוצה
בעובדה כי אשתו של מר עקבא נהגה לתת צדקה באופן שונה
מזה של בעלה - היא נהגה לתת לעני בידיו בתוך ביתה. הנתינה
שלה הייתה ישירה היא נתנה מזון, ולא מעות, שהם רק אמצעי
לרכישת מזון. בנתינה שלה הייתה הנאה, מספרת האגדה, היה
בה יחס אישי אל המקבל

האגדה התלמודית על מר עקבא מציגה ערכים של חברה, השואפת
לארגון ולסדר חברתי, המושתתים על אידיאל צדקי של צדקה וחסד
בכלל, ונתינה לחלשים בפרט

האגדה באה ללמד את האופן הרצוי לקיום עקרונות אלו

דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רבי: ואמרי לה אמר רב הונא
בר ביזנא אמר"ש חסידה ואמרי לה אמר רבי יוחנון משום רבי
שמעון בן יוחאי נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן מר
עקבא העדיף להיכנס לכבשן האש ואל ילבין פני עני