א ב ג ד ה ו ז ח ט י

כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

אבני הריחיים - הן זוג אבנים המונחות אחת על השניה העליונה נקראת רכב והתחתונה שכב. בריחיים טוחנים גרעינים, בעקר גרעיני דגנים,
לקמח. אבן הרכב סובבת על אבן השכב והגרעינים נטחנים ביניהן. בתרבויות פחות מפותחות יש ריחיים של יד ובהן טוחנים קמח לצרכי הבית. ביצור תעשייתי בטחנות קמח,
מנוע מסובב את אבן הרכב ובעבר היו בשימוש טחנות המונעות בכח המים ובאנרגית הרוח, וגם על ידי בהמות ועבדים. במרכז אבן הרכב יש חור דרכו מכניסים את הגרעינים והקמח נשפך בהקף.

אינג'רה (Injera) - הוא לחם אתיופי, שטוח דמוי פיתה גדולה, שעשוי מקמח טף ולכן טעמו חמצמץ. האינגרה מהווה חלק חשוב במטבחים האתיופי,
הסומלי והאריתראי

. בגלל היותו עשוי מטף, לחם האינג'ירה נחשב כבעל תכונות תזונתיות חיוביות, והוא מכיל ערכים גבוהים של חומצות אמינו, ברזל, סידן ועוד.

אריגה - הינה אמנות טקסטיל ומלאכת יד עתיקה, שבה הופכים חוטים או סיבים לכדי יריעת בד על ידי יצירת דוגמת שתי-וערב,באמצעות נול אריגה.הבד הנוצר
באמצעות אריגה יכול להיות פשוט (בצבע אחיד, או מכיל דוגמה פשוטה), או להכיל דוגמאות דקורטיביות מגוונות. ניתן ליצור אריגות מגוונות, המכילות שכבת בד
אחת או יותר ויוצרות מבנים ודוגמאות אריגה מורכבות.במלאכת האריגה מועבר כל חוט ערב, לסירוגין מעל ומתחת לחוטי השתי (אורכי). המכשיר שבאמצעותו
מתבצעת האריגה קרוי נול. מכונה זו מרימה ומורידה לחילופין את חוטי השתי, כדי לאפשר הערב להשתזר בהם. חלק חשוב בנול הוא

הבוכייר (הסירה) המוביל את חוטי הערב בין שורות השתי.

ארון קודש - הוא המקום שבו נמצאים ספרי התורה בבתי הכנסת של יהודי אשכנז.בבתי כנסת ספרדים מקום זה נקרא היכל
.ישנם כיום שני סגנונות מבניים עיקריים: הראשון הוא ארון עץ הצמוד לקיר בית הכנסת, והשני הוא גומחה בקיר בית הכנסת
הנסגרת בעזרת דלתות. בעבר הסוג הראשון היה המקובל בקרב יהודי אשכנז, ובשל הקרבה הסימבולית לארון הברית נקרא ארון קודש.
כיום ניתן למצוא בבתי כנסת אשכנזיים גם ארונות קודש מהסוג השני.

ביתא ישראל (בית ישראל) - הוא שמה ההיסטורי של קהילת יהודי אתיופיה. קהילת יהודי אתיופיה נותקה מיתר עם ישראל במשך
כ-2,700 שנה ובשל כך מקצת ממנהגיה שונים מאלה של קהילות יהודיות אחרות.מעבר לנהרי כוש, בלבה של ארץ חבש,
בהרי סמין ובמחוזות הסובבים את ימת טנה, ישב שבט שחום עור שקרא לעצמו "בית ישראל". השבט שמר באדיקות את
כל המצוות שהכיר מתורת משה, ציפה לביאת המשיח וקווה לזכות לגאולה בתוך כלל ישראל בארץ הקודש. פלשים,
כינוי שניתן באתיופיה לקבוצות יהודים שישבו שם מזמנים קדומים. במקורו היה זה כינוי גנאי שמשמעו בשפת הגעז-פולשים,
אולם במרוצת השנים הפך לשמם הרווח. יהודי אתיופיה מכנים עצמם בעיקר בשם - "בתא אסראל" ("בית ישראל").

בית כנסת - הוא בית התפילה היהודי. השם 'כנסת', מקורו מהשורש כ.נ.ס, והוא נקרא כך על שם
ההתכנסות של האנשים בו. היהודים נוהגים להתפלל שלוש פעמים ביום. בבוקר תפילת שחרית, אחר הצהרים תפילת מנחה
ובערב תפילת ערבית. בשבתות, ראשי חודשים וחגים נוספת תפילה אחר תפילת שחרית ושמה תפילת מוסף.
(ביום כיפור נוספת גם תפילת נעילה לאחר תפילת מנחה). בית הכנסת מכונה מקדש מעט מפאת קדושתו והשוואתו לבית המקדש.

גְעֵז (Gə`əz) - היא שפה אתיופית שמקורה בחבל הצפוני של אתיופיה ואריתריאה ועדיין משמשת כלשון
הכנסייה האתיופית והאריתריאית. גם לעדת יהודי אתיופיה שימשה געז כלשון קודש.ספר האורית עצמו כולל
את כל ספרי התנ"ך בתרגומם לשפה האתיופית הקדומה, געז.שפת הגעז היא שפה צפון-אתיופית, משתייכת לענף
הדרומי של השפות השמיות.היא נכתבת בכתב האתיופי שבו נכתבות רוב השפות השמיות באתיופיה כיום.מהגעז
התפתחו השפות טיגרה (בימינו מדוברת רק באריתריאה) טיגרינית, ואמהרית, שמשמשת שפתה הרשמית של
אתיופיה עקב שלטון שבט האמהרה שנים רבות בארץ זו.

הבאבא סאלי- רבי ישראל אביחצירא (1890 - 1984) רב מקובל, מוכר בכינוי הבאבא סאלי. נולד בעיר ריסאני
שבמחוז תפילאלת שבמרוקו בשנת 1890. אביו היה מסעוד אביחצירא וסבו היה רבי יעקב אביחצירא. היה בן לשושלת
רבנים מפורסמים, שהיו כולם בעלי מופתים. כבר בגיל שלושים שימש כרב מחוז. המשיך לכהן בתפקיד זה שנים תוך
שההערכה אליו הולכת וגדלה. בשנות החמישים עלה לארץ, נדד בין יבנה לאשקלון, ולבסוף השתקע בנתיבות.התפרסם
בציבור כעושה מופתים. רבים נהרו אליו כדי לזכות בברכה, בקבוק או קמע מידו. הרבה מופתים מיוחסים אליו,
והאהבה אליו הייתה כבירה במיוחד בקרב יהודי מרוקו. גם בחוגי החרדים זכה להערכה רבה. הוא נפטר בנתיבות בד'
בשבט ה'תשמ"ד יום פטירתו, ד' בשבט, מושך רבבות מבקרים לנתיבות, ביניהם פוליטיקאים רבים. ובבתים וחנויות
רבות תולים את תמונתו כמקור לברכה והצלחה .

ה"טוקול" - הוא ביתם של בני חבש. זוהי ביקתה עגולה עשויה גזרי עצים וגגה בצורת חרוט עשוי קש,
עם פתח נמוך וחלון קטן ליציאת עשן הבישול, שם גרה המשפחה כולה, ובשעת הדחק נמצא שם מקום גם לעז ולתרנגולות.

המוסב – הוא כלי הגשה לאנג'רה באירועים חגיגיים. תכונתו- שומר על איכות האנג'רה לזמן יחסית ארוך בהתחשב  באקלים החם של אתיופיה.

המימונה - הוא חג עממי הנחוג במוצאי חג הפסח ובאיסרו-חג לחופו הדרומי של האגן הים התיכון
הן בקרב יהדות מרוקו והן בקרב יהדות תוניסיה ולוב. מקורו של החג לפי השערת החוקרים הוא
במאה ה-18.יום זה נחגג מכיוון שבימות הפסח היו נזהרים ביותר שלא לאכל האחד אצל חברו,
והקפידו על חומרא זו ביותר. ולכן, מיד לאחר פסח היו מארחים אחד את השני,כדי להראות שמה שלא
אכל אצלו בפסח לא היה בגלל איבה חלילה אלא בגלל חומרא, והנה עתה הם אוכלים האחד ממאכלי השני.
המקור ההלכתי ליום זה נובע מהגדר ההלכתי של אסרו חג, שמשמעותו עשיית שמחה בסעודה בצאת החג.

יש הסבורים כי מקור השם מימונה נובע משמו של אבי הרמב"ם, הרב מימון בן יוסף, שיום המימונה חל ביום
פטירתו.סברה אחרת היא, שמקור השם נובע מהמילה הערבית מימון שפירושה מזל, והחוגגים מאמינים כי
יום זה הוא יום מסוגל לפרנסה וזיווג. הסברה הרווחת היא שמקור השם נובע משיבוש המילה העברית.

המסנקו - הוא כלי בעל מתר אחד, הוא מורכב משני חלקים. הגוף עצמו עשוי מעץ, החלק התחתון עטוף בעור,
המיתר משער זנב סוס .גם הקשת מעץ והמיתר משער סוס.

המשנה - היא קובץ הלכות הכולל את התורה שבעל פה. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה,
אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית,
על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו. המשנה מחולקת לשישה סדרים:

סדר זרעים - העוסק במצוות התלויות בארץ
סדר מועד - העוסק בשבתות, חגים וצומות
סדר נשים - העוסק בעניני המשפחה, קידושין, גירושין, וכדומה
סדר נזיקין - העוסק בדיני ממונות ומשפט.
סדר קודשים - העוסק בעניני המקדש והקורבנות
סדר טהרות - העוסק בעניני טהרה
ראשי התיבות של ששת סדרי המשנה (ש"ס) המסייעים לזכור סדר זה הם זמ"ן נק"ט.

אמונה,וחג זה נקרא כך משום שעל פי המסורת יום זה מסוגל לגאולה, על פי מאמר התלמוד "בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידים להיגאל", ובחג זה הציבור מביע את אמונתו בגאולה העתידית.

הסידור - הוא ספר המרכז בתוכו את התפילות שמתפלל יהודי בימי החול וביום השבת, ואת החשובות שבתפילות החגים.
בסידורים רבים ניתן למצוא גם דינים וברכות שונות ואת קריאות התורה לימים שני וחמישי. הסידור מלווה את היהודי
מלידתו (ברית מילה) ועד מותו (הלוויה) והוא "ספר החיים של היהדות". הסידור הוא הספר הראשון שכל יהודי דתי
לומד לקרוא בו. מסיבה זו, כאשר הילדים הרכים מקבלים את הסידור, נהוג לערוך מסיבה גדולה וחגיגית, על מנת
להדגיש בפני הילדים הרכים את חשיבות המעמד וחשיבות הסידור.

השופר - הוא כלי נגינה עשוי מקרן חלולה של אַיִּל (כבש בוגר), והוא תשמיש קדושה המשמש להשמעת צלילים מיוחדים,
פעולה הקרויה "תקיע בשופר" ומבצעה קרוי "בעל תוקע". המצווה מן התורה היא לשמוע קול שופר בראש השנה,
וכיום נוהגים לתקוע בשופר בתפילות החל בראש חודש אלול ועד יום הכיפורים. פעולות דתיות נוספות המתקיימות בשופר הן:
מצוות התקיעה בשופר בשנת היובל, והתקיעה בשופר בתעניות. בנוסף, הרבנות הראשית לישראל קבעה לתקוע בשופר ביום העצמאות.

טלית - הינה תשמיש קדושה יהודי העשוי מצמר או מפשתן, ששזורים בקצותיו ציציות.הטעם לכך הוא שרק מינים אלו
חייבים בציצית מן התורה. כיום מקובל לעשות טליתות בעיקר מצמר ,ויש העושים טליתות ממשי או מחומרים אחרים.
מתעטפים בה בעיקר בעת תפילת שחרית. הטלית קרויה גם ארבע כנפות.את הטלית לובשים הגברים בזמן התפילה בבית הכנסת בעיקר
בזמן תפילת שחרית.הטלית מבודדת את המתפלל מסביבתו ומקלה עליו את הריכוז בתפילה.על הטלית נדרש שאחת ממטרותיה
היא ליצור שוויון בין כל המתפללים בבית הכנסת, שכן מדובר במעטה אחיד שמכסה על הבגדים שלובש האדם -
שאיכותם ומצבם מעידים על מצבו הכלכלי.

טקס החינה - קהילות רבות ומגוונות בעיקר מקרב עדות המזרח, אלו שמקורן במזרח אפריקה ואסיה, ביניהן קהילות מרוקאיות,
תימניות וטוניסאיות (יהודיות ומוסלמיות) עורכות כחלק מהמסורת טקס חינה לפני חתונת הכלה והחתן שמטרתו בין היתר
לסמל את המעבר מחיי רווקות לחיי זוגיות ונישואין. הטקס כולל מנהגים שמטרתם לסמל את השפע, המתיקות,
האושר והטוב שיבוא על בני הזוג כמיטב המסורת של אותה עדה.במהלך טקס החינה נהוג לשים מלבושים אותנטיים
לפי מנהגי העדה הן לחתן ולכלה והן לאורחיהם, למרוח חינה על כפות הידיים ולעיתים גם על חלקי גוף נוספים כגו
רגליים, צוואר ושיער, וכן להגיש מתוקים לאורחים.

כור היתוך – ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, הוביל מגמה למזג את העולים הרבים שהגיעו
בשנותיה הראשונות של המדינה, מאירופה, מצפון אפריקה ומאסיה, שלא יבדיל בין תושביה הוותיקים של המדינה,
ובין העולים מהגלויות השונות. הכוונה הייתה לאחד את העולים עם הישראלים הוותיקים ליצירת תרבות ישראלית אחידה,

על מנת לבנות עם חדש בארץ.בכור היתוך אחד .
שני הכלים המרכזיים שיועדו למטרה זו הם צה"ל ומערכת החינוך.
- צה"ל - באמצעות הפיכתו ל"צבא העם", שיהווה מכנה משותף בין כל אזרחי המדינה באשר הם.
- מערכת החינוך - תחילה בדרך של החינוך האחיד, ובהמשך באמצעות ביטול שיטת הזרמים בחינוך
איחוד מערכת החינוך תחת חוק חינוך ממלכתי, על מנת שילמדו יחדיו בבתי הספר ילדים מעדות וממגזרים שונים.

כפתן- לבוש שנהוג ללבוש בערב החינה.על פי המנהג המרוקאי, נהוג לחגוג את טקס החינה יום לפני החתונה,
בנות המשפחה והחברות מלוות את הכלה למקווה בריקוד ובשירים מסורתיים (פיוטים) בעברית וערבית .
במקווה מגישים עוגיות ושתייה לנשים. בשובה של הכלה מהטבילה במקווה, לרוב, לבית הוריה, כאשר הוריה
אחראים לטקס. הערב כולו מלווה במוזיקה מרוקאית מקורית ובתלבושות אוטנטיות גם לגברים וגם לנשים.
בטקס עצמו הנשים, לובשות תלבושות, שמלות (כפתן) , מבדים מבריקים ויקרים, הרקומים באלמנטים וברקמות

מוזהבות ותכשיטים ואביזרים עשירים למיניהם, על ראשיהן כתרים או סרטי שיער תואמים. הגברים,
אף הם לובשים כפתן וחובשים לראשיהם כובע בצבע ארגמן הנקרא טרבוש. הערב כולו מוקדש לחתן ולכלה.

הזוג יושב יחד, לבוש כמיטב המסורת המרוקאית ואורחיהם משמחים אותם, מברכים ורוקדים

לבוש מסורתי - מתייחס לבגדים אופיינים לאזור גאוגרפי מסוים או לקבוצה אתנית או דתית. התלבושות
העממיות הן לעתים מיושנות, אך מבטאות את הזהות הייחודית והמובחנת של האנשים הלובשים אותן.
בתקופת ההתעוררות הלאומית במאה ה-19 שבו עמים רבים באירופה ללבוש בגדים מסורתיים, שמקורם
בתקופות קדומות יותר כדי להפגין את ההגדרה העצמית שלהם. כיום יש מגמה כזאת בקרב תושבי מדינות
עולם שלישי כחלק מחזרה למנהגים וערכים לא-מערביים וטרום-קולוניאליים.פרטים של צבע, תפירה ודוגמאות
בלבוש מסורתי עשויים להעיד על מעמד חברתי, מצב אישי או על השתייכות לתת-קבוצות. לעתים מספיקה רק
בעלות על תלבושת מסורתית כדי להצביע על מעמד מכובד בקהילה. הדבר אמור במיוחד לגבי תלבושות הייחודיות לכוהנים,
אצילים, וכדומה.התלבשות בבגדים מקומיים ומסורתיים נחשבת לחלק ממנהגי פולקלור.ישנן תלבושות המיועדות לחיי היומיום,
למשל כובע שטריימל בקהילה היהודית חרדית. תלבושות אחרות מיועדות ללבוש רק באירועים מיוחדים, חתונות, חגים או פסטיבלים לאומיים.

מבצע שלמה - היה מבצע צבאי שבו הועלו כ-14,400 יהודים מאתיופיה בסוף השבוע שהחל ב-24 במאי 1991.
תוך כ-34 שעות ב-30 מטוסים של חיל האוויר הישראלי וחברת אל על. המבצע נקרא על שם שלמה המלך,
אשר על פי המסופר בתנ"ך, פגש את מלכת שבא, היא אתיופיה (מלכים א', פרק י').

מבצע משה - היה מבצע צבאי להעלאת יהודי אתיופיה לישראל בדרך האוויר, שהחל בנובמבר 1984 והופסק בינואר 1985.
המבצע נקרא על שם משה רבנו, אשר על פי המסופר בתנ"ך,הוביל את עם ישראל לארץ ישראל.בהיעדר יחסים דיפלומטיים
מלאים בין ישראל לאתיופיה, נוצר באמצעות "המוסד" קשר עם בכירים בסודאן, הסמוכה לאתיופיה. אלפים מיהודי אתיופיה
הגיעו בהליכה רגלית עד לגבול סודאן, והמתינו שם במחנות זמניים עד להובלתם לישראל. בשנים 1977 - 1984 הובלו
העולים ממחנות אלה לישראל באמצעות ספינות של חיל הים הישראלי ומטוסים. במסגרת זו הגיעו לישראל כ-5000 יהודים מבני העדה,
במסע מסוכן בו נספו לפחות כ-4000 יהודים ממגפות, רעב והתקפות שודדים רצחניות.[1]. לאחר שהתברר שסכנה מרחפת על העולים
השוהים במחנות, הוחלט על העלאה מואצת שלהם, ב"מבצע משה".במסגרת המבצע הועלו לארץ כ-8,000 מיהודי אתיופיה,
באמצעות רכבת אווירית של מטוסים ישראלים. רוב היהודים האתיופים שעלו לארץ ב"מבצע משה" הגיעו מחבל גונדר.
הצעידה הרגלית הקשה של משפחות וילדים קטנים, ארכה לעתים חודשים. עקב קשיי הדרך והתנאים, נפטרו מאות,
וייתכן שאלפים, מיהודי אתיופיה, בדרך למחנות ההמתנה בגבול סודאן.

מופלטה - היא מאכל מרוקאי מתוק המאפיין את חג המימונה. המופלטה עשויה בצק שאותו מכינים במהירות במוצאי חג הפסח.
תהליך הכנתה כולל מתיחת הבצק על פני מגש משומן היטב באמצעות ידיים משומנות היטב. המופלטה המתוחה מונחת על מחבת ייעודית,
ולאחר שטוגנה משני צדדיה, מונחת מופלטה אחרת תחתיה. על המחבת נוצרת ערימה של מספר מופלטות, אשר שומרות על חום המופלטה
התחתונה מחד, וממשיכות להיעשות מאידך. בצק המופלטה מכיל מים וקמח, ובתהליך ההכנה נוסף לו שמן. היעדר הצורך בהתפחה
וזמן ההכנה הקצר הם שמאפשרים את הכנת המופלטות מיד עם צאת החג, ללא צורך בעיסוק בחמץ במהלך החג, ולכן מתאים מאכל
זה לחג המימונה. נהוג לאכול את המופלטה עם ממרחים מתוקים כדוגמת דבש או שוקולד למריחה.

מטחנת בשר - מכשיר עשוי ממתכת יצוקה. בעל פייה גדולה בראשו. את המטחנה היו מחברים אל השולחן עם בורג הברגה
וחיזוק שהיהי בתחתית המטחנה. בחלקה באחורי העליון של המטחנה היו מרכיבים "מנואלה" (ידידת).לתוך פי המטחנה היו מכניסים בשר,
תוך כדי סיבוב הידית. הבשר היה נכנס אל המטחנה ונדחף אל חלקה הקדמי, שם הייתה רשת ברזל עבה בעלת חורים.
הבשר היה יוצא מהחורים בצורה של "נחשים" ארוכים.

נטילת ידיים - טיהור הידיים באמצעות שטיפה, על פי המקובל בהלכה היהודית. מקור הביטוי הוא בשימוש הקדום:
'נותנים לידיים' מול 'נוטלים לידיים', דהיינו - המשרתים נותנים את המים על ידיהם של אלו הנוטלים את המים. שמו
המקובל של הכלי שבאמצעותו מבצעים את נטילת הידיים הנו "נַטְלָה".

נרגילה - נרגילה היא מתקן המשמש לעישון טבק במקור, אך מסוגל גם לשמש בעישון של מריחואנה, אופיאטים או סמים אחרים.
יש שסבורים כי מקורה של הנרגילה בהודו (מקור השם נרגילה במלה הינדואית "נריאל נכילה", שפירושה אגוז קוקוס).
אחרים סבורים כי מקור הנרגילה בבני שבט הקלאהרי במזרח אפריקה, שנהגו לעשן צמחי קנביס באמצעות מכלי מים.
כיום עישון הנרגילה מקובל מאוד בארצות ערב וישראל.

עיבוד עורות - מטרת הבורסקאות היא עידון וריכוך העור והתקנתו ללבוש. התהליך מורכב מסרוק העור,
איכול על ידי נתר והשריה בצבע. השלב הראשון של העיבוד נעשה בבית, והוא כולל גירוד שאריות הבשר,
השומן, הצמר והשיער. השלבים הבא של העבדנות הם המלחה, השריה במים, חבוט העור, גירודו בעיבוד
מקצועי משרים את העור במשך יומיים, זורים סיד, מגלגלים ומייבשים בשמש כשהצד הפנימי כלפי מעל.
לאחר הייבוש נמתח העור על גבי לוח עץ, מגורד במגרד מיוחד שרוחבו כרוחב העור, עיבוד עורות מחייב
שימוש בכמויות גדולות של מים. בורסקאות מקצועי ת חייבת להיות סמוכה למקור מים.

עששית - נקראת גם "למפא" וגם "נפטא" וגם "מנורת רוח". העששית הייתה תאורת החרום בזמנים עברו.בחלקה
התחתון היה מיכל בעל פיה קטנה. היו מסובבים את הפקק של הפיה ושופכים בזהירות לתוך המיכל נפט.אחר כך היו
מסיטים את מעטה הזכוכית העגול ומקרבים גפרור דולק לפתיל שהיה בתחתית המתקן ומדליקים אותו.הפתיל הגיע
עד לתחתית המיכל וספג את הנפט שהיה שם וכך היה בוער.

פרוכת - הפרוכת הייתה מסך אשר הפריד את המשכן ואת בית המקדש, השני לשני חלקים - אזור קודש הקודשים
בו עמד ארון הברית ואזור הקודש בו עמדו מנורת הזהב, מזבח הזהב ושולחן לחם הפנים. הפרוכת, שגובהה 10
אמות (כ-5 מטר) ורוחבה 10 אמות הייתה ממוקמת במשכן, במשכן והפרידה בין הקודש לקודש הקודשים.
מאוחר יותר ניצבה פרוכת גם בבית המקדש. במשכן נתלתה הפרוכת על ארבעה עמודי עצי שיטים מצופים
זהב שגובהם 10 אמות. הפרוכת נתלתה על ווי זהב, והעמודים ניצבו על אדני כסף.

פתיליה - היא כירה ניידת, הבנויה ממיכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מתכת. הדלק הינו קרוסן,
המכונה בישראל "נפט" אף כי אינו נפט אלא דלק המתקבל מזיקוק נפט. את הקצה העליון של הפתילה מדליקים
על ידי גפרור וחומר הדלק עולה בפתילה בשל עקרון הנימיות, מתאדה ובוער.על מסגרת המתכת שמעל מניחים את
כלי הבישול.חומה של הפתיליה נמוך ולכן היא משמשת לבישול איטי.בישראל של תקופת היישוב ובשנותיה הראשונות
של המדינה.נמצאו פתיליות בכל בית, בחלק מהבתים יותר מפתיליה אחת, והן שימשו לכל צורכי הבישול. סימן ההיכר
שלה הוא ריח ה"נפט" שהיא מפיצה. הפתיליות שנפוצו בישראל פעלו על פתילת לבד רחבה. כיוון ששולייה העליונים
נשרפו בעת פעולת הפתיליה, לפני כל שימוש גזמו ויישרו אותם. בחלק מהפתיליות הייתה חלונית שקופה,
דרכה הדליקו את הפתילה, והיא איפשרה להבחין שהלהבה עדיין דולקת מבלי להסיר את כלי הבישול מעל הפתיליה.

קאמיס - הלבוש האתיופי המסורתי עשוי מכותנה. בדרך כלל הגלימות ושמלות הלבנות הן תוצרים של אריגה ביתית.
האישה הכפרית לבושה מערכת לבוש המורכבת משלושה פריטים: "קמיס"(שמלה מעין גלימה) "מקנט"(אבנט),
ו"נטלה" או "אגדמיה" (מעטפת לכתפיים). בקצוות של הגלימות פסים צבעוניים לקישוט. המאפיין הבולט בגלימות
אלה הוא עבודת הרקמה. בעוד שהאישה אחראית להכנת הכותנה ועבודת הרקמה הגבר אחראי על אריגת הבגד.
סודות הרקמה האתיופית והמוטיבים הגאומטריים הפשוטים המקשטים את שולי הבדים מבטאים את עולמה הפנימי.

רקמה - היא מלאכת יד שבה יוצרים קישוט על-גבי בד באמצעות שזירת חוט צבעוני בתוכו באמצעות מחט.

שבעת המינים - שבעה מיני דגן ופירות שבהם, על פי מסורת התנ"ך, נשתבחה ארץ ישראל:

חיטה - ממשפחת הדגניים ואחד ממיני המזון החשובים בעולם הוכח שמאז ימי קדם הייתה החיטה
מין מרכזי בכלכלת הארץ.

שעורה - אף היא ממשפחת הדגניים. נחשבת אחות לחיטה מבחינה תזונתית, אך השימוש בה היה
יותר עבור בעלי חיים מאשר עבור האדם.

גפן - אחד הפירות המפורסמים בעולם. לפירותיו שימוש כפול – לאכילה ולהפקת יין .
המשקה האלכוהולי העתיק בעולם. על היין נתקנה ברכה מיוחדת - בורא פרי הגפן

תאנה - פרי עסיסי הגדל בר. עדויות ארכאולוגיות מאשרות כי התאנה פרחה בארץ ישראל כבר
לפני כ-5,000 שנה.

רימון - פרי יפהפה, טעים ומזין. אף הרימון ידוע כפרי נפוץ במזרח התיכון מזה אלפי שנים
שנים.
זית - פרי חשוב ביותר. עיקר חשיבותו הייתה ועודנה בהפקת שמן הזית העשיר בתכונותיו
הבריאות והמזינות. הזית היה המקור הכמעט יחיד לשמן בעת העתיקה,

תמר - עץ התמר ופריו סיפקו פירות טעימים, הניתנים לשימור ארוך ("כותבת"),

וחומרי גלם לבנייה שהופקו מגזע התמר ומענפיו. סיבי התמר החזקים שימשו לשזירת
חבלים, ועליו שימשו לקליעת נצרים, סלים, מחצלאות וכלים שימושיים

תפירה - היא פעולת חיבור בדים באמצעות חוט. תפירה יכולה להתבצע כמלאכת יד או כעבודה, ביד (באמצעות מחט) או במכונת תפירה.

"תרבחו ותסעדו" - ליל המימונה מתאפיין בהשארת דלת הבית פתוחה (כל עוד בני הבית נמצאים וערים), כדי להזמין כל מי שרוצה להיכנס,
ולאו דווקא רק בני משפחה, מכרים או מוזמנים מראש. נהוג לברך את האורחים בברכת "תרבחו ותסעדו".ביישובים בהם ריכוז יהודי מרוקו גבוה,
ליל המימונה התאפיין גם מעין כתובות", בו כמעט כל משפחה הייתה מבקרת אצל כל המשפחות האחרות מה שהגדיל את תחושת החגיגיות,
כיוון שלילה כזה היה לרוב מסתיים בשעות השחר המוקדם (דלתות רבות היו נסגרות רק בשעה ארבע בבוקר).הכיבוד שהונח על השולחן
(או השולחנות) היה ברובו המכריע מתוק, כנראה כדי להדגיש את התקווה למתיקות בשאר תחומי החיים. ממתקים וריבות מסוגים שונים
שכולן הוכנו על ידי בעלת הבית במהלך חג הפסח. חשוב לציין שמשום כך, כל המעדנים המתוקים הללו היו חייבים להכיל רק מרכיבים כשרים
לפסח דהיינו, תמרים, בוטנים, שקדים, אגוזים, סוכר וכו' - אך ללא כל מרכיב חמץ כלשהו (קמח, שמרים וכו'). המופלטות, העשויות מקמח,
מוכנות דקות ספורות בלבד לפני ההגשה מקמח שנרכש במוצאי החג.