מאמרי מדע פופולרי מועתק ברובו ממדורו של "בלדר השוחי" באתר שמשום מה קשה למצאו

ולתועלת הגולשים הועתק לכאן

 

למה יש לנו זבובים בעין מהן אותן צורות מוזרות ושקופות למחצה שמטיילות לנו לפעמים לרוחב שדה הראייה?

 

 

 

, אני נהנה לקורא את תורך יום יום אך יש לי שאלה לי אלייך, כאשר אני מסתכל אל שמיים כחולים בלי ענניים אני רואה (או לפחות חושב שאני רואה) כל מיני צורות (דבר דומה קורה אם עוצמים את העיניים, כדי לזרז את התהליך אפשר גם ללחוץ עליהן)

תוכל להסביר לי מדוע אני רואה את הסימנים הללו?


 



אתה רואה את הצורות המוזרות האלו בגלל שהן שם. זו לא אשליה אופטית ולא חזון נבואי, אלו עצמים זעירים שנמצאים בתוך העין שלך. בלשון העם מכנים אותם "זבובונים". בספרות המדעית הם נקראים "muscae volitantes" (זבובים מרפרפים), ובמידה זו או אחרת הם קיימים אצל כולם - וביתר שאת אצל קצרי-רואי, זקנים וחולי סכרת.

הקרנית, הקשתית, העדשה והרשתית הן רק חלקים קטנים מגלגל העין, רובו של הגלגל (כשמונים אחוז מנפחו) מלא בדבר שנקרא "הנוזל הזגוגי" (הויטראוס). הנוזל הזגוגי הזה שקוף - כפי ששמו מרמז - והוא ממלא את החלל בין העדשה לרשתית. דרכו עוברות כל קרני האור שאנו רואים. ברור שאם עצם שאינו שקוף מרחף לו בנוזל הזה הוא יגרום להפרעה בראיה שלנו. הזבובונים, עצמים לא שקופים שכאלו, אכן מרחפים בו. אבל מאיפה הם מגיעים לשם?

זבל מצטבר

בזמן שהיית עובר, כשהעין שלך עדיין היתה בבניה, עבר עורק בתוך הנוזל הזגוגי. העורק הזה נקרא (איזו הפתעה) "העורק הזגוגי" ותפקידו להזרים דם לחלקיה השונים של העין המתפתחת. אחרי החודש השלישי להריון העורק הזגוגי מתחיל להתנוון, ובחודש השביעי בערך מפסיק לזרום אליו דם והוא מתפורר. חלקיקים מהעורק הזה נשארים בתוך חלל העין - צפים בנוזל הזגוגי - וחלק מהם לא כל-כך שקופים.

לנוזל הזגוגי מרקם של מיקפא, וזאת תודות לקולגן (זוכר את הקולגן? זה שמייצרים ממנו מקפית) שהוא מכיל. סיבי הקולגן האלו נוטים להתחבר אחד לשני עם השנים וליצור גושים בעלי מרקם שונה. נוכחות של גופים זרים מעודדת את יצירת הגושים האלו. ועוד, ברגע שהנוזל הזגוגי אינו אחיד, יש לו נטיה גבוהה להציק לרשתית - השכבה העדינה של תאים רגישים לאור באחורי העין - ולפורר חלקים ממנה אל תוכו.

התוצאה הנצפית היא צורות שמרחפות לך בשדה הראיה. קל לשים אליהן לב בעיקר על רקע אחיד ובהיר, מה שמסביר למה אתה רואה אותן כשאתה מסתכל על השמים כשאין בהם עננים. הצורות האלו רגישות לתנועת העיניים, אתה יכול להזיז את עיניך מצד אל צד ולראות איך הצורות ממשיכות לנוע קצת גם אחרי שהעין עוצרת.

האם זה מסוכן?

כפי שציינתי - כולנו "סובלים" מהתופעה הזו במידה זו או אחרת. בזבובונים עצמם אין סכנה. לפעמים עליה פתאומית ומשמעותית בכמות שלהם יכולה להיות אזהרה מפני בעיות שונות בעין: דימום בכלי-הדם העדינים שבעין, זיהומים שונים, תופעה רפואית מאד לא נעימה בשם "היפרדות רשתית", ואפילו (נדיר מאד) טפילים זעירים שחודרים אל תוך גלגל העין.

אין סיבה להילחץ, אבל אם אתה פתאום רואה המון זבובונים - כדאי שתיגש לרופא. אם הזבובונים מפריעים לך בחיי היומיום יש דרך להפטר מהם, אפשר לנקז את הנוזל הזגוגי מהעין ולהחליף אותו בתחליף מלאכותי. באופן אישי אני מוכן לראות הרבה מאד זבובונים לפני שהוא ירשה לרופא לתקוע לו מחט בעין!


המשך צפיה מהנה,



מהו גירוד, ממה הוא נובע, ולמה הוא עובר לאחר שמגרדים באותו המקום ? מה בעצם קורה שגורם לתופעת הגירוד?


 


כשלעצמי, לא הייתי בטוח שהתשובה לשאלה הזו כל-כך מעניינת, וכמעט שוויתרתי עליה. אבל אז, כשהתיישבתי לכתוב את התשובה היומית, עקץ אותי איזה יצור מטופש. חיש-קל נזכרתי איך בספר איוב, אחרי שאיוב מאבד את כל הונו, אחרי שבניו ובנותיו מתים, רק אז מכה אותו האל במכה הנוראה מכל - הגירוד.

למדתי על בשרי בדיוק כמה השאלה הזו חשובה, והבנתי למה כל-כך הרבה אנשים שאלו אותי אותה. אז הנה - כמה מהדברים היותר מעניינים על הגירוד.

גירוד על שום מה?

אין תשובה החלטית, הדעות רבות ומגוונות, אבל כנראה שיש לגירוד שתי מטרות עיקריות:

1.
כאח של הדגדוג וגיס של הצמרמורת, נראה שמטרתו העיקרית של הגירוד היא להגן עלינו מפני כל-מני רמשים ארסיים וחומרים מסוכנים שעלולים לפגוע בעורנו. מגעו של רמש או חומר כזה גורם לנו לגירוד, ומנסיון אנו יודעים שגירוד עובר לנו כשאנחנו מגרדים, אז אנו שולחים יד כדי לגרד, ובאותה הזדמנות אנו גם שולחים את הגורם המטריד הרחק מאיתנו.

אבל רגע, למה גירוד? למה שהגוף לא ישתמש ישר בכאב? סיבה אחת להעדיף את הגירוד היא שכאב גורם לנו להירתע, לא לגרד, והרתעות לא תמיד יעילה במקרים כאלו (רמשים ארסיים וחומרים מסוכנים יכולים להיצמד לעורנו ולהישאר איתנו גם כשאנו נרתעים). הסיבה האחרת לא להשתמש בכאב מתקשרת למטרתו השניה של הגירוד:

2.
כאב, כפי שאתה בטח יודע, הוא דחף-עצבי עם זכות-קדימה. כשכואב לך, ההכרה מפנה מקום כדי להכיל את הכאב וכל שאר הדחפים נכנסים לעדיפות שניה. זהו מנגנון יעיל להפליא, אבל מה קורה כשמשהו לא בסדר, אבל זה לא דחוף?

כשהגוף רוצה להסב את תשומת-הלב שלך למשהו בלי להפריע לך, כשהוא רוצה לומר לך "בבקשה תטפל בזה כשיש לך זמן", הוא זקוק לסוג של דחף-עצבי עם עדיפות נמוכה. משהו שיציק לך אם אתה רגוע, אבל יעזוב אותך בשקט אם אתה נלחם על חייך.

איך זה פועל?

שאלת מהו גירוד ולמה כשמגרדים הוא עובר. התשובה לשאלה הראשונה עונה גם לשאלה השניה - גירוד מוגדר כתחושה לא נעימה שגורמת לנו לרצות לגרד. אבל איך עושים כזה דבר? הגירוד הוא בן-דוד של הכאב, אבל בן-דוד עדין, ועדינות זו עומדת במרכז כל המנגנון.

כאמור, גירוד יכול לנבוע ממגע עדין בעור, או מאינספור סיבות אחרות. עקיצת יתוש, פצע, מחלת-עור, יובש, רטיבות, אלרגיה, עצבנות, וסרטן הן רק כמה דוגמאות. תהיה הסיבה אשר תהיה, היא גורמת לגירוי של קולטנים המצויים בעורנו. הקולטנים הללו שולחים אותות דרך אותם עצבים האחראים על העברת הכאב, אבל האות הוא אות מסוג אחר - בעדיפות נמוכה יותר.

ברגע שאנחנו מגרדים, אנחנו מגרים את קולטני הכאב בעור, והם מיד שולחים שלל אותות דרך אותו מסלול. האותות החדשים תופסים עדיפות על אותות הגירוד ו"מטביעים" אותם עד שאנו לא מסוגלים לחוש בהם יותר. מהר מאד הגוף לומד שגירוד הוא תרופה יעילה לתחושה הלא נעימה הזו, וזה בעצם כל הקונץ!

במכה אחת, דרך מנגנון אחד פשוט, הגוף מקבל גם דרך מצוינת להודיע לנו לטפל במצב לא נעים לכשנתפנה, וגם פטנט נהדר להרחיק רמשים וחומרים מזיקים. חתיכת מכונה מופלאה הגוף שלך, לא?

תהנה ממנה,


 

, מאיפה בא הצירוף O.K שבו אנחנו משתמשים כל כך הרבה ?! האם זה ראשי תיבות ? או שמא מקרה אחר?


 


השאלה הזו הטרידה גם אותי כשהייתי צעיר. ישבתי וחשבתי, ולבסוף הגעתי למסקנה שאו-קיי הם ראשי-תיבות של "אול קורקט" - לאמור "הכל בסדר". רצתי לאמי כדי לספר לה על התגלית. אבל היא נשקה למצחי והסבירה לי שבאנגלית מאייתים "All Correct" עם איי וסי.

הקטן האדים מאד, אבל השאלה לא הרפתה ממנו. במשך שנים הוא חקר ובלש אחר מקורות הביטוי. והיום - תודות לך, הגיע יום נקם ושילם.


אוקיי, אמא, הנה זה בא

תאוריות

עדויות לשימוש בביטוי הזה קיימות כבר מאה ששים-וחמש שנים, ובזמן הזה צמחו תיאוריות מגוונות באשר למקורו. קבל עשר דוגמאות קלאסיות:

1:
טייסי חיל-האוויר האמריקני היו משדרים בקשר את הצירוף או-קיי כדי לציין משימה מוצלחת שבה אף-אחד מהטייסים לא נהרג. האות "O" מציינת אפס והאות "K" היא קיצור של killed - נהרגו. "אפס-מתים" = OK.

תאוריה נחמדה, אבל הביטוי היה נפוץ הרבה לפני המצאת המטוס או מכשיר-הקשר.

2:
בשידורי טלגרף ישנים היו משתמשים בצירוף כדי לציין "open key", כלומר - "מוכן לקבל שידור".

כמעט בזמן, אבל הטלגרף הראשון הופיע כחמש שנים אחרי התיעוד הראשון של הביטוי.

3:
המקור צרפתי. "au quai" משמעו "אל הרציף".

אלא שהביטוי הופיע בארה"ב, בחברה עירונית, ולא בקרב מלחים צרפתיים. אז ציף ציף גם לתאוריה הזו.

4:
באנגליה של המאה השש-עשרה היו מציינים בצירוף זה ספינה איכותית העשויה כולה עץ אלון משובח - "oak a" הוא "אלון סוג אלף".

קצת אחורה מדי...

5:
בשפת הצ'וקטו האינדיאנית "אוקה" זה כן.

6:
אלו ראשי תיבות של "אולה קאלה", המקבילה היוונית ל"הכל טוב".

7:
ראשי תיבות של אובד'יה (עובדיה) קלי, סוכן של חברת-רכבות שהיה חותם בראשי תיבות על מסמכים ובאופן זה מאשר אותם.

8:
ראשי תיבות שהיו מסומנים על אריזות צנימים של הצבא האמריקני, שיוצרו על ידי או'קנדל ובניו.

9:
עורכי ספרים היו משתמשים בצירוף הגרמני "אוהן קורקטור" - "ללא שינויים" - כדי לציין טקסט שראוי להדפסה.

10:
בשפת הוולוף האפריקאית השפה שנתנה לנו את השם "בננה" - "ווֹקֵיי" זה משהו כמו "כן, אחי".

קצת כאב-ראש, כל התאוריות האלו, לא? אז בוא ניגש לאמת.

האמת

אי-אפשר לדעת במאה אחוזים מאיפה ביטוי מגיע. תמיד יכול להיות שפיספסת משהו שפשוט לא תועד בשום מקום, איזו שיחה בין שני אנשים במהלכה אחד מהם המציא את הביטוי. למזלנו, נראה שהביטוי "אוקיי" צמח בקרב עיתונאים, אנשים שהמקצוע שלהם הוא לתעד.

בין השנים 1963 ו-1964 פרסם פרופסור אלן ווקר ריד (Read) שישה מאמרים מרתקים על מקור הביטוי, עבודת מחקר מקיפה מאין כמוה. לפניך התוצאות:

בסוף שנות השלושים של המאה התשע-עשרה פרחה אופנה משונה בקרב עיתונאים והומוריסטנים אמריקנים, אופנה "חמודה" של ראשי-תיבות בשגיאות כתיב. בין ההברקות שלהם היו "N.S." כדי לציין "`nuff said" - "אמרנו מספיק"; ו"K.Y." כדי לציין "Know Yus" - "אין שימוש". אני בטוח שהם היו יכולים לקבל המון השראה מכמה מהתגובות לכתבות בנענע.

צדקתי כל הזמן! אוקיי זה באמת Oll Korrect; "הכל בסדר" בשגיאות כתיב. משהו כמו "עקול תוב" בעברית.

מרבית הקיצורים הללו נעלמו כעבור זמן קצר, אבל או-קיי שימש ב-1840 כססמא של אוהדי הנשיא מארטין ואן בורן (Buren). לצירוף היתה משמעות כפולה - גם "הכל בסדר" בשגיאות כתיב, וגם ראשי-תיבות של Old Kinderhook, כינוי של הערכה לבורן עצמו שהיה יליד העיר קינדרהוק במדינת ניו-יורק.


ואן בורן, האיש מקינדרהוק.

רוב תעמולת-הבחירות האמריקנית באותם ימים היתה מתנהלת ברחובות באמצעות אגרופים ואלות (מי שרוצה תיאור מצוין של המצב הזה מוזמן לקרוא את הפרק המתאר ביקור בסן-פרנסיסקו בספר "מסביב לעולם בשמונים יום"), וכנראה שהססמא "אוקיי" הוטבעה מספיק חזק בגולגלות המשתתפים כדי לשרוד עד ימינו.

יגעת ומצאת, תאמין.


 

איך עובד "מפתח מאסטר"?

לבקשת הפורצים המתחילים, מסביר איך בנויים מנעולים ואיך המפתחות פותחים אותם

 

 

 

,
שאלה חשובה לי ואני יודעת שבידך הפתרונים:

איך עובד מפתח מאסטר? האם מפתח מאסטר פותח את כל המנעולים מאותו סוג או שניתן להגביל אותו למספר מנעולים רצויים בלבד?

ואם כבר במפתחות - אז האם כל מנעול בהכרח שונה מאחיו לפס הייצור? כיצד ייתכנו כל כך הרבה צורות שונות של מפתחות?



 

,

שאלה מצוינת. לאורך ההסטוריה הומצאו אינספור סוגים שונים של מנעולים ומפתחות, אבל אני מניח שאת מדברת על אחד מהסוגים הנפוצים ביותר - סוג ששימש כבר את המצרים הקדמונים - מפתח של מנעול פינים.

המפתח הזה הוא חפץ כל-כך יומיומי, כל-כך שימושי, ובכל-זאת מעטים יודעים באמת כיצד הוא פועל. הסודיות הזו מכוונת, למי שיודע איך מפתח פועל קל יותר לפרוץ מנעולים, ועדיין - בורות היא בורות, ו הוא , אז קבלי:

מנעול הפינים

מנעול פינים מורכב משני גלילי מתכת שנמצאים זה בתוך זה. כשאת מסובבת את הגליל הפנימי הוא נועל או פותח את הדלת, אבל בתוך המנעול יש פין שמצמיד אותו לגליל החיצוני ולא מרשה לו להסתובב. כדי לסובב אותו עלייך להכניס לתוך הגליל מכשיר שיסיט את הבריח הפנימי הזה - מפתח.

כפי שניתן לראות בשרטוטים, מדובר בעצם בשני פינים אחד על-גבי השני. כשאת מכניסה את המפתח פנימה הוא דוחף את הפינים. אם הוא דוחף אותם מעט מדי הפין העליון ממשיך לחסום את תנועת הגליל; אם הוא דוחף אותם יותר מדי הפין התחתון לא נותן לגליל להסתובב. רק אם המפתח דוחף את הפינים בדיוק במידה המתאימה כך שהפין העליון נמצא כולו בגליל החיצוני, הפין התחתון נמצא כולו בגליל הפנימי, וקו השבר נמצא בדיוק ביניהם - או אז אפשר לסובב את הגליל ולפתוח את הדלת.

במנעול פינים יש בדרך-כלל יותר מבריח אחד כזה. הסתכלי במפתח - כל שן מזיזה זוג פינים אחר. רק אם כל הפינים נדחפים לגובה הנכון המפתח מתאים, כך שלמרות שלא כל מנעול חייב להחזיק בצירוף שונה של פינים לעתים מייצרים קבוצות של מנעולים עם אותו צירוף בכוונה מספר הצירופים האפשריים גדול מאד.

מפתח המאסטר

למנעול פינים פשוט יש רק מפתח אחד שפותח אותו מפתח שבו כל השיניים דוחפות את כל הפינים בדיוק לגובה הנכון. אבל מה אם במקום להשתמש בשני פינים לכל שן של המפתח, נשתמש בשלושה? הביטי בשרטוט הבא:

בהוסיפנו עוד פין הוספנו עוד מקום שבו הבריח יכול להתפרק, עוד קו-שבר. עכשיו יש שני מצבים של הפינים שמאפשרים לגליל להסתובב: כשחלק אחד במעטפת ושני האחרים בגליל, או כששני חלקים במעטפת ואחד בגליל.

מפתח מאסטר, אם כן, הוא מפתח רגיל לחלוטין! הקונץ טמון במנעול. למנעול ש"תומך" במפתח מאסטר יש יותר ממפתח אחד שיכול לפתוח אותו. אם הרבה מנעולים מתאימים לסוג מסויים של מפתח, אותו מפתח הוא המאסטר של אותם מנעולים. מנעולים כאלו, אגב, נוחים יותר לפריצה, אבל על-כך אולי אספר בפעם אחרת. כמובן שאת המנעולים ניתן להגביל ככל שרוצים. הכל כטוב בעיני היצרן.


 

איך מכניסים משחת שיניים צבעונית לשפופרת?

 


האם אני הסטוריון או מספר סיפורים, שאל יוספוס פלאביוס

קל אני מניח למצוא לה תשובה אבל חבל לי להרוס שפורפרת משחת שיניים.

כיצד במשחות שיניים שיש בהן מספר צבעים (בדרך כלל אדום לבן כחול) כיצד המשחה מסודרת בתוך השפורפרת? איך תמיד יוצאת המשחה מסודרת ע"פ שלושת הצבעים?


 

חבל לך להרוס שפופרת של משחת-שיניים? איזו מין גישה מדעית זו? טוב, כנראה שגם בשביל זה אני פה - שוחט מוסמך של שפופרות משחת-שיניים.

הבעיה היא כמובן שבתוך השפופרת המשחה מונחת כגוש, היא לא מופרדת ל"נחשים" קטנים שאפשר לצבוע בפסים. הפתרון הפשוט והיפה הוא להוסיף את הפסים ברגע האחרון. לשם כך ממלאים את השפופרת במשחת-שיניים לבנה, ובקצה הקדמי שלה מוסיפים שפופרת פנימית עם משחה צבעונית. כשאתה לוחץ על השפופרת "נחש" לבן מתחיל לצאת החוצה, אבל הלחץ שלך פועל גם על השפופרת הפנימית, והיא פולטת על ה"נחש" הלבן זילופים קטנים של משחה צבעונית.

באמת קונץ גדול.


חתך רוחב של משחת שיניים

יש עוד פתרונות אפשריים, יפים פחות (ולפעמים זולים יותר), אבל למה לנו להתעסק בשטויות? עדיף שתחשוב על דרך להכניס לשפופרת משחת-שיניים עם משבצות.

? HISTORY = His + Story


האם זה נכון שהמלה history מגיעה מצירוף המילים his story???

.

לא. למעשה, כמעט ההפך הוא הנכון.

ביוונית (עתיקה), משמעות המלה "היסטור" היא "מלומד", וכך ניתן השם "היסטוריה" לתהליך הזה שדרכו אנו למדים (או מתימרים ללמוד). מכאן הגיעו (דרך הצרפתית העתיקה) גם המלה "history" וגם המלה "story" לשפה האנגלית. ל"his" אין שום קשר לזה.

הצרפתים עצמם, אגב, משתמשים עד עצם היום הזה במלה "histoire" גם כדי לציין הסטוריה וגם כדי לציין סיפור, אבל הם תמיד היו עם יצירתי.

האם דגים שותים מים?



.



בקשר לשאלה שלך, גם דגים זקוקים למים, ממש כמונו. מאחר שהם חיים בתוך מים, ומאחר שמים עוברים דרך העור ודרך הזימים שלהם, לא כל הדגים חייבים לשתות דרך הפה כמו שאנחנו רגילים - אבל הם בפירוש צורכים מים.

ניתן לחלק את הדגים על-פי גישתם לניהול משק המים:

1)
יש דגים שחיים במים מלוחים ומחזיקים את ריכוז המלחים שלהם ברמה זהה לזו של הסביבה. הם לא חייבים לשתות.

2)
יש את אלו שחיים במים מלוחים ומעלים את ריכוז המלחים בגופם באופן מכוון (זה מושג, פחות או יותר, על ידי כך שהם משחררים מלחים מהמעיים שלהם לתוך מחזור הדם). גם אלו לא חייבים לשתות, אלא אם הם מפקששים באיזון וצריכים להחזיר לעצמם במהירות מים שהלכו לאיבוד.

3)
יש את הדגים שחיים במים-מתוקים. הם סופחים מים כל הזמן דרך הזימים והעור ואין להם ממש סיבה לשתות - גם ככה הם כל הזמן חייבים להשתין.

4)
ויש את אלו שחיים במים מלוחים, אבל זקוקים לריכוז מלחים נמוך בגוף שלהם, והם מאבדים כל הזמן מים לסביבה. החבר'ה האלה מוכרחים לשתות כמו דגים.

אבל עזוב שטויות, בטח שכל הדגים שותים גם דרך הפה. הדג חי במים, גם אם הוא לא ממש זקוק לזה - אין לו ברירה; הרי הוא בולע מים בכל-פעם שהוא פותח את הפה לדבר.




 

איך אפשר לדקור בלון בלי לפוצץ אותו?

מסביר למה בלון דקור עושה כל כך הרבה רעש, מה בדיוק קורה לגומי, ואיך כל הסיפור קשור לבומים על קוליים

אהלן,

יש לי שאלה: מדוע כשדוקרים בלון בחפץ חד הוא מתפוצץ במקום שהאוויר פשוט יזרום החוצה
דרך החור שנוצר?


 



תאמין או לא - בלון לא מתפוצץ.

תנאי הכרחי לפיצוץ הוא התפשטות פתאומית של החומר המתפוצץ. משהו חייב להפוך במהירות להרבה יותר גדול. הבלון לא עונה על התנאי הזה, ולכן הוא אינו מתפוצץ. למעשה - אם אתה רוצה לדייק - בלון נקרע.

אנו אומרים שבלון מתפוצץ בגלל שהוא משמיע קול נפץ חד כשהוא נקרע. רוב האנשים חושבים שקול הנפץ הזה נובע מלחץ האוויר, אבל לחץ האוויר שבבלון אינו מרשים במיוחד. נסה לנפח בלון בלי לקשור אותו, והנח לאוויר לצאת. האוויר יוצא די לאט ודי בשקט, נכון? אז מה בעצם קורה?

מתח אלסטי

הבלון עשוי מחומר גמיש, בדרך-כלל הגומי הסינטטי לטקס (latex). כשאתה נושף לתוכו אתה דוחס פנימה אוויר. האוויר תופס מקום, והבלון נאלץ להתרחב. ככל שאתה דוחס יותר אוויר פנימה הבלון מתרחב יותר, וככל שהבלון מתרחב יותר הלטקס נמתח יותר - ממש כמו גומיה.

מה זה אומר? זה אומר שהפרודות (מולקולות) של הלטקס מתרחקות אחת מהשניה. מאחר שהן עדיין מחוברות זו לזו הן מושכות אחת את השניה בכח רב - הן רוצות להתקרב - אבל המתיחה מכריחה אותן להשאר רחוקות. ככל שהן מתרחקות יותר כך המשיכה בינהן מתחזקת. המשיכה הזו נקראת "מתח אלסטי".


באופן טבעי כל פרודה נמשכת על-ידי כל השכנות שלה, אבל כשאתה עושה חור קטן בבלון אתה מנתק חלק מהקשרים ביניהן. הפרודות שנמצאות סביב החור פתאום כבר לא נמשכות אל הפרודות שנמצאות מעבר לו, אבל הן עדיין נמשכות באותה עצמה אל עבר השכנות שלהן מכל שאר הצדדים. המתח האלסטי יוצא מאיזון.

כתוצאה מהמשיכה הזו הפרודות "בורחות" הרחק מהחור והחור עצמו גדל במהירות. אפשר לחשוב על המצב הזה כעל תחרות של משיכת חבל כשהחבל נקרע ושני הצדדים עפים לצדדים מנוגדים. בעצם, למה לך חבל? קח חתיכת בלון ומתח אותה בידיך. בקש ממישהו לנקב אותה בסיכה ותראה איך החור גדל במהירות.

רוצה לראות איך זה נראה? הנה סרטון מרהיב שצולם במהירות של ארבעת-אלפים תמונות לשניה ומראה בהילוך איטי כיצד בלון מלא במים מתנהג כשמנקבים אותו בסכין חדה. שים-לב כמה מהר הבלון נקרע. תאמין או לא, הבלון עובר את מהירות הקול ויוצר בום על-קולי!


מולקולות הלטקס בימים כתיקונם (מימין) ובעת מתיחה חזקה (משמאל)

עכשיו מגיע החלק המגניב. קח לך בלון. נפח אותו, אבל לא יותר מדי. גזור ריבוע קטן של ניר-דבק שקוף וחזק והדבק אותו באיזו נקודה שתרצה על הבלון. קח סיכה והכנס אותה לתוך הבלון דרך ניר-הדבק.

ניר-הדבק לא נמתח, הפרודות שלו אינן מושכות אחת את השניה בכח לכל הכיוונים, והדבק שלו מספיק חזק כדי להחזיק את פרודות הלטקס ולמנוע מהחור להתרחב. ככה קוסמים עושים את זה, ועכשיו גם אתה.


 

אנחנו לא מצליחים לדגדג את עצמנו?

?

 

 

 

אני בטוח שלכולם יצא לחשוב על זה: למה אנחנו לא מצליחים לדגדג את עצמנו ?

וברגע שמישהו אחר רק נוגע בנו באיזור רגיש אנחנו מתפתלים מהדיגדוג ?


 

 

 




 

מהו דגדוג?

אף-אחד לא יודע בדיוק מהו דגדוג ולמה זה טוב. ההשערה המקובלת גורסת שמדובר במנגנון הגנה. יש לא מעט יצורים שיכולים לגרום לנו נזק, למרות שהם לכאורה קטנים מכדי שנתייחס אליהם. כשהם מטיילים עלינו הם לא מכאיבים לנו (עד שהם עוקצים), אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מהם כי הם מדגדגים.

יכול להיות שהדגדוג הוא בכלל סוג של תופעת-לוואי של מערכת העצבים שלנו, ויכול להיות שהוא מנגנון הישרדותי, אבל אין ספק שהדגדוג מאפשר לנו, ולמעשה מכריח אותנו להגיב לתחושות עדינות מאד. בכך הוא גם מעשיר את עולמנו.

דארווין חקר את הדגדוג ואת חשיבותו בהתנהגות החברתית שלנו. הוא טען שכדי שהדגדוג "יפעל", אסור לך לדעת את מיקומו המדויק מראש, ולכן אתה לא מסוגל לדגדג את עצמך. אולי הוא לא צדק במאה אחוז (הוא בטח מעולם לא שמע את המשפט "לא שם, זה מדגדג"), אבל הוא בהחלט היה בכיוון הנכון. הקשר בין דגדוג להפתעה הוא קשר אמיץ.

הבעיה

אבל הסיבה שבגללה אתה לא מצליח לדגדג את עצמך, ניב יקירי, היא כנראה המח הקטן שלך.

המח הקטן הוא החלק התחתון האחורי של המח, חלק דמוי כרובית הנקרא בלע"ז צרבלום (cerebellum). חלק זה מנטר את תנועותיך ואחראי, בין השאר, להבדיל בין תחושות שאתה גורם להן לתחושות מפתיעות.

כשאתה נוגע לעצמך בכתף אתה מרגיש את המגע, אבל המח לא מייחס לכך חשיבות רבה משום שהמח הקטן ידע לצפות לתחושה הזו. כשמישהו מגיע אליך מאחור וטופח לך על הכתף אתה מרגיש בדיוק את אותה תחושה, אבל הפעם יש חוסר תאום בין מה שהכתף מרגישה למה שהמח הקטן ציפה לו. המח המופתע שלך מזדעק, מייחס לתחושה הזו חשיבות רבה, וגורם לך להסתובב ולברר מה רוצים ממך.

המח הקטן עוזר לך להתעלם גם מתחושת העפעוף, הבליעה, הנשימה, מלחץ האדמה על כפות רגליך כשאתה הולך, ועוד. הוא מונע ממך להקדיש תשומת-לב מיותרת לדברים ברורים ושומר את מלוא עוצמת התגובה שלך לדברים מפתיעים - דברים שעלולים לסכן את חייך.

לפעמים אתה יכול להרגיש אותו פועל הפוך - כשאתה חוזר מרופא-שיניים והפה שלך רדום, כל תנועה של הלסת שלך גורמת לך "להרגיש" את ההרדמה. אבל הרדמה היא כהות תחושה, אז מה אתה מרגיש? הפעם המח הקטן מצפה לתחושה, אבל הלסת שלך אומרת שהיא לא מרגישה כלום. שוב יש חוסר התאמה בין המח הקטן לנתוני החושים, ולמח שלנו קשה מאד להתעלם מזה.

כשמדגדגים אותך, נדלקת לך אזעקה במח ואתה מגיב לדגדוג: נרתע, צוחק, קופץ ומתעוות. אבל כשאתה מנסה לדגדג את עצמך המח הקטן מרגיע את המח - זו תחושה צפויה, אין צורך לייחס לה חשיבות ואין צורך בשום אזעקה. לכן אתה לא יכול לדגדג את עצמך.

הפתרון

רוצה בכל-זאת? יש פתרון. מסתבר שמספיקה סטיה קטנה מאד בזמן כדי לעבוד על המח הקטן. מדענים במכללת האוניברסיטה בלונדון פיתחו זרוע רובוטית מיוחדת, שמצייתת לפקודות שניתנות לה בעיכוב קטן. האיחור הזה מבלבל את המח הקטן, ובעזרת הזרוע הרובוטית אתה יכול לדגדג את עצמך עד שתצא נשמתך

 

 


קטע מ``מפת הרשת``


שמע יש לי שאלה שקצת קשה להסבר אני מקווה שאני אסביר אותה טוב אז ככה, נגיד אני מעלה עכשיו אתר לרשת באיזה שהיא כתובת מסויימת לא משנה איזה, עכשיו השאלה שלי איפה זה נשמר הרי כשאני סוגר את המחשב אנשים יכולים להיכנס לאתר הזה. אז בקיצור השאלה מה זה הרשת ואיפה כול האתרים נשמרים?

.



תגיד, איך מחשב עובד, אתה יודע? תרשה ל לתת לך תקציר: מחשב קולט מידע דרך מקלדות, עכברים, דיסקים, מיקרופונים, מצלמות רשת וסורקים. המידע הזה הופך למספרים בזכרון של המחשב. בתוך הזיכרון, המחשב מבצע על המספרים האלו פעולות לפי הוראות שהוא מקבל, ואז הוא פולט אותם דרך התקנים שהופכים את המספרים למידע המבוקש (בעיקר מסכים, מדפסות ורמקולים).

תקשורת מחשבים היא מה שקורה כשמחשב אחד קולט מידע ממחשב אחר. ההתקן שמאפשר את זה במקרה של האינטרנט, הוא המודם. המודם הופך את המספרים בזיכרון המחשב לזרמים חשמליים שאפשר לשדר למודם אחר, בדרך-כלל דרך קו טלפון.

המודם האחר הופך את המידע הזה בחזרה למספרים שנכנסים לתוך הזיכרון של המחשב שמחובר אליו. תקשורת מחשבים - מחשב אחד מדבר עם מחשב אחר. בעגה המקצועית, אגב, לא אומרים "לדבר", אומרים "להתממשק".

כך אני יכול להשתמש במודם שלי כדי להתחבר למודם שלך (בהסכמתך, כמובן) דרך הקווים של בזק. כך המחשב שלי יכול לדבר עם המחשב שלך, וכך אני אוכל לקרוא קבצים שנמצאים על המחשב שלך; אבל רק כל זמן שאנחנו מחוברים. אם תכבה את המחשב שלך אני לא אוכל לקרוא כלום. אבל מה קורה אם אני קונה מבזק כמות גדולה של קווי טלפון, מחבר אותם דרך מודמים למחשב שלי, ומפעיל תוכנה שתאפשר למספר אנשים להתחבר בו זמנית למחשב שלי, ולהעביר מידע אליו וממנו?

אז יש לנו רשת, והמחשב שלי משמש ברשת הזו כ"שרת" - הוא נותן שרות. אתה, ועוד אנשים, יכולים להתחבר אל המחשב שלי ולשלוח אליו קבצים, וכל משתמש אחר שיתחבר אל המחשב שלי יוכל לקרוא אותם. אתה תוכל לכבות את המחשב שלך בלי שזה יפריע לאף-אחד לקרוא את הקבצים. הם כבר לא ימצאו רק על המחשב שלך. הם יימצאו על השרת, ויהיו נגישים לכולם.

בוא נניח שכמה חברים שלי מנהלים רשתות כאלו משלהם, ואנחנו מחליטים להחזיק קוי תקשורת מיוחדים בין הרשתות שלנו - נוצרת רשת חדשה, רשת של רשתות, או רשת בין-רשתית. באנגלית, "אינטר" זה בין (כמו באינטר-נשיונל - בינלאומי) ו"נט" זו רשת; "אינטרנט" זו רשת מחשבים בין-רשתית. אינטרנט, אם-כך, כמילה, זו סוג של רשת, והרשת הכי גדולה ומפורסמת מהסוג הזה ידועה בשם "האינטרנט" בהא הידיעה. האינטרנט היא רשת הירארכית, כמה מחשבים מחוברים לספק, כמה ספקים מחוברים לספק יותר גדול, ובסופו של דבר כל הספקים הגדולים באמת מחוברים אחד לשני.

התשובה שאתה קורא עכשיו, לדוגמא, נמצאת על שרת של חברת נענע. כל מי שמתחבר לאינטרנט יכול, דרך ספק האינטרנט שלו, להתחבר לשרת של נענע ולהוריד את התשובה שלי.

המשתמש הפשוט לא שם לב לכל התחנות שהמחשב שלו צריך לעבור כדי להגיע לאתר מסוים, אבל אם אתה רוצה לראות אותן נסה לפתוח את שורת ההפעלה בחלונות (זו שנמצאת בתפריט ה"התחל"), ולהקליד את הפקודה "tracert google.com". (ביוניקה יש לכתוב traceroute). פקודה זו תגרום למחשב שלך להדפיס את רשימת התחנות שהוא עובר בדרך לכתובת המצוינת, "google.com" במקרה שלנו.

זהו, זה הרעיון הבסיסי של האינטרנט. די פשוט, לא? בסך-הכל דרך חכמה לחבר המון מחשבים יחד.

מה שבאמת מעניין זה הצורה שבה משתמשים ברשת הזו, אבל זה כבר נשמע לי כמו שאלה אחרת.


 





 

 

 

לפני יותר מחודשיים הזכרתי באחת התשובות שלי את החור השלישי בשקע של חברת-החשמל, ההארקה. הזכרתי גם שיש איזה סיפור מאחורי ההמצאה הזו, סיפור ארוך ועצוב. הרבה אנשים ביקשו ממני לספר את הסיפור הזה, אז הנה הסיפור:

בהתחלה, חברות-החשמל הפעילו מחולל (גנרטור) גדול, וסללו שני חוטים ממנו אל בתי לקוחותיהן. המחולל היה מזיז בחוטים אלקטרונים, הלוך וחזור. התנועה הזו היתה יוצרת הפרש בין המטען החשמלי שבחוט אחד, למטען שבחוט השני. הפרש זה נקרא "מתח-חשמלי". בישראל, המתח החשמלי מגיע עד למאתיים ועשרים וולט. הלקוח היה מחבר לשני החוטים האלו מכשיר-חשמלי, המכשיר היה פועל, וכולם היו מרוצים. מי שרוצה לדעת עוד על איך זה קורה מוזמן לקרוא את התשובה "איך החשמל זורם".


הבעיה היתה האדמה של כדור-הארץ. לאדמת כדור הארץ יש מטען חשמלי משלה. המחולל מווסת את המתח-החשמלי בין שני החוטים, אבל הוא מתעלם מההפרש בין החוטים לאדמה.

מסיבות שלא כאן המקום לפרטן (אם יום אחד מישהו ישאל אותי, אולי אספר גם את הסיפור הזה) כשאתה מותח חוטי-חשמל ארוכים באוויר הם מקבלים מטען חשמלי.

ההפרש בין המטען של החוטים לזה של האדמה יכול לגדול לעשרות-אלפי וולטים, וכשהוא מספיק גדול הוא עלול להתפרק בצורת ברק בין השקע לרצפה. מאחר שמדובר בזרם נמוך ובפרק זמן מאד קצר, הברק הזה לרוב אינו קטלני, אבל הוא גם מאוד לא נעים. בעיה.

איך חברת-החשמל מונעת מהמטען בחוטים להיות הרבה יותר גבוה, או נמוך, מזה שבאדמה? היא מחברת את אחד החוטים לאדמה. פעולה זו נקראת "הארקה". המטען בחוט המוארק (חוט האפס) תמיד זהה לזה של האדמה, והמחולל משנה את המטען בחוט השני (החוט החי) ביחס אליו. האדמה הופכת, באופן זה, לחלק מהמעגל החשמלי.

חוקים חדשים

בשיטה הישנה, ללא הארקה, אם היית נוגע באחד משני החוטים שבשקע, לא משנה באיזה, לא היה קורה לך כלום כי לא היית סוגר מעגל. אפילו אם היית נוגע בשני החוטים, החשמל היה זורם דרך כף-היד שלך מחוט אחד לשני. ילדים היו דוחפים אצבעות לשקעים חשופים ומקבלים כוויה, לא יותר.


אצבעות בשטקר? לא סיפור גדול

אבל עכשיו המערכת מחוברת גם לרגליים של הלקוחות! אתה יכול לגעת בחוט האפס כאוות נפשך, זה כמו לעמוד על האדמה, אבל החוט החי הפך למסוכן. אם אתה נוגע בו ובאדמה באותו הזמן, הזרם עובר דרכך. ואם הלב שלך נמצא איפשהו בין היד שנוגעת בחוט לבין הרגליים שנוגעות באדמה - נאמר, בחזה שלך - אז הזרם יעבור גם דרכו.

החשמל הפך לרוצח.

גם כן פתרון

במקום למצוא פתרון אמיתי לבעיה פשוט דפקו לכולם בראש שהחשמל נורא מסוכן. רוב האנשים נמצאים בהיסטריה תמידית בכל מה שקשור לחשמל. וזה עובד. אנשים יודעים שגם התיקון הפשוט ביותר דורש חשמלאי. אבל זה רק הצד של הלקוח, יש גם את הצד של המכשירים.

להרבה מכשירים יש מארז מתכת, ויצרנים רבים מחברים אותו לחשמל כדי לחסוך בחוטים. נגיעה במארז כזה היא כמו נגיעה באחד החוטים: פעם זה היה בסדר, אבל עכשיו אחד החוטים מסוכן. אז חברת-החשמל דואגת ששני החורים לא יראו בדיוק אותו הדבר, והיצרנים מחויבים לחבר למארזים שלהם רק את חוט האפס - החוט הבטוח.

החור השלישי

אבל את השקעים מחברים חשמלאים, וגם הם, לפעמים, לא מבינים בחשמל. הם עלולים לחבר את החוטים הפוך ולהפוך מכשירי-חשמל למלכודות-מוות. אז הוסיפו לשקע חור שלישי המחובר ישר לאדמה. הוא נמצא במקום אחר, נראה אחרת, והחוט שלו צבוע אחרת. אפילו חובבנים יכולים לחבר אותו כמו שצריך.

כל מי שמייצר מכשירים עם מארז מתכת אמור לחבר את המארז לחוט השלישי הזה. אם הוא מחבר גם את חוט האפס למארז, זה בסדר, חוט האפס ממילא מחובר לאדמה. אבל אם בטעות החוט החי נוגע בגוף המכשיר, נגרם קצר. קצר שיכול להציל חיים.

וכך, במין טרגדיה של טעויות, נולד החור השלישי.

 

איך בונים מנהרות וגשרים?

 

 

 

 


גשר ברוקלין. תוכנן על ידי מפתח השיטה

לפני 50 שנה, כיצד בנו את הגשרים מעל הנהרות ואת המנהרות מתחת למים?

תודה רבה

Mordechai Agasi

Brooklyn, N.Y. 11204 U.S.A.

 

דווקא לפני חמשים שנה, מרדכי?

אתה גר בברוקלין, נכון? ובכן, דע לך שגשר ברוקלין נבנה לפני מאה ועשרים שנים. בניית גשר או מנהרה תמיד היו אתגר הנדסי ואדריכלי, נסיון להתגבר על מכשול בתוואי השטח - כל גשר או מנהרה מהווים אתגר שונה, ולכל אחד פתרון שונה.

קצת הסטוריה

הגשרים הראשונים הורכבו מקורה ארוכה שהונחה לרוחב הנהר, וששני קצותיה נשענו על שתי הגדות. כנראה שכבר לפני כ-6,000 שנים החלו אנשים לבנות גשרים בצורת קשתות, כדי לפזר בצורה טובה יותר את המשקל שהגשר נושא. אבל הרומאים הם ששיכללו את קשתות האבן. גשר רומאי בן כאלפיים שנים ובאורך של כמאתיים ושבעים מטרים עומד עד היום בדרום צרפת, ואפילו בקיסריה עומד לו אקוודוקט, גשר רומאי עתיק להובלת מים.


קשתות המים בקיסריה. באלפיים שנה לא השתנה הרבה

בנאים קדמונים ידעו גם להוסיף קורות תומכות לגשרים, שוב כדי לפזר ולהעביר את המשקל באופן אחיד יותר, אך המצאת רכבת הקיטור במאה הי"ט, יחד עם התפשטות השימוש בברזל (ואחר כך פלדה) לבניה, נתנה למתכנני הגשרים את הדחיפה המשמעותית הבאה קדימה. גשר פורת' שבסקוטלנד - גשר הפלדה הראשון - הושלם ב-1890 ואורכו למעלה משניים וחצי קילומטרים.


שנים וחצי קילומטרים של קורות תומכות. גשר פורת' בסקוטלנד

בערך באותה תקופה תוכננו גשרי התליה הראשונים, העשויים פלדה, על-ידי ג'ון אוגוסטוס רובלינג (Roebling). גשרים אלו בנויים ממגדלים התומכים בכבלים אימתניים המעוגנים היטב בשתי הגדות. לכל אורך הכבלים הללו משלתשלים כבלים דקים יותר התומכים בגשר עצמו. שתי דוגמאות מפורסמות לגשרי תליה הן גשר ברוקלין (שתוכנן על-ידי רובלינג עצמו) וגשר "שער הזהב" בסן-פרנסיסקו שהושלם בשנת 1937, לפני כמעט שבעים שנים. בניתו של "שער הזהב", אגב, נמשכה כארבע שנים בלבד.


חדוות הגשרים. שער הזהב

ואיך עושים את זה?

בכל הנוגע לגשרים, החלק המסובך הוא בדרך-כלל לשים את הגשר במקום אחרי שבונים את כל החלקים. לפעמים ניתן לבנות את הגשר כולו על קרקע שטוחה, ואז לשנע ולהניח אותו כיחידה אחת מעל הנהר.

בגשרים ארוכים וכבדים יותר הפתרון הוא לרוב בניה של תשתית פיגומים (לעתים לא יותר מאשר חבל מתוח מעל התהום) שעליה נשענים חלקי הגשר והבנאים, עד שהגשר מושלם. בגשרי תליה ה"פיגומים" הללו הם חלק מהגשר המוגמר.

לעתים, כשאי אפשר או לא רצוי לבנות פיגומים, בונים את הגשר משני הצדדים במקביל כשמשקל כל חלק נשען על החלקים שנבנו לפניו. גשר פורת' הוא דוגמא מצוינת לגשר שכזה. בעיה נוספת היא בנית תמוכות מתחת למים. הסרטון הבא מדגים כיצד ג'יימס אדס (Eads) פתר את הבעיה בעזרת סוג של פעמון-צלילה, בעת בנית גשר סנט-לואיס.

מנהרות הן עסק חדש יותר. מנהרת התמזה, המנהרה הראשונה שנחפרה תחת נהר, הושלמה רק בשנת 1840 על-ידי מארק ברונל (Brunel) שנולד בצרפת, קיבל אזרחות אמריקנית, ובעקבות השלמת המנהרה הפך לאביר בריטי. הקושי העיקרי שעמד בפני ברונל היה חפירה בקרקע בוצית ונוטה להתמוטטות, והפתרון המבריק שלו היה "המגן" - מתקן שתמך מלפנים בקרקע בעת החפירה ואפשר לפועלים להניח לבנים ולבנות את המנהרה מאחוריהם. בנית המנהרה ארכה כחמש-עשרה שנים (עם הפסקה של כשמונה שנים באמצע, בשל הצפות).

מסתבר שאנשים הם בנאים מוכשרים ובעלי תושיה בצורה בלתי רגילה. ואתה בטח חשבת שהם יודעים רק להרוס.



 

האם המים באמת יורדים נגד כיוון השעון?

אם רוצים להפוך את כיוון הסיבוב של המים בכיור - האם צריך לרדת לאוסטרליה? חוסך לכם את מחיר הכרטיס

 

 

 

למה מים שמתאספים באמבטיה יורדים לביוב בספירלה לצד ימין, ואי אפשר להפוך אותה בשום אופן?


 

,

למה בדיוק אתה מתכוון כשאתה אומר שאי-אפשר להפוך את כיוון הספירלה "בשום אופן"?

למעשה, תחושת הבטן שלי אומרת שכלל לא ניסית, אלא רק שמעת שמים מתנקזים בכיוון סחרור קבוע, ושאת שאלתך אתה שואל בידיים יבשות. לא כן ה! אני כותב לך את התשובה בידיים רטובות - מגיח הישר משדה הניסויים המאולתר שבחדר האמבטיה שלי! אבל לפני התוצאות, סקירה קלה של הרכילות החמה בכל הנוגע להשפעת סיבוב כדור-הארץ על מדע האינסטלציה.

השמועה

בחצי הצפוני של כדור-הארץ, מים מסתחררים נגד כיוון השעון כשהם מתנקזים לביוב; בחצי הכדור הדרומי, המים מסתחררים עם כיוון השעון. תופעה מרתקת זו נגרמת בשל סיבוב כדור הארץ ונקראת "אפקט קוריוליס". ההשפעה חזקה עד-כדי-כך שניתן להציב שני כיורים משני צידי קו המשווה ולראות כיצד המים מתנקזים עם כיוון השעון באחד, ונגד כיוון השעון באחר.

את השמועה הזו שמעתי לראשונה בפינתה המהוללת של רבקה מיכאלי "אבן נגולה מעל לבי", בתוכנית המהוללת אף יותר "זהו זה"; אך במשך השנים נתקלתי באנשים רבים שעומדים מעל לכל ספק, ובכל זאת מחזיקים באמונה הזו. נמנו עליהם מורים לפיסיקה, מנחי תכניות מדע-פופולארי בכלי התקשורת, ואפילו כמה אנשים שנראו נורמלים לחלוטין, מלבד אמונתם הבלתי-ניתנת לערעור בהשפעה הטמירה של סיבוב כדור-הארץ על מי האמבט.

אני מניח שהסיבה לעקשותה של השמועה הזו היא שיש בה קורטוב של אמת. יש כזה דבר כח קוריוליס () והוא אכן משפיע על כיוון הסחרור של מערכות בקנה-מידה גדול (הן מבחינת שטח גאוגראפי והן מבחינת זמן) כמו סופות ציקלון. הקטע המפתיע הוא שכל-כך קל לערוך ניסוי ולבדוק מה באמת קורה! למעשה, אורח החיים שלנו בציוויליזציה המערבית מפגיש אותנו עם מערכות של מים מתנקזים (בעיקר אמבטיות, כיורים ואסלות) לעתים כה קרובות, שקשה להמנע מעריכת הניסוי הזה. כל מה שצריך לעשות הוא לפקוח עיניים ולשים לב לכיוון ניקוז המים.

תכונה מוזרה ונפסדת באופי האנושי, היא ככל הנראה שגורמת למרבית האנושות להאמין בעיוורון לכל שטות שמספרים להם גם כשבמו עיניהם הם רואים, יום יום, את האמת.

האמת

כדור-הארץ מסתובב. אף אחד לא מכחיש את זה. לכאורה, אם היית מניח את האמבטיה שלך על משטח המסתובב במהירות, לא היית מתפלא לגלות שיש לסיבוב השפעה ברורה על כיוון הסחרור של המים. אבל האם אתה זוכר כמה בדיוק כדור הארץ מסתובב? סיבוב אחד מלא בכל יממה, זה כמה. זה נותן קצת קנה-מידה, לא? תאר לך את אותה אמבטיה על משטח מסתובב, אלא שעכשיו המשטח הזה מסתובב לאט לאט, בחצי ממהירותו של מחוג השעות בשעון (שמשלים סיבוב כל שתים-עשרה שעות). האם אתה עדיין מצפה ממי האמבט להיות מושפעים באופן מורגש?

השפעתו של אפקט קוריוליס על מי האמבטיה שלך מוערכת בפחות ממליונית אחוז מהשפעת כח-המשיכה. כיוון סחרור המים מושפע מצורתה של האמבטיה, ממיקום חור הניקוז, ובעיקר מהזרמים הקלים הקיימים במים עוד לפני שהוצאת את הפקק - זרמים שנגרמים מהתנועה שלך באמבטיה ומהאופן שבו המים מילאו את האמבט מלכתחילה - ולא משנה איפה על כדור-הארץ אתה נמצא.

לו היית בונה אמבטיה גדולה ועגולה לחלוטין שפתח הניקוז שלה נמצא בדיוק במרכזה והיית מניח אותה כשהיא מלאה במים לשעות ארוכות באיזור נטול השפעות חיצוניות כמו רוח או ברווזים, אזי סביר היה להניח שאפקט קוריוליס היה בא לידי ביטוי וקובע את כיוון סחרור המים. כל תנועה קטנה של היד שלך במים, כל נשיפה קלה, היו מבטלות את השפעתו הזעירה של סיבוב כדור הארץ.

בקיצור, במקום להאמין לאנשים אחרים שאומרים על כיוון הזרימה ש"אי אפשר להפוך אותה בשום אופן", היית יכול לסור אל חדר האמבט, למלא קצת מים בכיור, לתת להם סחרור קטן בעזרת היד, ולראות איך הם מתנקזים בכל כיוון שמתחשק לך.

אל תפחד להרטיב את הידיים.


 

 

 

 

 

לאן הולך הזבל?



השאלה שלי היא: כשאנחנו מוחקים קובץ כלשהו במחשב אז כמובן אנחנו מעבירים אותו לסל המחזור, אבל המחשב עצמו לא יכול להוציא זבל החוצה. אז לאן נעלמים כל הקבצים שאנחנו מוחקים במחשב?


 

 



איזו שאלה תותחית! לכאורה פשוטה, אך למעשה בעלת השלכות עמוקות על חיינו, הן במישור הפראקטי, והן במישור האלגורי. הרי בחיים האמיתיים, אנחנו לא יכולים "למחוק" זבל. אנחנו רק יכולים להזיז אותו ממקום למקום ולשנות את צורתו. במחשב, לעומת זאת, אנחנו מתעסקים בנתונים, במידע, ולכן המצב קצת שונה.

המחשב מעבד מידע בצורת אפסים ואחדות. כל מה שאתה רואה על המסך שלך, כל מה שהכונן הקשיח מכיל, וכמובן כל מה שאתה מוריד מהאינטרנט, הכל מקודד בתוך המחשב לרצפים ארוכים של אפסים ואחדות. בכונן הקשיח יש פלטות עגולות - דיסקות בעברית - המצופות בחומר פירומגנטי (שזה, בקיצור, חומר נוח להתמגנטות) ומסתובבות במהירות גבוהה. שטח הפנים של הדיסקות הללו מחולק לנקודות קטנטנות, וכל נקודה כזו נטענת בכח מגנטי באחד משני ערכים: אפס או אחד.

בזמן שהדיסקות מסתובבות זרוע קטנה מוליכה על פניהן ראש קורא/כותב שמסוגל (כפי ששמו מרמז) לקרוא את הערך המגנטי מכל נקודה בדיסק, או לכתוב לתוכה ערך מגנטי אחר, והקבצים שלך אינם אלא רצפים של אינפורמציה מגנטית כזו.

המחשב שומר את האפסים והאחדות במבנה קבוע. כשאתה כותב קובץ, המחשב רושם על-גבי הדיסק לא רק את המידע שבתוך הקובץ, אלא גם את שם הקובץ, גודלו, תאריכי יצירה ושינויו האחרון, וגם מידע הקשור לצורה שבה הוא כתוב על הדיסק. כשאתה מוחק קובץ (מוחק ממש), המחשב לא טורח לאפס את הערכים המגנטיים - הוא פשוט מסמן לעצמו על-גבי הדיסק שהשטח שעליו הקובץ נמצא פנוי עכשיו.

מחיקה מסוג זה נקראת "מחיקה לוגית", משום שהמידע לא באמת נמחק - הוא פשוט מסומן כ"לא מידע". כמובן שבפעם הבאה שהמחשב ינסה לכתוב משהו לכונן הקשיח הוא עלול לכתוב את זה על-גבי הקובץ הישן, במקום שמסומן לו כפנוי.

אגב, אפילו אז ניתן לשחזר חלק מהמידע בעזרת ציוד שמגלה הדים מגנטיים. משום כך מוסדות המבקשים לשמור בסוד את המידע שעל הדיסקים הקשיחים שלהם (הצבא, למשל) אינם משליכים אותם לפח אלא משמידים אותם באופן שהופך את איחזור המידע לבלתי-אפשרי בטכנולוגיה של ימינו.

 

עושים קרטיב?

 

 

 

 



 



אני אוהב לעשות שלגונים ממיצים טבעיים. אני מכין אותם בתבניות של פלסטיק והם יוצאים מעולים בטעם, אבל עדיין המרקם לא מושלם, קפוא מדיי, מלא חתיכות חדות ולא מספיק רך. לא כמו בקיוסק :-(

שמעתי שיש איזה חומר שצריך להוסיף והוא סוד המרקם! מה החומר הזה? איך משתמשים בו? והיכן אפשר לקנות אותו בכמות לא מסחרית???


 

 



ראשית, הרשה לי לברך אותך על אחד התחביבים הפחות מזיקים שעליהם שמעתי בזמן האחרון. עלה והצלח. אני, מצדי, מרגיש מחויב לסייע לך ולהולכים בעקבותיך במידת האפשר, ולו רק בגלל שבטור האחרון שלי הואשמתי בציניות, ואני מרגיש צורך עז לשקם את תדמיתי. חוץ מזה, למד איתי ילד בגן שנתקל בדיוק באותה בעיה, כך שהנושא באמת קרוב ללבי.

השלב הבא הוא לתקן טעות בניסוח השאלה שלך. אתה כלל לא מנסה להכין שלגונים (הידועים גם בשם "ארטיק"). אתה מנסה להכין קרחונים (הקרויים בפי העם "קרטיב"). שלגון הוא גלידה על מקל, על-פי רוב מצופה בשוקולד או בצמקאו; קרחון, לעומת זאת, עשוי קרח - נוזל שמוקפא ללא התערבות בתהליך ההקפאה. למעשה, השם המקצועי לקרחון באנגלית הוא quiescently frozen confection, משהו כמו "ממתק מוקפא בשלווה", וזאת בדיוק כדי להבדיל בינו לבין גלידה, שמוקפאת תוך כדי ערבוב.

ובכל זאת, הרי כשמקפיאים נוזל "בשלווה" נוטים לקבל קוביות קרח קשות. קוביות שאפשר ללקק ולמצוץ תוך שאתה הופך את הקרח בחזרה לנוזל ושותה אותו, אבל הן לא נגיסות כמו קרחון טוב. לקוביות קרח כאלו כמו שאתה מכין במקפיא בבית אולי ראוי השם "מיץ קפוא" או "קרח בטעמים", אבל קרטיב הן פשוט לא.

אולי שמת לב שהמיץ הקפוא שלך גם לא שומר על אחידות. ישנם חלקים עם יותר מיץ, וחלקים עם יותר סתם קרח, וכפי שציינת - המון חתיכות חדות ומעצבנות (גבישי קרח כמובן).

כשהמקצוענים מכינים קרחונים, הם מוסיפים גורם מייצב, משהו שלא נותן למים להפרד ולהתרחק בקלות מחומרי הטעם. התוצאה הסופית, לא רק שהיא אחידה יותר בטעמה, היא מורכבת מהמוני גבישי קרח זערוריים ובינהם חומרי טעם ומייצבים. חומרים אלו נוטים להיות שמנוניים במקצת (תחשבו על סירופ להכנת מיץ), וטמפרטורת הקיפאון שלהם נמוכה יותר ממים, כך שגבישוני הקרח לכודים בתוך חומר סיכה שיותר קרוב מהם למצב נוזלי.

רוצה לקנות קצת אלמנט מייצב כזה? גם למכולת ובקש חפיסה של מקפית. אם אתה רוצה, אתה אפילו יכול להשתמש בתערובת להכנת מקפא בטעמים שונים. נסה להשתמש בערך בחצי מכמות המקפית הממומלצת להכנת מקפא - זה צריך לעבוד. בהצלחה.

אגב, יש איזו מגמה לאחרונה, להעלות את כמות החומר המייצב בקרחון עד לרמה שבה בטמפרטורת החדר הקרחון לא הופך למיץ אלא למקפא. התוצאה היא קרחון שמטפטף הרבה פחות. אכן, כל יום המדע פורץ גבולות חדשים.






 

למה ג'וקים מתים על הגב?

 

 


ג`וק? לא מזיז לי

. יש לי שאלה אליך. למה ג'וקים מתים על הגב? האם הם תמיד מתים ככה (גם באופן טיבעי) או רק אחרי שמרססים אותם?



 

איזו חיה משובבת. גם בחייו הוא מציג על-פי-רוב חזות מעוררת חלחלה, עם גב חום ומעוגל ו"אנטנות" מאיימות שלא חדלות לנוע. אך במותו הוא נוטה להתהפך על הגב ולחשוף את הצד האפילו פחות נעים באישויותו. המון רגליים קטנות (שש זה המון!) ושעירות שמתחברות מתחת למעטה הכנפיים הקשיח אל הג'וק המפרכס עצמו. ברררר...

רק שיהיה ברור, אני באופן אישי זכיתי לראות תיקנים מתים לרוב, וחלקם בפירוש מתו על גחונם, אז לא - הם לא "תמיד מתים ככה", אבל מבחינה סטטיסטית באמת המון מהם מתים על הגב - תנוחה מאד לא טבעית לתיקן חי ובועט. למה? האם הם עושים את זה בכוונה כדי להגעיל אותנו?

כנראה שלא.

למה על הגב?

תיקן יכול למות בכל תנוחה. אין לו שום אינטרס למות דווקא על הגב, וכנראה שאין לו אפילו ניצוץ של הכרה בתחושת הגועל שהוא משרה על כל-כך הרבה אנשים כשהוא עושה את זה. יתר-על-כן, תיקנים לא מנסים להתהפך על הגב, זה משהו שקורה להם, והם בדרך-כלל לא עושים רושם שהם נהנים מזה.

אם תיקן מת סתם כך, באמצע החיים, כשהוא הולך על הרצפה, הוא נשאר באותו מצב - על הבטן. אבל תיקנים לא חייבים ללכת על הרצפה. לחלקם וודאי יוצא להתפגר כשהם הולכים על קיר, או אפילו בזמן שהם מעופפים. תיקן כזה לא ישאר באותה תנוחה. כח-המשיכה יתבע את שלו וימשוך את התיקן לקרקע.

אודה-לא-אבוש, לא חקרתי מעודי את התכונות האירודינאמיות של גוף התיקן, ואף אין בידי מחקרים מהימנים הנוגעים לדבר, אבל אני מוכן לנחש ניחוש מלומד. להמוני הרגליים שמתחת לגב המעוגל יש התנגדות הרבה יותר גבוהה לאוויר מאשר לגב המעוגל עצמו, והן יגררו (על-ידי האוויר) כלפי מעלה. בקיצור: אני מאמין שתיקן מת, אם תשליך אותו באוויר (או אם הוא סתם נופל מאיזה קיר), יפול בדרך-כלל על גבו.

נחש צפע

אבל זה רק חלק מהסיפור. בנוסף לכך, מרבית התיקנים המתים שיוצא לנו לראות, לא מתו מזקנה, ואפילו לא מדריכה. רובם מתו מהרעלה. בני-האדם מפזרים מבלי משים כמויות עצומות של אוכל לג'וקים בכל מקום (זה לא כל-כך קשה, ג'וקים אוכלים כמעט הכל), אבל כשהג'וקים הרעבים מגיעים, אנשים נורא נבהלים, ומרוב בהלה הם מפזרים כמויות עצומות של רעלי-עצבים סביבם.

כשתיקן חוטף מנה הגונה של רעל-עצבים כזה, תוקפות אותו עוויתות משונות. רוב העוויתות הללו מתמקדות ברגליים שלו, וככל שהוא בועט ובועט ובועט, הסיכוי שלו הולך ומתגבר להרביץ זינוק שיהפוך אותו על הגב. ברגע שהוא על הגב הסיפור משתנה. הוא ממשיך לבעוט, אבל בלי יכולת לשלוט על הגוף שלו כמעט ואין לו סיכוי להתהפך בחזרה על הבטן - תעלול מורכב וקשה יותר מהיפוך על הגב.

אני חושב שהתוצאה מוכרת לכולנו: תיקן שוכב על הגב, מפרפר בחוסר אונים, מציג לעולם את הבטן הרכה שלו... לאט לאט פרפוריו מאטים, הופכים לנדירים יותר, ובסוף גם הוא - אפילו שתמיד סיפרו לנו שהוא יכול לשרוד פצצת אטום - מת.


 



זמן רב הרהרתי לי מה המקור והסיבה לצורת ההינהון ל"כן" ול"לא".

מי החליט, ולמה, שהביטוי ל"כן" זה הנעת הראש קדימה ואחורה, ואילו "לא" היא הזזת
הראש מצד לצד?




 

 

 



ברשותך, אפתח בתיקון קטן. המלה "הנהון" מגיעה מהשורש "הן", שמשמעותו כן. להנהן זה לומר "כן" עם הראש. אין צורת הינהון ל"לא", תוציא לך את זה מהראש.

רגע איך מוציאים משהו מהראש? אני הייתי אומר שמנערים אותו מצד לצד. זה נותן לנו איזה כיוון מעניין בקשר לשאלה שלך, אבל בוא נחזור לזה אחר-כך.

בן מאיטליה אומר בונג'ורנו

לא כולם מהנהנים באותה צורה.

בבולגריה, למשל, מנידים את הראש מצד לצד כדי להחוות "כן", ואילו הטיה של הראש אחורה וקדימה היא "לא". ביוון זורקים את הראש למעלה (בדרך-כלל בליווי צקצוק) כדי לומר "לא", ומטים אותו הצידה ולמטה תוך עצימת עיניים קלה כדי לומר "כן". התורכים מרימים את הסנטר ואת הגבות (שוב בליווי צקצוק) כדי להורות על "לא", ומנמיכים אותו בחדות כסימן ל"כן". האסקימו מהנהנים כמונו, אבל כדי לסמן "לא" הם ממצמצים.


לא בולגריה

צ'ארלס דארווין חקר את הנושא הזה בספרו מ-1872 "הבעת רגשות אצל חיות ובני-אדם" (The Expression of the Emotions in Man and Animals). הוא שלח מכתבים לקצווי תבל, בעיקר למסיונרים שפעלו בחברות מרוחקות, כדי לברר עד כמה אוניברסאליות המחוות הללו. מסקנותיו היו חד-משמעיות.

למרות שקיים גיוון לא מבוטל, התנועות הבסיסיות המסמנות "כן" ו"לא" פשוט נפוצות מכדי להיות מקריות. חייבת להיות סיבה טובה הנטועה עמוק באורגניזם האנושי. משהו שהופך את ההנהון ואת נענוע הראש מצד לצד לתנועות כה בסיסיות ומובנות, שאפילו עיוורים מלידה משתמשים בהן.

אבל מהי הסיבה הזו?

ובכל-זאת, למה?

אין שום דרך לדעת בבטחה, אבל כרגיל - אפשר להעלות השערות; ואת מקורן של שתי התנועות האלו, לא קשה מדי לנחש.

ההנהון הוא סוג של קידה סמלית, דרך להשפיל את מבטך ועל-ידי כך להנמיך את עצמך בפני האדם עמו אתה מדבר. בעזרת ההנהון אתה מקבל על עצמך באופן סמלי את כל מה שבן-שיחך אומר. אפילו הנעת הראש מצד לצד כפי שהיא נהוגה בבולגריה (ובמידה לא מבוטלת גם בהודו) יכולה לסמן מעין תזוזה הצידה כדי לפנות דרך לאדם שמולך - שוב, באופן סמלי אתה מפנה מקום למישהו עם דעה חשובה או צודקת יותר.

מקור המחווה ל"לא" פשוט אפילו יותר, וקרוב לניעור הראש שהזכרתי מוקדם יותר. אתה מסיט את העיניים ומזיז את הפרצוף שלך - אתה לא רוצה שום מגע עם מה שמציעים לך. תנועה דומה לזו שתעשה מתוך רפלקס אם תקלע לתוך ענן של ברחשים. זה מסביר יפה מאד גם את המצמוץ של האסקימו.

חשוב אפילו יותר, אתה מזיז את הפה שלך - בדיוק כפי שתינוק עושה כשהוא לא רוצה לינוק. אם מישהו מנסה להאכיל אותך באיזה רעיון שלא מוצא-חן בעיניך, אתה יכול לסרב לאכול אותו על-ידי כך שתניע את הפה שלך (יחד עם כל שאר הפרצוף) מצד לצד. כך אין שום סיכוי שאמא תצליח לדחוף לך את הפטמה (או את הכפית) לפה. וזה מסביר גם את הצקצוק - תנועה של דחית מזון מהפה - כמחווה שלילית.

וזה, כנראה, מקורן של התנועות הללו. די פשוט, בעצם.

.

 

 

האם אפשר לרפא עם מגנטים?

 

 





קראתי את התשובות הקודמות בענייני מגנטים אין מה להגיד מיגנטת אותי בתשובותך. אם אתה כזה מומחה במגנטים אז תאיר את עיניי וגלה נא לי האם יש אמת בסגולותיו הרפואיות של המגנט.


 

 

 

,



בקשר לשאלה שלך - התשובה הקצרה היא לא.

ריפוי בעזרת מגנטים, כפי שאנו מכירים אותו היום, הוא טעות במקרה הטוב, ורמאות במקרה הנפוץ. אבל בוא נבחן את הנושא קצת יותר לעומק.

הטענות

מגנטים נמכרים כתרופת-פלא כבר הרבה מאד זמן. אף-אחד לא יודע איך זה התחיל, אבל אני משער שזה הלך בערך כך: "היי! יש לי אבן קסם שמושכת אליה אבנים אחרות! אולי אני אסובב אותה מעל הראש, אטחן אותה לאבקה, ואתן למישהו חולה לבלוע אותה - זה בטח יעזור". עצוב לגלות כמה מעט השתנה מאז.

לרוב רופאי-האליל של המגנטים יש הסברים מדעיים-כביכול שהיו יכולים להצחיק - אם הם לא היו הבסיס לתעשיה של מאות מליוני דולרים.

למשל: רובם טוענים שמגנטים ממריצים את זרימת הדם. הרי בדם יש ברזל, וברזל נמשך למגנטים, לא? קח מגנט והנח אותו ליד כף היד שלך - בלי לגעת בעור. השאר אותו שם כמה זמן ואז הבט על ידך. אתה מבחין באדמומית? אפילו הקלה ביותר? אם לא, סימן שהמגנט לא המריץ את זרימת הדם.

מפתיע? לא ממש. אתה יודע שכדי שמשהו יתמגנט צריך שהרבה אטומים צפופים יסתדרו באותו הכיוון. האטומים של הברזל בדם (ארבעה בכל פרודת המוגלובין) רחוקים מדי אחד מהשני ואינם מסוגלים ליצור שיתוף-פעולה כזה. הדם שלנו פשוט לא מתמגנט.

ד"ר קיושי נאקאגווה (Nakagawa) - אחת הדמויות החשובות בעולם הריפוי במגנטים - טוען שכולנו סובלים מ"תסמונת כשל השדה-המגנטי". לפעמים האשמה מוטלת על מכשירי-חשמל סוררים, ולפעמים על השדה המגנטי המשתולל של כדור-הארץ, אבל מה שזה לא יהיה - השדה המגנטי שלנו תמיד בצרות, ואם יש לך מספיק כסף, אז התרופה תמיד בהישג יד- ידו של ד"ר קיושי.

מה זו התסמונת הזו? קיושי לא מפרט. הוא גם לא מסביר איך בדיוק אמורים המגנטים הקטנים שהוא מוכר לטפל בכשל הדמיוני הזה. אבל כל זמן שאנשים משלמים, אין לו סיבה למצוא הסבר. אגב, יש רמאים שמתיימרים לרפא אנשים בעזרת "מים ממוגנטים". מים, אם לא ידעת, הם חומר דיאמגנטי - ובעברית: אי אפשר למגנט אותם.

אבל מגנטים עוזרים לי! מה לעשות?

הרבה אנשים נעזרים במגנטים "רפואיים", בעיקר נגד כאב, וחלקם מדווחים על הקלה משמעותית. זוהי תופעה פסיכולוגית ידועה הקרויה "אפקט פלסבו" ("אֶינְבו", בעברית): חולים מדווחים על שיפור במצבם גם כשהם מקבלים תרופות-דמה, ללא מרכיבים פעילים. אם היית נותן להם להצמיד ברווז גומי לאיבר הכואב ומשכנע אותם שזה יעזור להם היית מקבל את אותן התוצאות.

כל מוכר מגנטים מיומן יודע לספר על ניסוי ביילור (Baylor). חמישים אנשים עם כאב ברכיים נבדקו בניסוי. לעשרים ותשעה מתוכם הוצמדו מגנטים, ואילו לשאר הוצמדו סתם גושי מתכת. כך קיוו הרופאים לקזז את השפעתו של אפקט פלסיבו.

גם המטופלים בגושי מתכת דיווחו על הקלה בכאב, כמצופה, אבל המטופלים במגנטים דיווחו על הקלה משמעותית יותר (באופן ממוצע). עולם הרפואה היה כמרקחה, עד שמישהו שם לב שקבוצת הביקורת, אלו שענדו גושי מתכת רגילים, הורכבה (במקרה?) מחולים מבוגרים בהרבה. אנשים זקנים סובלים יותר מכאבים בברכיים. באמת תגלית רפואית גדולה.

מחקר מעניין אחר שסוחרי מגנטים אוהבים לצטט נוגע להשפעתם של שדות אלקטרומגנטיים פועמים על מהירות ההחלמה. אכן, מחקרים העלו תוצאות חיוביות בהקשר הזה, אבל מדובר על שדות אלקטרומגנטיים חזקים מאד (שמצריכים מכשירים חשמליים גדולים ומסורבלים) שפועמים ללא הרף. הפעימות מיצרות שדה חשמלי, ולחשמל - בניגוד למגנטים - יש השפעה משמעותית וברורה על הגוף שלנו.

שנים של מחקרים ובדיקות העלו את אותה מסקנה מתבקשת: למגנטים שנמכרים כתרופת פלא כמעט ואין השפעה על הגוף. למעשה, השדה המגנטי של רובם אפילו לא מסוגל לחדור את העור.

אז אם זה עוזר לך - תהיה לי בריא, רק תדע שאלו לא המגנטים. זה אתה.







 





1.
איך זה שיש כינים? כלומר, בדרך כלל נדבקים בזה ילדים קטנים, אבל מי מדביק אותם? הרי כינים חיות רק על הראש של אנשים! איך זה שהן לא נכחדו?

2.
מה זה בעצם דיבור מהבטן? למה רק חלק מהאנשים יכולים לעשות את זה?




 

,

על כינים כתבתי בתשובה. התשובה לשאלתך פשוטה מאד: ילדים קטנים נדבקים בדרך-כלל מילדים קטנים אחרים. למה ציפית?

והכינים לא נכחדו, בגלל שראשים של ילדים קטנים הם יופי של בית-גידול. נכון, מפעם לפעם איזו אם מודאגת חופפת את ראש ילדה בשמפו נגד כינים ורוצחת מושבה שלמה, אבל על כל ראש אחד נקי שכזה, יש עוד כמה וכמה ראשים מגרדים - לרכישה בגני-הילדים המובחרים.

אמת מבטן תצמח

ולשאלתך השניה: בעברית, קוראים לדיבור מהבטן "פיתומות", והדבר הראשון שעליך לדעת בקשר לפיתומות זה שהיא לא מגיעה מהבטן. היא מגיעה מהפה, ממש כמו דיבור רגיל, ועם קצת אימון כמעט כל אחד מסוגל לעשות את זה (במידה זו או אחרת של הצלחה).

פיתום הוא מי שיודע לדבר בלי להזיז את השפתיים. זה הרבה יותר קל ממה שזה נשמע. בתור-התחלה, כדאי למתוח את השפתיים בחיוך רחב (המתיחה עוזרת לשמור אותן דוממות), ולהשאיר את הפה טיפ-טיפה פתוח, כך שצלילים יוכלו לצאת, אבל אף-אחד לא יראה כמה קשה עובדת הלשון שלך.

ישנם כמה צלילים - ב, מ, ופ למשל - שלא ניתן להפיק ללא שימוש בשפתיים, ולא משנה כמה אתה מוכשר. כשפיתום רוצה להגות מלה המכילה צליל כזה הוא מזיז קצת את השפתיים, או שהוא מחליף את הצליל בצליל אחר הדומה לו.

הקונץ האמיתי של הפיתום הוא יכולתו לנצל את רצוננו להאמין שהקול בוקע ממקור אחר. יש אפילו "פיתומים" שכלל לא טורחים להסתיר את תנועות השפתיים שלהם, והם סומכים על הקהל שלא יסתכל עליהם, אלא על הבובה.

סליחה? תקלה

למה כשאין שידור בטלוויזיה (הכוונה לערוץ 1 ודומיו) או כשיש תקלה, מופיע מין עיגול כזה עם כל מיני צורות ריבועיות סביבו ובתוכו - חלקן צבעוניות וחלקן שחר לבן? אני מתכוון לעיגול המלווה בציפצוף הידוע ....

מה זה, מאיפה זה בא ולמה זה טוב?

אלמוני

מכשיר הטלויזיה, , עושה עבודה מסובכת למדי. הוא צריך לכוון זרם של אלקטרונים אל עבר המסך בתזמון וכיוון מדויקים ביותר. היום, מעבדים קטנים בתוך המכשיר עושים את רוב העבודה בעצמם, אבל פעם טכנאים היו צריכים לכוון את מכשירי הטלויזיה באופן ידני - וכך נולד "כרטיס המבחן".

כרטיס המבחן היה כרטיס קרטון גדול שהיה מונח מול המצלמה כדי לעזור לטכנאים לכוון את המכשירים. העיצוב הראשוני כלל עיגול גדול, כדי לאבחן עיוותים רציניים בתמונה ותו לא. ברבות הימים הוא התפתח לדוגמאות מורכבות יותר ויותר שאיפשרו לטכנאים לאבחן כל-מני עיוותונים קטנים האופיניים למכשירי טלויזיה. וכך גלשו לתוך כרטיס המבחן דוגמאות מורכבות יותר: משבצות, קווים בכל-מני זויות, וגוונים שונים של אפור.


,
כרטיס מבחן ששימש את הבי-בי-סי עוד ב-1934, והוא כנראה כרטיס המבחן הראשון בעולם


כרטיס קצת יותר מורכב, משנות השישים

שימוש נוסף של הכרטיס היה לתת לצופה הנאמן סימן שהמקלט שלו מתפקד ומכוון לערוץ הנכון. בימים שבהם השידורים היו נמשכים רק כחצי-שעה ביום, ומקלט הטלויזיה נזקק לכחצי שעה רק בשביל להתחמם, זה היה מאד שימושי. כאן גם נכנס לתמונה השעון המפורסם שמראה לצופה עוד כמה זמן יתחילו התוכניות.


כרטיס עם שעון. המחוגים עשויים קרטון, והיו מזיזים אותם באופן ידני

כרטיס המבחן שאתה מדבר עליו כבר אינו כרטיס כלל וכלל. זוהי תמונה המיוצרת באופן דיגיטלי על-ידי מכשיר פיליפס PM5544, יחד עם צליל קבוע ומתמשך שנועד במיוחד כדי לבדוק את הרמקולים שלך ולהעלות לך את לחץ-הדם.


כרטיס של פיליפס PM5544, בשבילכם בלי הצפצוף

אם אתה באמת רוצה לדעת, ה"כרטיס" הזה מאפשר בדיקה של: יחס אורך ורוחב, גאומטריה, התכנסות, תזמון מאוזן ומאונך, גווני אפור, תגובה לתדירות נמוכה, השתקפויות, תגובת מעברים, הפרדה, רוחב-פס, התאמת צבעים, איזון צבעים, מטריצת צבעים, ועוד אינספור מונחים טכניים בעלי שמות משונים.

היום כרטיס המבחן כמעט ונעלם. מכשירי הטלויזיה מכוונים את עצמם, ערוצים משדרים באופן תמידי, ואף-אחד כבר לא משתמש באנטנה. כדברי המשורר: "יש לי שלושה-עשר ערוצים של חרא בטלויזיה לבחור מתוכם". את האמת? אני קצת מתגעגע לתקופה שבה הייתי קם באמצע הלילה, ואפילו הטלויזיה היתה ישנה - עם חיוך אווילי מרוח על-גבי כרטיס המבחן שלה.

,




:

 

 

 

 

 


:


זו שאלה ששאלתי פעם כמה מהמורות שלי והן ענו לי רק בפרצוף עקום וב"שאלה מעניינת אבל את סוטה מן הנושא של השיעור. תגשי אליי עם זה אח"כ" וכשניגשתי הן אמרו שאין להן מושג. לא הופתעתי.

בכל אופן: נאמר לי שאור לא נמוג. אז אם אני אצור קופסא אטומה (ובאם זה לא מספיק, אני אדאג שדפנותיה הפנימיות יהיו מראות) ואני אבזיק (בדרך כלשהי) עלומת אור אחת פנימה. האם ישאר אור בקופסא לנצח?

אותה שאלה אני יכולה לשאול גם לגבי כל אנרגיה אחרת שאפשר לתקוע בקופסא שלי.

שאלה שנייה: בקיץ מאוד חם וכמויות רבות של מים מתאדות לשמיים (שאגב, הטמפ' לא מגיעה ל-100 מעלות אז איך יש אידוי?) אבל הגשם יורד דווקא בחורף.. למה? הוא מתאדה תוך כדי ירידה ויורד רק כשקר מספיק?


 

 

 




 

קופסא של אור

אור לא נמוג? אני משער שזה תלוי בהגדרה שלך ל-"נמוג", אבל אור בפירוש אינו נצחי. בדרך-כלל מה שקורה לו זה שהוא הופך לחום (ולפעמים לסוגים אחרים של אנרגיה) ונעלם לנו מן העין.

כשאור יפגע בדופן הפנימית של הקופסא שלך, חלק ממנו יוחזר, וחלק ממנו יבלע ויהפוך לחום. אם הדופן שחורה, רוב האור יבלע. אם הדופן לבנה, רוב האור יוחזר. גם אם הדופן עשויה מראה, רוב האור יוחזר - בדיוק כמו מדופן לבנה

חלק מהאור תמיד יבלע בכל-פעם שהוא יפגע בדופן. אחרי מספיק פגיעות כאלו הוא יבלע לחלוטין. אפילו אם נניח שיש לך משטח מיוחד שמחזיר את כל האור שפוגע בו בלי לבלוע מאום, האור עדין צריך לעבור דרך האוויר שנמצא בקופסא, וגם האוויר בולע חלק מהאור (בגלל זה השמים כחולים והשמש צהובה), ושוב את נמצאת באותו מצב.

רק אם תשתמשי בקופסא מיוחדת שדפנותיה מסרבות לבלוע אור ושבתוכה באמת אין שום-דבר, אפילו לא אוויר, תוכלי לשמור בה קרן אור לזמן בלתי-מוגבל. אני חושב שדבר דומה קורה במקרר שלי.

עננים

כשאת תולה את הכביסה שלך בחוץ להתייבש, לאן הולכים המים? לאוויר. לא צריך להגיע בשביל זה למאה מעלות, מים מוכנים להתאדות אל האוויר גם בטמפרטורות נמוכות הרבה יותר. בדרך-כלל אנחנו קוראים לזה "לחות".

מה שכן, אוויר חם יכול להכיל יותר מים מאוויר קר, אז האוויר החם סופח מים ויוצא לטייל לו בעולם. כשהוא מגיע למקומות מספיק קרים - בגובה למשל (רוצה לדעת למה קר בגובה?) - הוא מתקרר ומאבד את יכולתו להכיל הרבה מים.

המים שהוא הכיל כאדים מתעבים והופכים לטיפות קטנות (או לגושי קרח זעירים). הטיפות הללו הן מה שמרכיב את העננים (עננים אינם עשויים אדי מים), ואם להיות קצת פשטני - כשהן גדלות מספיק הן נופלות לך על הראש.

 

למה מסמנים שירותים ב-"00"?

 

 






 

 

 



חדרים מיוחדים לעשיית הצרכים רווחו כבר במצרים הקדומה ובסין, ובהודו הם חוברו למערכות ניקוז כבר לפני כ-4,500 שנה. החדר הקטן הוא המצאה עתיקה; לא עתיקה כמו הצורך להשתמש בו, אבל עתיקה בערך כמו הצורך להמציא לו שמות מעודנים יותר - כנראה כדי להעמיד פנים שבני-תרבות רק נזקקים ל"נוחיות", ולא פשוט צריכים לחרבן.

המצרים הקדמונים קראו לו "בית הבוקר", הרומאים - "נססריום", ואפילו בני-ישראל הקדומים כך מזכיר ההיסטוריון פראנק מויר (Muir) - תרמו כינוי כחול-לבן: "בית הכבוד". שמות אירופאים חדשים יותר כוללים את "הפרטיות", ה"טואלט"*, "WC"**, "סיר הרעם", "חדר הגברים" או "הגברות" ו-"חדר הרחצה".

אבל למה "00"?

היה נותן בהם סימנים

השערה אחת לוקחת אותנו אל הצבא האנגלי של ראשית המאה הקודמת, ואל חדרי שירותים שעמדו לרשות הקצינים בלבד. בהידרשם לנקביהם, היו החיילים הפשוטים נאלצים לחפש עץ רענן, וכדי למנוע שימוש בשוגג במחראות הקצינים היו תולים על הדלת שלט לאמור "Officers Only" ("קצינים בלבד") או בראשי-תיבות: "OO". השנים שעברו והשפות השונות הפכו את האות "o" לספרה "0", וכך קיבלנו את השלט המפורסם.

הראיות בשטח לא תומכות בסיפור הנאה הזה. אין שום עדות לקיומו של שלט כזה, וקצינים בצבא האנגלי המשיכו לעשות את שלהם תחת כיפת-השמיים הרבה אחרי שה-"00" נפוץ במבנים אזרחיים. חוץ מזה, עוד לפני שה"00" נתן את הופעת הבכורה שלו, נפוץ היה הכינוי (והשלט): "חדר 100". כנראה שה-"00" הגיע דווקא ממנו.

אף אחד לא יודע כיצד זכה החדר החיוני הזה במספר 100. זה קרה מזמן, ואיש לא טרח לתעד את המאורע; אבל אני יכול להציג בפנייך כמה השערות.


חללית? לא. שירותים ציבוריים בהולנד

זהירות, מים!

השערה אחת גורסת שה-"100" הוא שיבוש בכתיבה של הכינוי "לוּ". באנגלית זה נכתב: "loo", וזה די דומה ל-"100", לא? למה "לוּ"? יש הרבה השערות, אבל הבולטות בינהן הן:

1)
קיצור של כינוי אחר לשירותים: "ווטרלו", מין שם-חיבה ל-"water closet" (וראי הערה מטה).

2)
קיצור של "גארדי-לו", שיבוש סקוטי של קריאת האזהרה הצרפתית "Gardez l'eau" - "זהירות מהמים" - קריאה שצרפתים וסקוטים מנומסים הקדימו להשלכת תוכנו של סיר הלילה אל הרחוב מבעד לחלון (מנהג שרווח לפני בנית מערכות הביוב העירוניות).

3)
אימוץ אנגלי של המלה הצרפתית "lieu" שהוראתה "מקום", או "חדר".

כל ההשערות הללו קצת מפוקפקות, ויש בלשנים הטוענים כי "loo" הוא שיבוש של "חדר 100", ולא להיפך. קצת קשה לדעת מי פה הביצה ומי התרנגולת, אבל יש גם השערות למקורו של "חדר 100" שלא קשורות בכלל ל-"לוּ".

החדר הכי חשוב בקומה

השערה אחת כזו מבוססת על המנהג לתת לכל דירה בבנין דירות מספר שישקף גם את מספר הקומה; כך הדירה השלישית בקומה הרביעית היתה נקראת "דירה 403", והדירה העשירית בקומה הראשונה היתה "דירה 110". כשהחלו לבנות חדרי שירותים בבניני דירות מרובי קומות, שירותים בכל דירה היו בגדר מותרות. בדרך-כלל היה חדר שירותים אחד בקומה, ולפעמים רק אחד בבנין. ואיזה מספר היה מקבל החדר החשוב הזה?

הוא היה מקבל את המספר "0". כך השירותים של הקומה השניה היו "דירה" מס' 200, השירותים של הקומה השלישית היו מס' 300, ואם היה רק חדר שירותים אחד בכל הבנין הוא היה (מן הסתם) בקומה הראשונה ומספרו היה 100. אם-כך לא מפתיע ששירותים ציבוריים - כאלו בלי דירות או קומות מסביב - קיבלו סתם "00".

זה הסבר יפה מאד, אבל שיטת מספור הדירות הזו רווחה בעיקר באמריקה (שם גם קומת הקרקע באמת נחשבת לקומה מס' 1), ואילו השם "חדר 100" והשלט כפול האפסים רווחו דווקא באירופה. מה שמביא אותנו להשערה האחרונה.

זהירות, ריח!

אחד הכינויים הצרפתיים לחדר השירותים היה "החדר המריח". כשעדיני הנפש היו משתמשים בכינוי הזה בכתב, הם היו הופכים את ה-"sent" ("מריח" בצרפתית) ל-"cent", שהוא "מאה". כך "חדר הצחנה" הפך ל-"חדר המאה", והמאה - אולי משום שמישהו התבלבל וחשב שהספרה "1" באמת מייצגת מספר קומה - החליט שבשביל שירותים ציבוריים מספיק "00", ואנו נשארנו עם השלט הידוע ועם ערימה של סיפורים מוזרים.

,



*
מילולית: "בד קטן", כנראה על-שם הבד שהיה מתוח על שולחן האיפור בצרפת.
**
קיצור של Water Closet - "חדרון מים".

איך אפשר לראות גלי קול?

 

 

 

 


.


מהם גלי קול, ומהם גלי אור? והאם הם דברים מוחשיים? ונניח שהייתה לנו ראייה טובה עד כדי
כך שהיינו מסוגלים לראות גרעיני אטומים...היינו מסוגלים לראות גליי קול\אור?

,
.

,


 

גלים

גלי-קול הם בסך-הכל תנודות שעוברות בחומר מתווך. נהוג לחשוב על גלי קול רק כתנודות באוויר, אבל הן יכולות לעבור גם בחומרים אחרים.

כשאתה פורט על מיתר, המיתר זז במהירות גבוהה קדימה ואחורה. התנודות הללו דוחפות את האוויר מסביב למיתר ויוצרות גלים קטנים של לחץ באוויר סביבו. הגלים מתפשטים (במהירות הקול) עד שהם מגיעים לאוזן שלך. באוזן הם מרעידים את עור-התוף, שמרעיד את עצמות-השמע, שמרעידות את הנוזל באוזן הפנימית. באוזן הפנימית נמצאים תאים מיוחדים שחשים ברעידות הללו ושולחים למח אותות שמתפרשים כצליל.

גלי-אור, לעומת-זאת, הם גלים אלקטרומגנטיים. הם עשויים פוטונים ואינם זקוקים לחומר מתווך. תוכל לקרוא עליהם קצת יותר בתשובה על גלי הרדיו.

כשאתה מדליק נר, אתה מתחיל תגובה שמשחררת הרבה אנרגיה לסביבה. חלק מהאנרגיה הזו משתחררת בצורת גלים אלקטרומגנטיים שטסים לכל-עבר במהירות האור (פירוט נוסף תוכל למצוא בתשובה לשאלה "כיצד זורם החשמל?"). כשגל אלקטרומגנטי באורך הנכון פוגע לך בעין, תאים מיוחדים ברשתית שולחים למח אותות שמתפרשים כאור.

מהו "האורך הנכון"? מיד נגיע לזה.

בכל מקרה, גם גלי-קול וגם גלי-אור הם דברים מוחשיים מאד - ניתן לחוש אותם. את הראשונים אתה חש בעזרת האוזן ואת האחרונים בעזרת העין.

גלי-אור, גלי-קול, גרעיני אטומים, ודני-דין

גלי-אור אתה יכול לראות כבר עכשיו. למעשה, כל מה שאתה יכול לראות זה גלי-אור. אפילו עכשיו, בקראך את תשובתי, אתה רואה גלי-אור שנשלחים ממסך המחשב אל תוך עיניך.

גם גלי-קול אתה יכול לראות, בתנאי שאתה יכול לראות את החומר המתווך. קל מאד לראות גלי-קול עוברים במיתר של גיטרה; כשהם עוברים באוויר קצת יותר קשה להבחין בהם.

גרעיני אטומים, מאידך גיסא, אתה לא יכול לראות, ולא משנה כמה טובה תהיה הראיה שלך.

הסיבה מאד פשוטה - רק גלים אלקטרומגנטיים בטווח אורכים שבין שלוש-מאות ושמונים לשבע-מאות וארבעים בליוניות המטר נראים לעיניך (בערך, לכל אחד יש עין קצת שונה). ככה העין בנויה. גלים קצרים יותר פשוט בלתי-נראים לעין אנושית.

עכשיו, שלוש-מאות ושמונים בליוניות מטר זה די קטן, אבל זה עדיין הרבה יותר גדול מגרעין של אטום. אורכם של רוב החלקיקים בעשן מדורה, לדוגמא, אינו עולה על מאה בליוניות המטר, שזה כבר יותר קטן מהגל-אור הכי קצר שאנחנו יכולים לראות. וירוסים קטנים יכולים להגיע לגודל (או לקוטן) של עשרים בליוניות המטר, וקוטר של סליל DNA אינו עולה בהרבה על שתי בליוניות המטר. ואטומים? האטומים הגדולים ביותר מגיעים לקוטר של רבע בליונית המטר בלבד.

כשגל-אור נראה פוגע במשהו כל-כך הרבה יותר קטן ממנו, הוא לא מתרשם מזה במיוחד. והוא בהחלט לא ניתז ממנו בחזרה אל העין שלנו. ואפילו אם הוא היה ניתז, הוא לא יכול היה לשרטט על הרשתית שלנו תמונה של משהו יותר קטן ממנו. זה כמו לנסות לכתוב בכתב מאד קטן עם טוש ממש עבה. זה נשמע קצת מוזר, אני יודע, אבל דברים מאד מאד קטנים אינם סתם קטנים מכדי שנשים אליהם לב - הם באמת בלתי-נראים!


כך נראה אטום לעין האנושית

יש כל-מני מכונות משוכללות שמסוגלות לגלות את מיקומם ואת צורתם של דברים קטנים כאלו, וחלק מהן אפילו יכולות לצייר לנו תמונה שתמחיש לנו כיצד הם נראים, אבל בניגוד לגלי-אור וגלי-קול, אטומים פשוט קטנים מדי - אין לנו שום סיכוי לראות אותם במובן המקובל של המלה.

המשך צפיה מהנה (אבל לא באטומים),

למה הסמל של הדולר הוא $ ?

 

 

 

 

מה קורה אחי? הנושא הזה משגע אותי ואתה חייב לעזור. זה בקשר לסמלי מטבעות. כבר הבנתי שסמל המטבע הוא האות הראשונה של שם המטבע. כך למשל:

מטבע היורו (E)- . מטבע היין (Y)- . מטבע הליש"ט (L)- . ואפילו המטבע הכחול לבן שלנו שמשלב את שתי האותיות (שח)- .

עכשיו אם תוכל להסביר לי, למה לעזאזל, המטבע הנפוץ בעולם- הדולר- לא קשור ולו במקצת לצורתו הסימלית (שניראית כמו האות האנגלית S)- $.



 


הסמל הבלתי-קשור לכאורה הזה עורר את סקרנותם של אנשים רבים, ותאוריות רבות נפוצות באשר למקורו. בוא נבחן כמה מהן.

תאוריות באוויר

1) סמל הדולר, במקורו, הורכב מהאותיות US, ראשי-תיבות של ארצות-הברית (United States). בהתחלה האות U הורכבה על האות S, אחר-כך הקו התחתון של ה-U נעלם, ולבסוף שני הקווים הנותרים שלה התאחדו לקו אחד. ראיה לדבר - יש עדיין מי שכותב את הסמל עם שני קווים אנכיים.

2) הסמל הוא צורה מופשטת של הטבעה על מטבע ספרדי נפוץ. שני הקווים מסמלים את "עמודי הרקולס" שבגיברלטר, והאות S היא בעצם מגילה שכרוכה סביבם.

3)
הסמל אינו אלא הרכבה של האותיות IHS, קיצור יווני המציין את ישו.

4)
הסמל נובע מחיבור של הספרה 8 עם האות P, חיבור שמציין "מטבע של שמונה" (piece of eight) - כינוי רווח למטבע ספרדי נפוץ במאה ה-18, מטבע ששוויו היה שמונה ריאלים.

ההשערה הראשונה דווקא נחמדה, וההרכבה של האותיות מזכירה קצת את הסמל של השקל החדש, אבל אין לה שום ביסוס במציאות. אין שום תיעוד של U מורכבת על S בתור סמל לדולר, ולמעשה, השימוש בשני קווים אנכיים חדש יותר מהשימוש בקו בודד. זה שומט את הקרקע גם מתחת להשערה השניה.

ההשערה השלישית פשוט מגוחכת. הסמל לא נראה כמו הרכבה של שלוש האותיות הללו. איפה ה-H? וכרגיל, אין שום תיעוד לדוגמאות מוקדמות יותר של הסמל שמאששות את התאוריה הזו.

דווקא ההשערה הרביעית, שנשמעת קצת מפוקפקת, הכי קרובה לאמת, אבל אם כבר הגענו עד הלום - בוא ניגש להסבר האמיתי.

ההסבר האמיתי

הסיפור שלנו מתחיל ב-1516, עם פתיחתו של מכרה כסף בעמק נאה בבוהמיה, עמק שנקרא "בקעת יואכים", או בניב המקומי "יואכימסטאל". המכרה הפיק כסף, מהכסף הטביעו מטבעות, והמטבעות קיבלו את הכינוי "יואכימסטאלרים".

אבל "יואכימסטאלרים" זה שם נורא ארוך, אז קיצרו אותו ל"טאלרים". ההולנדים שיבשו את זה ל"דאלרים", והאנגלים הפכו את זה ל"דולרים", והתחילו להשתמש בשם הזה כדי לציין כל-מני מטבעות זרים עשויים כסף. וכשהמתיישבים האנגלים הגיעו לצפון-אמריקה, הם נתקלו באותן "מטבעות של שמונה" ספרדיות. זה היה מטבע זר, והוא היה עשוי כסף, אז הם קראו לו "דולר ספרדי".

הדולר הספרדי היה מטבע פופולארי מאד, וכשהגיע הזמן להתחיל להנפיק מטבעות מקומיים, האמריקאים - שזה עתה זכו בעצמאותם - לא רצו להשתמש בשמות האנגליים הישנים, וכתחליף הם פשוט המשיכו להשתמש בשם אליו הם כל-כך התרגלו: דולר.

עכשיו, שמו האמיתי של הדולר הספרדי היה "פסו של שמונה ריאלים", והסמל שלו היה מורכב מהאותיות P ו-S (שתיהן נמצאות ב-peso) במשולב. לאט לאט ה-P טיפסה למעלה ואיבדה את הבטן שלה, עד שקיבלנו משהו כזה: $.

במסמכים משנת 1775 עדיין נפוץ למדי הסמל הישן, אבל ככל שאנו מתקדמים בזמן הוא הולך ונעשה נדיר יותר, והבטן של ה-P הולכת ונעלמת, והחל מתחילת המאה הי"ט נראה שהסמל שאנו מכירים היום החליף אותו לחלוטין.

אני דווקא חושב שנחמד יהיה לחזור ולקרוא להם יואכימסטאלרים, סתם בשביל הקטע.


 

למה אוניות לא שוקעות בים?

 

 

 

 

!

רציתי לשאול אותך שאלה שהטרידה חברה שלי שאני וחברים לא הצלחנו לענות עליה:
אז ככה... איך ספינות/אניות עשויות מתכת ששוקלות... ממממ הרבה... יכולות לצוף על המים?


 

 

 

, ספינות מצליחות לצוף על המים כי הן אינן עשויות רק ממתכת, הן עשויות גם מאוויר; אבל בתור התחלה, בואי נבין מה גורם למשהו לצוף.

נהוג לומר שדברים צפים בגלל שהם קלים יותר ממים. אם תחשבי על זה קצת, זה די מגוחך. על כמה מים אנחנו מדברים? אפילו הספינה הכבדה ביותר שוקלת פחות מהים כולו, נכון? האמת היא שדברים צפים בגלל שהמשקל הסגולי שלהם (כלומר, היחס בין המשקל לנפח) קטן משל המים.

כשאת מכניסה משהו למים, הדבר שאת מכניסה תופס מקום שבו היו עד לפני רגע מים. המים האלו נדחפים למקום אחר, ומפלס המים עולה קצת. כמה מים נדחפים? מים בנפח שזהה לנפח של העצם שאת הכנסת למים. אם הכנסת קוביה בנפח של ליטר, אז תפסת מקום של ליטר אחד, וליטר אחד של מים צריך ללכת לחפש לו מקום אחר.

וכאן נכנס היחס בין המשקל לנפח. מה שוקל יותר, ליטר מים, או ליטר קוביה? אם הקוביה שלך שוקלת יותר מליטר מים, המשקל שלה יגרום לה לשקוע ולדחוף הצידה ליטר מים ששוקל פחות ממנה. אבל אם המים שהיא צריכה לדחוף הצידה שוקלים יותר ממנה, המשקל שלה לא יספיק כדי לדחוק אותם, והיא תצוף.

ספינת מתכת תופסת הרבה מקום. חלק מהמקום הזה נתפס על-ידי דופן הספינה - חלק עשוי מתכת - אבל רוב המקום נתפס על-ידי דברים אחרים, דברים כמו מטען, נוסעים, והרבה אוויר. כדי שספינה תשקע, צריך להכניס לתוך המים לא רק את שלד הספינה, אלא גם את כל שאר מה שנמצא בה, כולל האוויר הזה שתופס כל-כך הרבה מקום. כמות אדירה של מים צריכה להידחק ממקומה (למרות שברגע שהסיפון יעבור את קו המים חלק גדול מהמים האלו יזרום אל תוך הספינה וידחוף את האוויר בחזרה החוצה), הרבה יותר ממשקלה של הספינה.

עכשיו קחי כוס מלאה באוויר, מלאי מים באמבט, ונסי להשקיע את הכוס לאט לאט בתוך המים כשתחתית שלה מופנית כלפי מטה. את מרגישה התנגדות? אלו המים שפשוט לא רוצים לזוז. כמו במקרה של הספינה, גם כאן ברגע שקו-המים יעבור את שפת הכוס המים יזרמו חזרה פנימה ויגרשו את האוויר. אז, ורק אז, הכוס תשקע.



 

הוריקן? טורנדו??

המלים הוריקן וטורנדו אינן מונחים מטאורולוגיים מדויקים, אנשים שונים משתמשים בהן כדי לציין כל-מני סופות, אבל עדיין יש מוסכמות.

טורנדו, כמעט תמיד, היא הסופה שאנחנו רגילים לראות בסרטים מצוירים. משפך גדול ואפור שמתמשך מהעננים אל הארץ, מסתובב במהירות, סוחף בתים ופרות כלפי מעלה. הוריקן, לעומת-זאת, מציינת בדרך-כלל סופת ציקלון טרופית, מה שנקרא לפעמים גם טייפון. גם ההוריקן מעגלית, אבל המעגל שלה עצום מימדים, והיא אינה מלווה במשפך דרמטי. הטורנדו מרוכזת יותר, ולכן עוצמת ההרס שלה אדירה, אבל דווקא ההוריקן היא זו שגורמת לנזקים האמיתיים משום שהיא מתפשטת על אזורים נרחבים.


 

,



מסתבר שמדען בריטי בשם דיוויד ג'ונס דיבר עם כמה חברים על הנושא הזה, והתרגז לגלות שהם - ממש כמו כמה מהגולשים - מתעקשים לדבוק בהסבר הישן והמוטעה. הוא בנה אופניים מיוחדות עם משקולות מסתובבות שמבטלות את ההשפעה הג'ירוסקופית של הגלגלים. האופניים האלו היו יציבות ממש כמו אופניים רגילות, למרות שהן היו קצת יותר קשות לרכיבה בלי ידיים (זוכרים? סיבוב הכידון משנה את הטית האופניים, אם הרוכב אינו משתמש בטריק הזה הוא מסתמך יותר על הכח הג'ירוסקופי).

ג'ונס המשיך ובנה זוג אופניים שציר ההיגוי שלהן מאונך לקרקע. האופניים האלו היו בלתי-רכיבות לחלוטין. אחרי כמה מטרים גם הרוכבים המוכשרים ביותר נטו ונפלו; רק לולין אמיתי היה יכול לאזן אותן.

כמה אנשים שאלו איך חד-אופן מאזן את עצמו, לפי ההסבר שנתתי. ובכן, זה בדיוק העניין בחד-אופן, הוא לא מאזן את עצמו, הרוכב חייב לאזן אותו. בגלל זה כל-כך קשה לרכב על חד-אופן. בגלל זה רוכבי חד-אופן מיומנים מציגים בקרקס.

למה באנגליה נוהגים בצד שמאל?

 

 

 

 


למה האנגלים נוהגים בצד שמאל?
תענה לי כמו שרק אתה מסוגל
שלך, אוהבת ומעריצה

 

 

 



במערכת דרכים דו-סטרית, חייבים להיצמד לאיזשהו צד. אבל לאיזה צד כדאי להיצמד? זה תלוי בתנאי השטח ובכלי-הרכב.

למה צד שמאל?

תארי לעצמך שאת רוכבת להנאתך בדרך. את לא יודעת מי עלול להגיע מהכיוון ההפוך. אולי היא יהיה עצבני? ליתר ביטחון את לוקחת איתך חרב, ובהנחה שאת מחזיקה את החרב ביד ימין, כדאי לך לרכב בצד שמאל של הדרך, כדי שכל מי שיגיע מהצד השני (או מאחור) יאלץ לעבור מימינך.

 

 

 

 

 

 

 

 


סיגל פוגשת איש עצבני בדרך. איור: (שהתעצל לצייר את הסוסים)

כדאי לך לרכב בצד שמאל אפילו אם אין לך חרב. אם את ימנית, קל לך יותר לטפס על סוס (ולרדת ממנו) מצד שמאל, אז אם תרכבי בצד ימין יוצא שאת צריכה לעמוד באמצע הדרך כדי לעלות על הסוס, ויש סיכוי לא רע שמישהו ידרוך עלייך. אם תצמדי לשמאל את תמיד יורדת ועולה על הסוס משולי הדרך - הרבה יותר בטוח.

גם נהגי כרכרות פתוחות (צורת תעבורה שהיתה נפוצה באנגליה) מעדיפים להצמד לשמאל, משום שאז הם יכולים לשבת בצד ימין של הכרכרה ולהצליף בסוסים (השוט נע קדימה ושמאלה) מבלי לחשוש שהשוט יפגע בנוסעים כשהם מושכים אותו בחזרה (אחורה וימינה).

אני הראשון להודות שהאנגלים קצת מטורפים, אבל במקרה הזה הם דווקא בסדר. חוץ-מזה, הם לא לבד. הודו, יפאן, אוסטרליה, תאילאנד, דרום-אפריקה, אינדונזיה, פקיסטאן... ועוד היד נטויה. נכון, חלק בלתי-מבוטל מהארצות הללו השתייכו לאמפריה הבריטית, ועדיין: בערך שליש מאוכלוסית העולם מתגורר במדינות בהן נוהגים בצד שמאל.

אז למה צד ימין?

מה שמביא אותנו לשאלה שלא שאלת. אם האנגלים כל-כך חכמים, למה שני-שלישים מאוכלוסית העולם מתגוררים במדינות שבהן נוהגים בצד ימין?

הסיבה העיקרית היא כנראה הובלה של מטענים גדולים יותר. באמריקה עושים הכל בגדול, וכשהאמריקאים רצו להוביל מטען גדול של - נניח - תירס, הם היו מחברים קבוצה גדולה של סוסים (בדרך-כלל בצמדים) זה לזה ורותמים אליהם עגלה ענקית. כדי לשלוט בקבוצת הסוסים הגדולה הזו, היה על העגלון לרכב על אחד הסוסים האחוריים כשהוא מחזיק בידו הימנית שוט ארוך שיכול לזרז כל-אחד מהסוסים האחרים.

על איזה סוס כדאי לעגלון לשבת? על השמאלי ביותר. קודם-כל, זה הסוס שהכי נח לטפס עליו (מטפסים על סוס מצד שמאל, זוכרת?), וחוץ-מזה, כך ניתן לנצל טוב יותר את אורך השוט ולהגיע לכל הסוסים. ואם העגלון יושב על הסוס השמאלי, הוא יעדיף להיצמד לימין כדי לשים עין על הדרך ולוודא שהעגלה שלו לא מתנגשת בעגלות שמגיעות מולו.

כמו-כן, כשמובילים כל-כך הרבה סוסים צריך לפעמים ללכת לידם ולהוביל אותם ביד. את זה נח הרבה יותר לעשות מצד שמאל של הסוסים, כשאתה מצמיד אותם לימין.

הפטנט הזה חלחל גם לצרפת, ומצא-חן בעיני נאפוליון עד-כדי-כך שהוא כפה את ההיצמדות לימין על כל המדינות שהוא כבש, בדיוק כפי שהאנגלים כפו היצמדות לשמאל על המדינות שהם כבשו; והתוצאה, כפי שאנו רואים היום, היא בלאגן.






 

 

 

 

 

 

 


רציתי לדעת מהם חוקי מרפי בדיוק? ומי זה המרפי הזה?


 

,

תגיד שלום לאדוארד אלוישס מרפי. האיש והחוק.


אם יש משהו שניתן לא להבין בכתבה - אתה לא תבין אותו

חוק מרפי אומר שאם יש דרך שבה דברים יכולים להתפקשש - הם יתפקששו. זהו אינו חוק טבע או חוק מדינה, רק תפיסה צינית משהו, שיכולה להיות מעשית מאד כאמצעי זהירות. אם אתה לוקח את חוק מרפי בחשבון, אתה תשתדל שלא להותיר לדברים שום אפשרות להתפקשש, וזה תמיד טוב.

הולדתו של החוק לוטה בערפל של גרסאות סותרות מצד המעורבים בעניין, אז יציג בפניך שחזור זהיר של העובדות.

אי-אז, בסוף שנות הארבעים, התקבצה קבוצה של מומחים ואנשי מקצוע בבסיס של חיל-האוויר האמריקני כדי לבדוק כיצד מגיב גוף האדם לעצירות פתאומיות. האיש שעמד בראש קבוצת הניסויים הזו היה ד"ר ג'ון פול סטאפ (Stapp).


סטאפ מדגמן עצירה פתאומית

הניסויים נערכו בעזרת מתקן שנע על-גבי מסילת רכבת באורך של כשבע-מאות מטרים. המתקן הואץ לאורך המסלול בעזרת מנועי-סילון, ואז נבלם בפתאומיות על-ידי בלמים הידראוליים. על המתקן הונח הנבדק: לפעמים בובת-מבחן, לפעמים שימפנזה, ולפעמים (כמו בתמונה מעלה) סטאפ עצמו. מכשירים שונים שימשו למדידת ההשפעה של הבלימה על הנבדק, וכאן עלה על הבמה מהנדס צעיר בשם מרפי, שתכנן ובנה מכשיר שמדד את הכח המופעל על הרצועות שהחזיקו את הנבדק במקום בעת הבלימה.

מרפי שלח את המכשיר לאתר הניסוי, אבל כבר אחרי ההרצה הראשונה התברר שהמדידות שגויות לגמרי. מרפי נקרא לאתר הניסוי כדי לתקן את הבעיה, וגילה שאת המכשיר שלו ניתן להרכיב בשתי דרכים שונות, אבל רק אחת מהן נכונה.

בשלב הזה מרפי פלט משפט היסטורי לחלל האוויר. אין לנו תעוד מדויק שלו, אבל כנראה שזה היה משהו בסגנון: "אם יש דרך לא נכונה להרכיב את זה, מישהו ישתמש בה". לא ברור אם הוא ניסה להטיל את האשמה על מישהו אחר, או שהוא פשוט הודה בטעות שלו, אבל כנראה שסטאפ קפץ על המשפט כמוצא שלל רב.

לפי כל העדויות, סטאפ היה טיפוס רהוט ושנון, בעל חיבה מיוחדת לניסוח חוקים. בכל-פעם שמישהו בבסיס היה אומר משהו שהיה נראה לו בעל-ערך, הוא היה מנסח אותו לחוק שנקרא על-שם ההוגה שלו. סטאפ התייחס למאורע כאל שיעור רב-ערך - אסור להשאיר דברים ליד המקרה.

כמה שבועות מאוחר יותר נערכה מסיבת עיתונאים, וסטאפ נשאל איך זה שאף-אחד עדיין לא נפצע בצורה רצינית במהלך הניסויים המשונים שלו. סטאפ חייך ואמר שהם לוקחים בחשבון את חוק מרפי. "איזה חוק?" שאל העיתונאי המופתע. "חוק מרפי", סטאפ הסביר, "אם משהו יכול לקרות, הוא יקרה".


הקבר של מרפי ואשתו (תצלום: improb.com)

השאר הסטוריה

מה זה כח סוס?

 

 

 

 



.

אך זה יכול להיות ששני כלים ממונעים (שופל ואופנוע לדוגמה), שניהם בעלי אותו מספר כוחות סוס?

למרות ההבדל העצום בכוח . אני מבין שיש מדד שנקרא המומנט, שהוא שונה כמובן בניהם, אך כאשר נסיתי להבין מה ההבדל וממה הוא נובע מצאתי שגם הכוח סוס וגם המומנט קשורים מבחינת הנוסחה אחד לאחד, כך שאם נתון אחד ישתנה אז הוא יגרום לשינוי גם אצל השני. שופל 180 כוח סוס ואופנוע ספורט עם 190 כוח סוס תסביר לי בבקשה אני כבר מתייאש.

.

 

 



כח-סוס זו מידה של הספק, כלומר - דרך למדוד יכולת של משהו (מנוע, במקרה שלנו) לעשות עבודה בזמן קצוב. להזיז אופנוע ממקום למקום, למשל, זו עבודה. אבל כדי לדעת כמה חזק המנוע שלך עליך לדעת לא רק כמה רחוק הוא יזיז את האופנוע, ולא רק איזה משקל של אופנוע הוא מסוגל להזיז, אלא גם כמה זמן הסיפור הזה יקח.

המהנדס והסוס

במחצית השניה של המאה ה-18, שיפר המהנדס ג'יימס ואט (Watt) את מנוע הקיטור בצורה משמעותית, וכמו הרבה מהנדסים אחרים, הוא רצה לעשות מזה כסף. הוא ידע שהמנועים שלו חזקים יותר, אבל כדי להמחיש את זה ללקוחות בצורה מדויקת, היה עליו למדוד את ההספק שלהם.

אנשים השתמשו בסוסים באותה תקופה, וואט החליט לבסס את המידה החדשה שלו על כוחו של סוס. הוא ערך תצפיות, מדד מדידות, והחליט (באופן די אופטימי) שסוס מסוגל להפעיל כח של שלושים-ושלוש אלף ליברות לרגל לדקה.

כלומר: אם כוחו של סוס ירתם להנפת משקולת של חמש-עשרה טון (בערך 33,000 ליברות), הוא יניף אותה במהירות של בערך שלושים סנטימטרים (רגל בקירוב) לדקה. לשם השוואה - ההספק של בן אדם ממוצע הוא כעשירית מזה.

ברור שאם אותו כח ירתם להנפת משקל קל יותר, הסוס יניף אותו מהר יותר.

זה מסביר את ההפרש בביצועים של האופנוע והשופל: האופנוע מסוגל להגיע למהירות גבוהה מאוד, אבל הוא סוחב משקל של מאתיים או שלוש-מאות קילוגרם בלבד. השופלדוזר מסוגל להזיז משקל גדול בהרבה, אבל לאט. זה, אגב, בדיוק הרעיון שעומד מאחורי ידית ההילוכים.

סוסים? חמורים!

ברוב העולם עדיין משתמשים במידה בשם "כח-סוס" כדי לפרסם הספק של מנוע וכדי לקבוע פרמיות ביטוח למכוניות, אבל לא כולם מדברים על המדידה של ואט.


כמה כוח סוס יש ללמבורגיני עסיסית?

 

באנגליה, לדוגמא, משתמשים בכח-סוס אנגלי, ולזה אין קשר אמיתי להספק. כח-סוס אנגלי הוא חישוב של סך קוטר הצילינדרים במנוע המכונית, כפול מספר הצילינדרים, לחלק לשתיים וחצי. במקומות אחרים באירופה משתמשים בכח-סוס גרמני, מידה קבועה, אך צנועה קצת יותר מזו של ואט.

בקיצור, כח-סוס היא מידה בעייתית. היום, כשרוצים למדוד הספק באופן ברור, משתמשים במידה אחרת, מידה הקרויה - באופן מפתיע - על-שמו של מי שהמציא את המידה הישנה: "ואט".

עכשיו נראה אותך נכנס לחנות ומבקש נורה של עשירית כח-סוס.

מהו "חתך הזהב"?

 

 

 

 



כל הכבוד על הסבלנות ועל הרצון הטוב להילחם בבורות. יש שאלה שעניינה אותי הרבה זמן; מהו חתך הזהב, מה זה פִי ואיך זה מתקשר לטבע?



 

 

 



אולי באמת כדאי שאקדיש כמה מלים גם ליחס-הזהב, הידוע גם בשמות "חתך-הזהב" ו"פי" (phi).

יחסים מסוכנים

בוא ניקח מקל באורך מטר. עכשיו, בוא נסמן עליו חתיכה באורך 75 סנטימטרים. היחס בין המקל השלם לחתיכה המסומנת הוא מאה חלקי שבעים-וחמש, שזה ארבעה שלישים. יחס יפה.

על המקל שלנו נשארה חתיכה לא מסומנת. אורכה 25 סנטימטרים. היחס בינה לבין החתיכה המסומנת הוא שבעים-וחמש חלקי עשרים-וחמש, שזה שלוש. גם יחס יפה.

האם נוכל לסמן חתיכה כזו על המקל, שהיחס בין המקל השלם לחתיכה המסומנת יהיה שווה בדיוק ליחס בין החתיכה המסומנת לחתיכה הלא מסומנת?

התשובה היא כן. היחס הזה נקרא יחס-הזהב.

נהוג לציין את היחס הזה כאחד ל-1.618, אבל זהו קירוב בלבד. למעשה, זהו מספר אירציונאלי, והוא מכיל מספר אינסופי של ספרות אחרי הנקודה העשרונית.


מאה הספרות הראשונות אחרי הנקודה

איפה זה נמצא (ואיפה לא)?

יש משהו יפה ביחס הזה. קח לדוגמא את מלבן הזהב - מלבן שהיחס בין צלעותיו הוא יחס-הזהב. את המלבן הזה אפשר לחלק לריבוע (מלבן שכל צלעותיו שוות) ולמלבן, והמלבן שנותר לנו הוא גם מלבן-זהב. על החלוקה הזו אפשר לחזור עד אין-סוף.

יש משהו יפה ביחס הזה, ולכן רק טבעי שהוא מופיע בקירוב (ובקירוב בלבד!) ביצירות אמנות רבות. עדיין, יחס של שליש לשני-שליש נפוץ הרבה יותר. לא מפתיע שגם בארכיטקטורה אנו רואים לעתים את היחס המעניין הזה (למה שארכיטקטים לא ישתמשו בו לפעמים?), אבל לא לעתים קרובות במיוחד. יש טענות שהפירמידות במצרים נבנו על-פי חתך-הזהב, אבל זה פשוט לא נכון. אתה מוזמן למדוד בעצמך.

חוקרים אחרים טוענים שככל שהיחס הזה מדויק יותר בחלקי הפנים, הפנים יהיו יפות יותר. הטענה הזו בלתי-מוכחת במקרה הטוב, הרי יופי הוא ענין של טעם, אבל לצורך הענין בדקתי את המדידות הללו על הפרצוף של מרלין מונרו. לפי התאוריה הזו, גב' מונרו יוצאת די מכוערת.

בכל מקום בטבע?

בסופו-של-דבר, יחס הזהב הוא פתרון לבעיה. הוא דרך לגרום לדברים להמשיך ולגדול בלי לאבד את הצורה שלהם. לא מפתיע לגלות שמדי-פעם, הטבע משתמש ביחס הזה (בקירוב!) כדי לפתור בעיות שונות כמו סידור העלים מסביב לגבעול, או צמיחת הקונכיה של מינים מסוימים של חלזונות.


קונכיית נאוטילוס, צומחת ביחס הזהב, בערך (מגנוס מנסקה)

אבל היחס הזה לא נמצא בכל מקום בטבע, והוא בהחלט לא היחס בין גובהו של אדם לגובה הטבור שלו. אפילו אצל האדם הויטרוביאני המפורסם של לאונרדו דה-וינצ'י בעצמו, היחס בין שתי המידות האלה קרוב יותר ל-1.64. אצלי הוא אפילו קרוב יותר ל-1.7.


האדם הויטרוביאני של דה-וינצ'י, לא בדיוק 1.6

המסקנה פשוטה. אם תחפש אותו, תמצא אותו, אבל זה לא אומר שיחס-הזהב נמצא בכל מקום מסביבך. זה רק אומר שהוא נמצא אצלך בראש.



 

 

מה גורם לקול שלנו להישמע לנו שונה מכפי שהוא נשמע לאחרים? האם רמקולים ומכשירי הקלטה משבשים אותו?

 

 

 

 


.

יש לי שאלה אלייך - לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי (ואני באמת לא יודעת מה היה המניע שלי לעשות דבר שכזה) שרה עם מיקרופון.

להפתעתי, הקול שבקע מן המיקרופון לא היה הקול שלי, לפחות לא הקול שלי שאני מכירה. האם האוזניים שלי משקרות לי? האם אני יצור מיוחד בעל שני קולות? האם אצל כולם זה ככה? למה אני שומעת את הקול שלי בצורה אחת ודרך מיקרופון הוא נשמע אחרת? איך אנשים אחרים שומעים את הקול שלי?

 

 

 


אבל ראשית, הבהרה: הקול שלך לא אמור לבקוע מהמיקרופון, אלא מהרמקול. המיקרופון הוא המכשיר שקולט את הצלילים והופך אותם לאותות חשמליים, ואילו הרמקול הוא זה שלוקח אותות חשמליים והופך אותם לצלילים שבוקעים ממנו.

ועכשיו לתשובה

במלה אחת: כן. האוזניים שלך משקרות לך, והתופעה הזו מוכרת לכל מי ששמע את הקול שלו דרך רמקול.

כשאת מדברת, את מזרימה אויר דרך הגרון ומרטיטה אותו. הרטיטות הללו עוברות דרך האויר כמו גלים בבריכת מים, עד שהן מגיעות לאוזניים של האנשים שנמצאים לידך. באוזניים של האנשים יש חיישנים קטנים שמתרגמים את התנודות של האוויר לדחפים עצביים שנשלחים למח, והמח מפרש את כל הסיפור הזה ומתרגם אותו לצליל (לפרטים נוספים חפשי בתשובה הזו).

אבל לא רק האויר מעביר רעידות. כשאת מדברת, התנודות שאת יוצרת עוברות לאזניים שלך גם - ובעיקר - דרך העצמות והרקמות שמפרידות בין הפה לאזניים. בקיצור, כשאת מדברת, את לא שומעת את עצמך רק מבחוץ, דרך האוויר, אלא גם דרך הראש שלך, מבפנים; וזה גורם לקול שלך להשמע לגמרי אחרת.

זו, אגב, אחת הסיבות לכך שחקיינים חובבנים בדרך-כלל ממש גרועים. זה שמישהו נשמע לעצמו בדיוק כמו טוביה צפיר לא אומר שהוא נשמע ככה גם לאנשים אחרים.

כשאת מקליטה את הקול שלך ואז מקשיבה לו דרך הרמקול, האפקט הזה נעלם, ואז את שומעת את הקול שלך בדיוק כמו ששאר העולם שומע אותו - דרך האויר בלבד. בגלל שאת כל-כך רגילה לשמוע את הקול שלך באופן אחר, זו בדרך-כלל חוויה קצת מזעזעת. הקול שלך נשמע לך הרבה פחות טוב, והרבה פחות מוכר.

מרוב זעזוע, רוב האנשים חושבים שהקול שלהם נשמע הרבה יותר גרוע ממה שהוא באמת. הם פשוט לא רגילים. כל זה יקשה עלייך מאד לדעת איך הקול שלך נשמע למאזין נטרלי, ולכן תמיד כדאי לקבל חוות-דעת חיצונית לפני שפותחים בקריירה חדשה של זמרה.

אבל אפילו אם אנשים מסרבים לתת חוות-דעת כזו, ואפילו אם הם בורחים מהחדר ברגע שאת פותחת את הפה, תמיד נשאר לך הפתרון הי: לשיר באמבטיה; ושהשכנים יצרחו עד מחר.


 

האם עישון פאסיבי באמת מסרטן?

 

 

 

 


אזהרות על קופסאות סיגריות. העישון מזיק מאוד לבריאות. ועישון פאסיבי?



.

האם זה נכון שעישון פאסיבי הוא כה מזיק כמו שאומרים למשל בטלויזיה ( "אלפי אנשים מתים מדי שנה מתוך ביישנות"?). שמעתי אפילו מעשנים שאומרים שעישון פאסיבי מזיק יותר מהעישון רגיל כי בעישון רגיל יש פילטר ובפאסיבי אין. זה נשמע לי די דפוק כי בכל מקרה המעשן הישיר מעשן גם את הסיגריה וגם עישון פאסיבי בין שחטה לשחטה.


.



תודה לך על השאלה. זהו מקרה קלאסי של בורות המונית שכלי-התקשורת מעודדים ללא בושה. אבל בשביל זה אנחנו כאן, לא?

אז בוא ניגש ישר לענין: הזעקה סביב הסכנות הבריאותיות של עישון פאסיבי נראית לך קצת חרטא? אתה צודק במאה אחוז. למרות שנערכו לא מעט מחקרים בנושא, אין שום הוכחה שעישון פאסיבי מעלה באיזושהי צורה את הסיכוי של מישהו ללקות בסרטן.

משקרים לכם

ישנם שלושה סוגים של שקרים: שקרים, שקרים ארורים, וסטטיסטיקה (בנימין ד'יזראלי)

ב-1992 פרסם המשרד האמריקני לאיכות הסביבה דו"ח שקבע כי עישון פאסיבי גורם כל שנה לשלושת-אלפים מקרי מוות מסרטן-ריאות. עשן "יד שניה" הוכרז כקרצינוגן (חומר מסרטן) מהדרגה הראשונה. הסימוכין של הדו"ח? מחקר רעוע, שהסתיים ב-1993. זו לא טעות, תוצאות המחקר פורסמו לפני שהוא הסתיים.

כל החוקים נגד עישון במקומות ציבוריים, כל הפרסומות שאתה שומע בטלוויזיה, כל הרעש מסביב לעישון פאסיבי - כולם מתבססים על המחקר הזה.

בעצם, המונח "מחקר" מטעה. זה היה ניתוח מחדש של מחקרים קודמים (שהתבססו בחלקם על עדויות יד שניה של מכרים של הנבדקים) - שיטה שמפורסמת בחוסר הדיוק שלה. לרשות ה"חוקרים" עמדו לפחות שלושים מחקרים שנגעו לקשר בין עישון פאסיבי לסרטן, מתוכם הם בחרו להתייחס לאחד-עשר בלבד - אלו שהראו את התוצאות הרצויות להם.

אפילו אחרי הסלקציה הקפדנית הזו הם לא הצליחו להגיע לשלושת-אלפים מקרי מוות, אבל מאחר שהם כבר התחייבו למספר הזה (הדו"ח פורסם לפני שהם סיימו את המחקר, זוכר?) הם פשוט הכפילו את "מרווח הטעות", שבמחקרים מדעיים מצביע על הפער האפשרי בין התוצאות לפי המחקר, לבין המצב בעולם האמיתי. תוצאות של מחקרים כאלו נהוג לפרסם עם מרווח טעות של חמשה אחוזים ומטה. כדי לעמוד בהתחייבות לשלושת אלפים מקרים בשנה, החוקרים המשיכו לטעון לאותו מספר של מקרי מוות, אבל הפעם עם מרווח טעות של עשרה אחוזים.

גם אחרי הרמאות הגסה הזו, המחקר הראה