ויקרא שמו בישראל
...מנחם מענדל

:מספרת הגב' ג'ייקובס מברוקלין

ב"ה, יש לי בלע"ר משפחה מרובת ילדים. כשנולדה בתי השישית היא התפתחה ב"ה כמו כל
.ילד והיתה לנו ממנה הרבה נחת, אך כשהגיעה לגיל שבעה חודשים הבחנתי שחדלה להתפתח

הדבר הדאיג מאוד אותי ואת בעלי והתחלנו לפנות למומחים ובעיקר לרופאים נירולוגיים, אך
כולם לא מצאו בילדה שום דבר מיוחד שניתן לטפל בו כדי לחדש את ההתפתחות. נסענו עם
הילדה גם לבתי-רפואה מחוץ לעיר בציפייה לקבל מימצאים ברורים, אך גם באלה לא קיבלנו
.שום אבחנה חד-משמעית

,נעשיתי עצבנית ומתוחה. כנראה ראו עלי את המתח, כי באחד מבתי-הרפואה שהגענו אליהם
הרופאים אמרו שחבל להרוס חיי משפחה בגלל ילדה אחת, והציעו לנו להכניס אותה למוסד
.ולבוא לבקר אותה אחת לכמה ימים או שבועות

מובן שדחינו מיד את ההצעה, אך לא התייאשנו. ידידים ובהם גם רופאים אמרו לנו שבניו-יורק
קיימות מרפאות מיוחדות לטיפול בילדים כאלה תוך ניסיון לשקמם, וכיוון שהממשלה עוזרת
במימון הטיפולים הללו, כדאי לנסות. פנינו אם - כן לאחת המרפאות הללו, וכעבור מספר שבועות
. הסתיימו ההליכים הבירוקרטיים ונקבע תאריך לקבלת הילדה


כאן עלי לומר שבעלי הוא יהודי חסידי, ובמשך הזמן הלך לבקש את ברכתם של הרבה אדמו"רים
. וגדולי ישראל

,בינתיים החלה בתי לקבל את הטיפול במרפאה בניו-יורק וראינו אמנם שינוי מסוים בהתנהגותה
אבל הבת עדיין הייתה רחוקה מלהיות ילדה רגילה, והרגשנו שאנחנו מאבדים את הקשר עמה בכל
יום נוסף שעובר. באחד הביקורים אצל הילדה גיליתי אצלה מיחוש חדש קיים לפי ידיעתי רק אצל
ילדים אוטיסטיים - והפעם הייתי ממש אובדת-עצות. הבנתי שאם הילדה אוטיסטית ל"ע, אין
. למחלה תרופה בדרך הטבע

ובכל-זאת, לא קיבלתי את הדין. צעקתי אל בעלי שחייבים להפוך עולמות ולראות מה נשאר עדיין
,לעשות, ובעלי אמר שלא נותרה שום ברירה אחרת אלה ללכת לליובאוויטשער ולבקש ממנו ברכה
דבר שהוא לא רצה לעשות עד היום כי היינו משוייכים לסטמר. התברר לנו שהליובאוויטשער לא
לא מקבל אנשים ליחידות כבר כמה שנים, והדבר היחיד שניתן לעשות הוא לעמוד בתור לחלוקת
.הדולרים ולקבל את ברכתו

החלטנו שזה הדבר שיש לעשות, וכבר ביום ראשון הקרוב בעלי הלך ל-770 ונעמד בתור לחלוקת
הדולרים. הדבר היה לפני החגים והיו המון אורחים. אחר-כך בעלי סיפר שמראה התור הארוך
דכדך אותו. הוא הבחין שכל אחד שמגיע לרבי נמצא ליד הרבי בערך שנייה אחת, מקבל דולר וממהר
לעזוב את המקום, ומובן שהדבר לא עודד את רוחו, אך בעלי החליט ששווה לשמוע מהרבי אפילו
.את הברכה שהרבי נותן לכל אחד

בקיצור, כעבור שעות של עמידה בתור בעלי מצא את עצמו עומד ליד הרבי, והנה הרבי שואל אותו
מיד "אימיצער איז קריינק?" (האם מישהו חולה?) ובעלי שהשתומם מרוח הקודש של הרבי, ענה
מיינער א קינד" (ילד שלי). נתן הרבי לבעלי שני דולרים ואמר לו: "איר זאלט געבן דעם קינד איינעם"
אין די האנט, און איינע אין די אנדערע האנט, און זי זאל געבן אויף צדקה, און זי וועט האבן א רפואה
. (שלמה" (תן לה דולר אחד ביד אחת ועוד דולר ביד השנייה שתשים בצדקה, ותהיה לה רפואה שלמה

מובן שבעלי נסע מיד הביתה ועשה מיד כהוראת הרבי, ולא ייאמן - תוך שבוע הילדה החלימה וחזרה
...להיות כאחד הילדים. כיום היא לומדת ב"בית-יעקב" ומדברת ומשתוללת כמו כל ילדה בגילה



כשהגיע היום המר ג' בתמוז, בעלי לקח עמו את ארבעת הבנים ונסע ללוויה, אך היות שהלוויה
.חלפה במהירות, בעלי החליט ברגע הראשון לחזור הביתה

החלטה החלטה - אך לבו לא נתן לו לחזור ולכן נסע לאוהל. כשהגיע למקום ראה שם ציבור גדול
ביותר של אנשים, אך למזלו הכריזו שהילדים יעברו ראשונים, והיות שבעלי היה שם עם ארבעה
. מהילדים, נכנס כמעט מיד

.כעבור שבועיים-שלושה נולד לנו בן, ויום הברית יצא בדיוק ביום היארצייט של האדמו"ר מסאטמר
על ידידינו - ובמיוחד מתפללי בית-הכנסת - שיערו שנקרא לילד על-שם האדמו"ר מסאטמר, אך
...אנחנו בחרנו לקרוא לילד על-שם הרבי מליובאוויטש

,מובן שכולם התפלאו, אך בסעודת הברית בעלי נעמד ואמר: "כולכם שואלים ומתפלאים על השם
אך ברצוני לספר לכם סיפור שלא שמעתי כמותו אף פעם" - וכאן סיפר את הסיפור בשלמותו. הנוכחים
...כולם הקשיבו בהתרגשות, ובסיום הסיפור לא נותר בבית-הכנסת אדם שלא מחה את דמעותיו