בס"ד

פרשת בשלח

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו"
על הכתוב זה מעירים חכמי המדרש: להודיע חסידותו של משה. שכל ישראל
עוסקים בביזה (בשאילת כלים ובגדים מן המצרים), ומשה עוסק במצוות עצמות
יוסף. שואלים כאן חכמי ישראל: מדוע מעלים חז"ל על נס חסידותו של משה רבנו
לעומת שאר ישראל? הלא כל ישראל עסקו באותו זמן בקיום מצוות ה', שהרי נצטוו
לשאול מן המצרים "כלי כסף וכלי זהב ושמלות" כדי לקיים הבטחת ה' לאברהם: "ואחרי
כן יצאו ברכוש גדול"! התשובה לשאלה זו היא, שמצוות העולה בדמים ובמאמצים יתרים
כמצוות שעסק בה משה רבנו באותו זמן עדיפה וחשובה כלפי שמים מקיום מצווה שמתן
. שכרה בצידה
החסד שעושים עם המת זה החסד הכי אמיתי שיכולים לעשות כמו שכתוב: "ועשית עמדי
חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים" חסד שלאחר המיתה הוא חסד אמיתי בגלל שלא
.מצפים מהנפטר שיחזיר לנו

"וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה"

מעיר כאן רש"י: "ויקחו אבן וישימו תחתיו" ולא ישב לו על ער וכסת. אמר ישראל
שרויין בצער, אף אני עמהם בצער. חכמינו ז"ל מעלים על נס את התנהגותו המופתית
של משה בעת מלחמת עמלק, ולדעתם צריכה דרך זו של מנהיג ישראל במדבר להנחות
כל אדם, שלא לפרוש מן הציבור אלא לשתף עצמו בצערו של הכלל. כך שנינו (במסכת
תענית דף יא עמוד א') בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל
ואשתה, ושלום עלי נפשי אלא יצער עצמו עם הציבור. שכן מצינו במשה רבינו שצער
עצמו עם הציבור, שנאמר: "וידי משה כבדים, ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה", וכי
לא היה לו משה כר אחר או כסת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין
. בצער, אף אני עמהם בצער, וכל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור